"ליקריץ פיצה", סרטו התשיעי של הבמאי האמריקני הגאון פול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר"), הוא סרט נוסטלגי, חמים ומצחיק מאוד על חברות יוצאת דופן בין שני צעירים: גארי בן ה־15 ואלנה בת ה־25.
מכל סרטיו של אנדרסון, זהו ככל הנראה האופטימי ביותר וזה שתצאו ממנו הכי שמחים. למרות שגם הוא מתרחש בשנות ה־70, אין בו הפרנויה או המתח מבשר האסון של "לילות בוגי" או "מידות רעות", ואם תרצו, תוכלו למתוח קו בינו לבין "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו. שניהם אישיים מאוד, שניהם עוסקים בעסקי השעשועים, ושניהם מתרחשים בלוס אנג'לס, פחות או יותר באותה תקופה.
העלילה פשוטה וכמעט שאינה קיימת. בסצנה הנפלאה שפותחת את הסרט, גארי (שמגולם בידי קופר הופמן, בנו של השחקן המנוח פיליפ סימור הופמן, שהשתתף ברבים מסרטיו של אנדרסון) פוגש לראשונה את אלנה (המוזיקאית אלנה חיים, חברת להקת הפופ "חיים") ונשבה בקסמה באופן מיידי. אלנה, מצידה, בעיקר מסוקרנת ומשועשעת מהבחור המגודל ומלא הביטחון שעושה כמיטב יכולתו כדי להרשים אותה.
מלבד היותו תלמיד בבית הספר, גארי גם מופיע בתפקידים קטנים בסרטים ובסדרות טלוויזיה. בנוסף, כל הזמן יש לו רעיונות למיזמים עסקיים יצירתיים. אלנה, שטרם החליטה מה תעשה בחייה, מחליטה לתת לו צ'אנס, ועד מהרה היא נסחפת אל תוך הרפתקאותיו המגוונות. היא מודעת לכך שהקשר החברי שמתפתח בינה לבין גארי חריג, אבל זה לא כאילו המבוגרים שחגים סביבה (ושבעיקר עסוקים בלנסות ולהטריד אותה מינית) מציעים לה אלטרנטיבה טובה יותר.
"ליקריץ פיצה" הוא תענוג מוחלט מתחילתו ועד סופו. התסריט המבריק ומלא האנרגיות של אנדרסון מתרוצץ לכל הכיוונים ומזמן לשני הגיבורים שלנו שורה ארוכה של תקריות מפתיעות, מצחיקות ולעיתים גם הזויות. בין השאר, הם הולכים יחד לאודישנים, מתחככים בטיפוסים הוליוודיים, מקימים עסק למכירת מיטות מים ופותחים ארקייד עם מכונות פינבול.
בתוך כך, שני השחקנים הצעירים וחסרי הניסיון הקולנועי, שעל כתפיהם מונח הסרט, מתגלים במהירות ככישרונות טבעיים מדהימים שכובשים את לב הצופים ללא מאמץ. הסצנות המשותפות שלהם מלאות בקסם אישי ובהומור, ובתור בונוס לצופים הישראלים, גם שורשיה היהודיים של אלנה (ושל השחקנית שמגלמת אותה) מניבים לא מעט רגעים משעשעים.
על אף קלילותו האוורירית, סרטו של אנדרסון מספיק להקיף לא מעט שטח. הוא גדוש בסצנות אדירות (באחת מהן אלנה מפגינה כישורי נהיגה שלא היו מביישים את וין דיזל), יש בו אינספור דמויות משנה צבעוניות (שמגולמות בידי שחקנים כמו טום ווייטס, בראדלי קופר ושון פן), ובחלקו האחרון, שעוסק בקמפיין הבחירות של מועמד לראשות העיר - שמגולם בידי הבמאי בני ספדי ("יהלום לא מלוטש") - הוא אף מבצע גיחה לשדה הפוליטי.
כל אלה מעשירים ומעמיקים את הקשר החד־פעמי שנרקם בין גארי לאלנה וגורמים לרגעי השיא של הסרט (שמתרחשים בפתחו של בית קולנוע, כמובן) להיות מרגשים ומשמחים באופן מיוחד. לא זוכר מתי נהניתי ככה בפעם האחרונה. איך שנגמר רציתי שיתחיל שוב.
ציון: 10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו