על אחריותכם: סרט מצוין באופן מעורר בחילה

"אזור העניין" - סרט השואה זוכההאוסקרשל הבמאי היהודי־בריטי ג'ונתן גלייזר שמתחקה אחר חיי המשפחה של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ - הוא סרט מצוין. אבל לגמרי אבין אם תבחרו שלא לצפות בו כרגע (או לעולם).

זו יצירה קולנועית קשוחה, מצמררת ומעוררת בחילה, שמקעקעת את עצמה בתודעת הצופה. אף שהיא אינה ארוכה במיוחד - שעה ו־45 דקות אם לדייק - רק ייחלתי שהיא תסתיים כבר. אף שהיא נמנעת מהצגת זוועות גרפיות, היא הוציאה אותי מן האולם אחרת מאיך שנכנסתי.

אף שכבר ראיתי אינספור סרטים שעסקו בשואה, לקח לי זמן רב להתנער מהשפעתה, להשתחרר מאחיזתה ולהמשיך הלאה בחיי.

האפקטיביות של "אזור העניין" נובעת קודם כל מאופן העשייה המעבדתי שלו. גלייזר הציב מצלמות רבות בתוך הווילה המפוארת של משפחת הס, שעמדה בצמוד לחומה של מחנה ההשמדה, וביקש משחקניו - שמובלים בידי כריסטיאן פרידל בתור הס, וסנדרה הולר בתור אשתו - להסתובב, לבצע פעולות שונות ולהתנהג בטבעיות. השחקנים לא בהכרח ידעו מתי המצלמות פעלו ומתי לא, וגם לא ממש היה להם מושג מתי סצנה התחילה ומתי היא נגמרה.

בתוך כך, העובדה שהמצלמות הסטטיות של גלייזר רק "לכדו את המתרחש", מעצימה את הממד המציצני ואת האופי האקספרימנטלי/קונספטואלי של הסרט, ומספקת את ההרגשה שאנו צופים בחומרים אותנטיים שלא אמורים היו להיות גלויים לעינינו.

מה שהופך את חוויית הצפייה הלא פשוטה ב"אזור העניין" לאפילו עוד יותר קיצונית וקשה הוא הפסקול הנורא שלו, שמורכב כולו מהזוועות הבלתי נתפסות שמתרחשות מעבר לחומה. צעקות, זעקות כאב, יריות, ומעל לכל הרעש הבלתי פוסק של המשרפות, שעובדות מסביב לשעון. בשעה שכל זה קורה הרחק מחוץ לפריים, אנו מתבוננים בבני משפחת הס בשעה שהם מנהלים את שגרת חייהם ומבלים זמן איכות יחד. הם יוצאים לשחות בנהר, עורכים מסיבת יום הולדת בחצר, מטפחים את גינתם המרשימה, מדברים על העתיד, וכו'. למרות הפעולות הבנאליות לכאורה אין שום דבר בנאלי (או נורמלי) במה שקורה כאן, והתזכורות המזעזעות ומקפיאות הדם לכך מגיעות ללא אזהרה מוקדמת.

"אזור העניין" הוא מסוג הסרטים שלא שוכחים, גם אם מנסים, והצפייה בו היא הכל למעט נעימה. לשיקולכם.