ורד גלאון, כמו יסמין, גיבורת ספר הביכורים שלה, "כתב כמויות" (הוצאת שתים, היא אדריכלית שעובדת בהתאמת קופסאות דיור לדיירים שלהן. היא פוגשת זוגות שמספרים לה על בתי חלומותיהם, שבדרך כלל די דומים זה לזה - חללים גבוהים, קטלוג איקאה, משטחי עץ או ויטרינות זכוכית - ועוזרת להם להגדיר מה הם בעצם רוצים וצריכים. למשל, אם בני הבית אוהבים להסתובב בתחתונים בבית, חבל יהיה לבנות בסלון חלון גדול שיישאר מוגף כל היום.
אבל עבודת האדריכלית נשלטת לא רק על ידי מוסכמות של עיצוב הבית, אלא גם על ידי סטנדרטים של עבודות הבנייה, המרוכזים במה שקרוי בעגה המקצועית "הספר הכחול" - המִפְרט של עבודות הבנייה בישראל. שם נקבע, למשל, כמה שכבות של חומר איטום צריך למרוח כדי לאטום קיר. וגלאון הופכת את "הספר הכחול" לעמוד השדרה המבני של הרומן, שממנו לקוחות כותרות הפרקים, והוא מהדהד שאלות על תקינות הבחירות שעשתה הגיבורה שלה בחייה, שגם היא כמותה בחרה לא להפוך לאֵם.
"לא מניפסט של ניצחון"
"אני מתחילה את הספר מהשאלה אם גם לחיים עצמם יש 'ספר כחול' - לגמור בית ספר, להתגייס, להשתחרר, להתחתן וכו'", היא מספרת. "לקוחות כל הזמן שואלים אותי, בדרך אגב, כמה ילדים יש לי, כאילו ברור שאני כמו כולם, ואז אני רואה את הפליאה על הפנים שלהם כשאני עונה שאין לי, וכל המטריקס שלהם משתנה, כאילו הם קנו מוט באיקאה וקיבלו אותו קצת אחר. רגע, רגע, מה לא בסדר איתה? אולי היא לא יכולה. אני לא אשאל עוד פעם, אולי היא מסכנה, לא מצאה אהבה".
הם אומרים לך את כל זה?
"לא, לא במפורש. אבל אנשים סביבי הרבה פעמים מנסים להבין איך זה קרה לי, אם זה בגלל ההורים, או בגלל ההוא שלא רצה או זה שרצה יותר מדי. למעשה, מגיל צעיר לא רציתי ילדים. הפחידה אותי ההתחייבות, הפחיד אותי לעשות דברים שאין עליהם חרטות. תמיד הרגשתי שזה לא בשבילי. חבר גיי אמר לי שזה בעצם כמו יציאה מהארון. אבל זה לא שלא אמרתי את זה כל הזמן. אני מחכה ליום שבו אוכל לומר 'אני רווקה ללא ילדים' כמו שאני אומרת שיש לי שיער ג'ינג'י. בלי הסברים ושאלות".
עם זאת, זה לא ממש ספר על אל־הוריות.
"לא. בכלל, מבחינתי אני לא אל־הורית, אני רווקה ללא ילדים".
מה מרתיע אותך בהגדרה "אל־הורית"?
"ברגע שמקבצים אותי לאיזו הגדרה כדי לעשות סדר אני מרגישה לא בנוח, במיוחד כשאני בעצם מוקפת במשפחות ובילדים שאני קשורה אליהם בנימי נימים, אני לא מיזנתרופית".
אז אולי צריך שם אחר, שלא יישמע כמו התנגדות להורות?
"פעם חשבתי שהגדרה הכי מתאימה היא 'ערירית', אישה ללא צאצאים, אבל יש למילה הזאת קונוטציות מזעזעות, של אישה גלמודה ומסכנה, ואני ההפך מזה. יש לי את ה'ילדים המאומצים' שלי, ילדים של שכנים, חברים ומשפחה, שבאים לישון אצלי ואני אוספת אותם מהגן ולוקחת לרופא שיניים, ואני יודעת שבלעדיהם הייתי נטרפת. אני לא אדם נטול מחויבויות, אבל זה במינון שמתאים לי. יכול להיות שיש תחושות של הורות, של אהבה, שאני לא אחווה - הספר הוא לא מניפסט של ניצחון. בכלל, אין פה שום מניפסט, חוץ מהרצון לומר שהדמות של יסמין לא צריכה להיות בארון עם הבחירות שלה. יסמין נורא קונפורמיסטית. היא מכירה בעל פה את הקטלוג של איקאה. היא האמ־אמא של התבניות, ועם זאת החיפוש שלה אחר הגדרה עצמית הוא מאוד חזק".
יסמין מנסה לברוח מ"הספר הכחול", ואז מגלה שיש יותר מספר כחול אחד - יש הרבה תכתיבים להשתחרר מהם, לא רק שאלת הילדים.
"אין ספר כחול אחד. היו לקוחות שאמרו לי 'אנחנו לא צריכים סלון', ואני אמרתי להם, 'אתם צריכים'. הם נכנסו לפינה והיו צריכים להצטדק ולהסביר למה מספיקה להם פינת אוכל, ואם לא הייתי מקבלת זבנג לראש הם היו כנראה חיים היום עם סלון שהם לא צריכים. היום הם חיים באושר, נטולי סלון. לפעמים אנשים נאלצים להסביר דברים שהם נורא ברורים עבורם, ואין מאחוריהם אג'נדות מיוחדות".
הפצעים בחוץ
גלאון, ילידת ירושלים, המתגוררת בתל אביב כבר יותר משני עשורים, מספרת שהספר נבט בסדנת כתיבה אצל מירי חנוך לפני כמה שנים. "תמיד כתבתי, והיתה לי תחושה שאני כותבת יפה, ולא הבנתי למה מירי לא מתפעלת נורא. ואז היא אמרה לי שאם זה לא כתוב בכאב, בצער ובעצבים, זה פחות מעניין".
גם "כתב כמויות" כתוב בלי להחצין יותר מדי מהפצע. גלאון כותבת בקלילות ובשנינות, מין "צ'יק ליט", שיש בו גם התכתבויות פלרטטניות בנייד ודיונים בשאלה אם פאוץ' הוא אכן אביזר אופנתי מזעזע, ומשאירה הרבה מהפצע לסאבטקסט. לא בכדי בתחילת הרומן יסמין לועגת על אמירה של מחזאי שהיא פוגשת, "אצל כל גיבור צריך להיות פצע".
"לעולם לא ארצה להגיד את הסאבטקסט בפָּנים", מודה גלאון, "יסמין מסתובבת בעולם שכולו טבלאות, לכאורה נתונים יבשים, אבל הכל קורה במתחת. שאלתי את עצמי הרבה עד איפה אני צריכה להגיד כדי לעורר את הרגש הפנימי, שלפעמים אין לו מילים. זה דומה לאופן שבו יסמין מבינה אינטימיות לקראת סוף הספר, שהיא אולי דווקא היכולת לשכוח לחלוטין מקיומו של האחר בזמן שהוא לידך, להיות איתו ולהרגיש לבד".
לנוכח הקלילות והקריאוּת של הספר על פני השטח, מפתיע למצוא בו דיאלוגים רבים - למעשה כמעט פרק שלם - בערבית מדוברת, ללא תרגום. גלאון מספרת שהיא התעקשה על שילוב הערבית בספר, אף שהיא עצמה לא מדברת ערבית שוטף, ואף שיהיו קוראים שזה יהווה עבורם מחסום. "השתמשתי בערבית כדי לבטא את המקום שבו יסמין מתחילה להבין שהיא לא מבינה. הערבית היא חלק מהעולם שלה כאדריכלית, הרי היא מתנהלת כל חייה עם פועלים ערבים. היא יודעת לברך אותם, אבל היא לא באמת יודעת ערבית. המון פעמים אני שומעת לקוחות שאומרים, 'אני לא רוצה קבלן ערבי' או 'אני רוצה שהפועלים יהיו רק ישראלים'. יש בור ללא תחתית של חוסר הבנה, של פחדים, בין יהודים לערבים, למרות שהם בונים לנו את הבית".
הכנסת לרומן שפה שאת עצמך לא דוברת אותה, בלי הערות שוליים.
"היה לי חשוב להשאיר את הפערים. יש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים, וצריך להכיל את זה. אנחנו לא מבינים יחסים בין הורים לילדים, יחסים בין גברים לנשים, לא מבינים בחירות מחוץ ל'ספר הכחול'. יש קוראים שידלגו על מה שהם לא מבינים. לקח לי הרבה זמן להבין למה אני מתעקשת על זה. אנחנו כל הזמן בונים תבניות כדי לקפוץ מעל בורות כאלה של אי־הבנה, אבל הבורות האלה נשארים".