יום השנה ה־20 למותו של הסופר הגרמני הגדול וינפריד גיאורג זבאלד, שנהרג בתאונת דרכים ב־14 בדצמבר 2001 ליד עיר מגוריו נוריץ' שבאנגליה, חל השבוע בעשרה בטבת - יום הקדיש הכללי. ואכן הספרות של זבאלד, שתרה באופן עיקש אחר מצבות, סימנים ושרידים, יכולה להיקרא גם כאבן מצבה לנשמות אבודות ונשכחות.
זבאלד, שאביו היה קצין בוורמאכט (זבאלד היה בן שלוש כשאביו חזר ב־1947 ממחנה שבויי מלחמה בצרפת), סיפר כי גדל ללא כל מודעות לעבר, וכי רק בבגרותו הפנים כי השואה "הטילה צל ארוך מאוד על חיי". הצל גרם לו, ככותב, לאבד אחיזה ממשית בזהותו, לעקור מגרמניה לאנגליה, ולחפש, לנבור ולתעד כל מה שנקרה בדרכו ובזיכרונו. הוא היה אספן נלהב, והפרוזה שלו, שמשופעת באיים של תמונות ותצלומים שצפים בלב הטקסט הדחוס, מבטאת את אותו חיפוש עקר ואובססיבי אחר גילויים שיביאו עימם מזור, ולו קל, לאי־השקט המפעפע בו.
את הרומן "המהגרים" פרסם זבאלד כשהיה בן 48, כשבאמתחתו כתיבה עשירה על חורבן ועל שיטוט פנומנולוגי בטבע ובתודעה האנושית. תחושת הארעיות, היותו סופר־מהגר, גרמו לו להתחקות אחר ארבעה סיפורים על אנשים שעזבו את מולדתם באירופה אחרי או לפני 1933, והיטלטלו בארץ לא נודעת - עד שזכרם נשכח או נמחה (לאו דווקא בגלל ההשמדה הנאצית, אך תמיד תוך הדהוד שלה). סוזן סונטאג, שפרסה את חסותה על יצירת זבאלד ועל הרומן "המהגרים" בפרט - וחשפה אותה בפני הקוראים בארה"ב - טענה כי הספרות של זבאלד אינה "ספרות שואה", אלא כתיבה שהיא התחשבנות עם השתיקה של ילדותו.
הטענה של סונטאג עשויה לשמש תנא דמסייע למאמר של העיתונאית ג'ודית שולביץ שפורסם לפני כחודשיים ב"אטלנטיק". שולביץ מציפה במאמרה עדויות ותימוכין לכך שאף על פי שזבאלד טען כי הסיפורים ב"המהגרים" מתבססים באופן כללי על סיפורי חיים של אנשים שהתקיימו במציאות, האמת שונה בתכלית - חלק מהדמויות מומצאות ואחרות מכילות מאפייני זהות שהושאלו מאנשים שונים ורחוקים זה מזה. כותרת המאמר היא כתב אישום ברור נגד הסופר: "וו.ג. זבאלד גזל חיים יהודיים עבור הספרות שלו - למה הוא שיקר לגבי המקורות שלו?".
שולביץ כותבת כי הביוגרפית קרול אנגייר (שספרה על זבאלד פורסם השנה) שאלה את הסופר ב־1996 אם הוא ביסס את הדמויות שלו על אנשים אמיתיים, וזה ענה: "בעיקרון כן, עם כמה שינויים קטנים". כך, למשל, זבאלד גילה בפניה מיהו האיש שעליו מתבססת דמותו של ד"ר הנרי סלווין, אחת הדמויות ב"המהגרים" ששומרת את יהדותה בסוד. אלא שבדיקה ב־2014 עם צאצאיו של אותו האיש, גילתה כי הביוגרפיה מומצאת, וכי "לא היתה לו עצם יהודית אחת בגופו".
אלא ששולביץ, כמו סונטאג, מגיעה בסוף מאמרה למסקנה כי החיפוש אחר העבר היהודי שזבאלד ביצע ב"המהגרים" היה חלק בלתי נפרד מעבודת החפירה שנדרשה לו כדי לשחזר הווה גרמני. "הספרות היא טפילית, לפעמים בדרכים מטרידות, וזה מקור כוחה", היא כותבת. במובן מסוים משרטט זבאלד את האתיקה הספרותית מחדש. "בשביל מה ספרות טובה", שאל, "אולי רק כדי לסייע לנו לזכור, וללמד אותנו להבין שאי אפשר להסביר קשרים מוזרים על ידי היגיון סיבתי. יש צורות רבות של כתיבה, אבל רק בספרות ישנו ניסיון להשיב ולהחזיר משהו לא רק באמצעות הצהרה של עובדות".
העובדות לא חשובות בכלל בספרות; הזיכרון והדרך אליו - כן. הקדיש של זבאלד נאמר מפיו של גרמני. זה לא משנה דבר; הוא תקף ויש לומר אחריו אמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו