ספרו החדש, השישי, של אילן עמית, נולד מתוך ריצות בוקר בתל אביב. "הייתי רואה זוג גברים בני שישים בערך, יום־יום, במשך שנתיים, במסלול הריצה שלי. לפעמים ראיתי אותם בשדרות בן־גוריון, לפעמים בטיילת. הם היו משחקים שח, מדברים - קלטתי כמה מקטעי שיחה שלהם תוך כדי ריצה, משפטים כמו 'מה שהכי אוכל אותי זה' - שיחות נפש כאלה. היה לי ברור שהם חברים טובים, הטרוסקסואלים. ואז אחד מהם נעלם, ולא ראיתי אותו יותר. ראיתי רק את החבר שלו. וזה כבר ממש עורר את סקרנותי. אמרתי, 'או שמשהו ממש קריטי קרה, והשני חלה או נפטר, או שהיה משבר'. ואז התחלתי לספר את הסיפור של שני הגברים האלה. זה מה שהצית את כתיבת הרומן הזה".

הרומן שנולד מתוך העניין בחברות בין גברים הוא "צ'לו לארוחת בוקר" (ידיעות ספרים), שבמרכזו החברות בין יגאל ועמוס, שעברו יחד דרך משותפת ארוכה מאז החוויות הבלתי מדוברות בטנק בזמן המלחמה, דרך הנישואים - הנשים שנישאו להן הפכו גם הן לחברוֹת, בעקבות החברוּת בין הבעלים - ועד השותפות במכבסה שהם מנהלים בתל אביב.

החברות הופכת לציר שמחבר בין שתי המשפחות, והופכת את עמוס, שאין לו ילדים, לדמות אבהית לבניו של יגאל. עמוס ויגאל הם מעין הפכים משלימים: אחד מהם חם מזג ומוחצן, והאחר שקט ומאופק יותר. עד שבערך במחצית הספר, שרשרת של מאורעות מעמידה במבחן את החברות ביניהם.

"החברות שלהם היא כמו זוגיות", אומר עמית. "יש להם השפעה אחד על השני, והם רגילים להיות יחד בחללים קטנים ולחוצים, כמו הטנק או המכבסה. הם חושבים כל הזמן מה האחר יגיד. אני קורא לזה 'חברות כרונית'. יגאל מקנא בעמוס שחוזר לדירה השקטה שלו, בלי הילדים, ועמוס מקנא קצת בילדים של יגאל. הוא קצת גידל לו את הילדים, והיה היחיד שהצליח להרגיע את יהודה, הבכור, כשהיה תינוק. שני הזוגות חיים קצת כמו משפחה מורחבת".

מה משך אותך בחברוּת בין גברים?
"תמיד הייתי חבר של נשים. אין לי חברים גברים. אין לי חברים מהצבא. היו לי חברי ילדות, אבל לצערי לא שמרתי איתם על קשר. כשהיו לי חברים גברים, זה הגיע בדרך כלל מהנשים. תמיד התעניינתי בנשים, על בסיס רומנטי ולא רומנטי. הבנתי שעם החברים הגברים, מדברים על הנשים. כשאתה מדבר רק עם נשים, אתה לא יכול לראות את הדברים מבחוץ".

מהכוכבים למציאות

בשנים האחרונות עמית גולש גלים, והוא מספר שיש לו "חברויות גלישה. הגלישה שינתה לי את החיים: התנופה שנותן לך הגל, כשאתה על הגל, מתוך ריחוק מכל דבר אחר, לא מצאתי את זה בשום ספורט אחר שעשיתי. אבל למדתי שיש גם הרבה עוינויות בין גולשים. גולשים הם אנשים שמאוד קנאים לגל שלהם. ברגע שאתה תופס גל, אתה רץ עליו. ואם מישהו מנסה לתפוס את הגל כשאתה עליו, הוא הורס לך אותו. אז יש לפעמים אלימות במים. יש המון 'מתחת לפני השטח' של הגלים. לוקח זמן לזהות מי חבר של מי, מי עוין את מי".

זאת מטאפורה לספרות פסיכולוגית?
"זאת לא מטאפורה, אלה החיים".
הרבה מהכתיבה של עמית עוסקת ביחסי משפחה ובטראומות מושתקות. "המשפחה מעסיקה אותי. מה היא משפחה מתפקדת? אבל כל אחד מהספרים שכתבתי היה בסגנון אחר, כאילו סופר אחר כתב אותו. גם אם שניים-שלושה מהספרים שלי הם יחסית דומים בהתעסקות בפסיכולוגיה, יחסים ומשפחה, כל ספר הוא עולם אחר.
"הספר הראשון שלי היה בכלל מדע בדיוני. בגיל 20 התעניינתי בדולפינים ולווייתנים ומדעי החלל, וכתבתי פנטזיה על ישות חוצנית שמכוונת את החיים על פני כדור הארץ, ומבחינתה הדולפינים הם המין המוצלח, בעוד בני האדם הם תוצר לוואי שצריך למחוק אותו. הספר היה בוסר, והוא נעלם. אבל אני שמח שכתבתי אותו.
"אחר כך התחלתי לכתוב ספרים שיותר קשורים לחיי, ספרים קצת יותר טיפוליים, שקשורים לדברים שקרו אצלי במשפחה. 'אישה אחת נפלה' שיצא ב־2009 היה ספר שקשה לבלוע אותו. מוכרת בחנות ספרים אמרה לי, 'קשה למכור את הספר הזה, פה יש טראומה, פה מישהו מתאבד'. בספרים הראשונים הוצאתי בכתיבה את הקרביים, את הדברים הכי אישיים, ובשפה של קרביים. אחר כך למדתי לדבר על הדברים שמעסיקים אותי בצורה יותר חמקמקה.

"'אהבותיו הכוזבות של יוחנן' הוא אולי הספר שאני הכי אוהב. יש בו משהו מאוד פיוטי, בסגנון ובסיפור, אבל הוא פחות דיבר אל הקהל הרחב. 'החיים החדשים של מיכאל' - היו בו אולי תכנים קשים לבליעה.

"בספר החדש יצא לי בלי להתכוון סיפור מאוד רגיש, ויחד עם זה אופטימי. הגיע הזמן. אני אוהב את העובדה שהצלחתי לכתוב ספר אופטימי. אין כאן 'הפי אנד' שקושר את כל הקצוות, אבל הבאתי את הדמויות למצב שמאפשר להן להמשיך את תהליך הריפוי האישי המשפחתי שלהם".

אתה מתאר תהליך של מעבר מכתיבה מאוד אישית, אולי טיפולית, לכתיבה אחרת.
"כן, לכתיבה מתבוננת יותר. יש שלב שבו אתה מתחיל לשעמם את עצמך. גם כשאני מתבונן בשני החברים האלה, עמוס ויגאל, ה'אני' שלי נכנס, אבל בצורה יותר חמקמקה. יכול להיות שהשלב המעניין בכתיבה הוא לבוא עם סיפור ולמצוא את עצמך נכנס אליו דרך החלון האחורי, כשחקן משנה - לא לשים את עצמך במרכז, 'תראו אותי, מה עברתי'. יש לי אפילו פנטזיה לחזור לכתיבת פנטזיה. עכשיו אני קורא מחדש את 'חולית', ואני חושב שאולי אחזור לכור מחצבתי. בתור נער התעניינתי באסטרונומיה, בביולוגיה - ואז פסיכולוגיה. עברתי מסלול של צניחה, מהכוכבים למציאות. וגם דברים כואבים שקורים לך וליקיריך מחברים אותך למציאות. אבל לא נטשתי כליל את הכוכבים. כשאני נמצא בים לפנות בוקר, אני מתיישב על הגלשן ומסתכל לשמיים. יש לפעמים ירח של בוקר, ובמשך כמה שניות אני שומע בת־קול של הדברים שעניינו אותי פעם".

כתיבה נינוחה

הגלישה, אומר עמית, היא גורם מרכזי לשינויים בכתיבה, ובכלל. "אני מרגיש שאני כותב עכשיו מתוך נינוחות. לא מתוך 'למה לא מבינים אותי, הספר הזה חייב להצליח'. אני לא נותן לזה לנהל אותי. הגלישה תרמה מאוד להרפייה זאת, היא הפכה אותי לאדם יותר מאוזן ומאושר.
"אפילו כשחטפתי קטילה בספר הקודם, קטילה שבדרך כלל היתה מאוד מערערת אותי, הפעם קראתי אותה אחרי שחזרתי מסשן בים, והייתי כל כולי ברוגע הזה של אחרי גלישה, ואמרתי 'לא נורא'. החיים זה לא העלבון מהספרות, החיים זה מה שקרה עכשיו במים".