בחלומות הכי פרועים שלי לא העליתי בדעתי שיצירה המחכה עשרות שנים להתממש, תקרום עור וגידים ברגע בו הממציא שלה יילך לעולמו, ומי שתקבל את הלפיד לרוץ איתו הלאה, תהיה אני.
בחזרה לשנות הילדות בבית, שנות ה-80 המוקדמות, האחים שלי עורקים ממוסיקה קלאסית בלעדית לרוק, מדיטציה בחורות ועשן. אני בת זקונים נאיבית ועוד לא יודעת אנגלית ולא מבינה על מה מדברים, אבל הקליפ של קיית בוש ודונלד סאתרלנד ל- cloudbusting כבר הספיק לרצד מול עיניי ולטלטל את נפשי הקטנה. כמוה, קטנה מול מנטור גדול , מסתורי ויודע, שסומך ידיו ולבו עליה, גם כשאינו מרוכז רק בה, אלא שהמציאות שלהם יחד כפשוטה היא משמעות חייה, גם אני ידעתי שיש לי אח גדול גדול שיודע הכל. אבל את הסוף של הקליפ, העוול, הסגריר בו הפרידה וההגשמה מתקיימות באותו הרגע ממש וליטראלי מזיזות עננים, כשהוא נלקח ממנה אבל מסמן לה להמשיך, כשהיא מבינה שעליה להכריע ולהישאר כאן למען החלום של שניהם, כי אם היא תלך אחריו הכל ייעלם, אותו הוא לא הסביר לי מעולם.
אחי, יובל מסנר. ההשראה של חיי. בשבועות האחרונים אני מתארת אותו, דרך מיליוני מילים על מוסיקה, אוכל, אדריכלות, הומור, חוכמה, כמה חוכמה כמה, ים, רוחב אופקים, עיניים, איפוק, עדינות. מדי פעם אני נעצרת למשש את הדופק שמתרגל לצורך לתאר אותו, את מי שהיה ברור לי כשמש, העורף שלי, הגב שלי, העיניים שלי, זה שבכל צומת, קטנה כגדולה, הראה לי את הדרך הכי אופטימלית שאני יכולה לקחת, זה שידע לאפס אותי כשרגשותיי עלו על גדותיהם, זה שתמיד בעיניו היה זיק של חיבה עתיקה, כזו שיודעת שאמנם תמו ימי העירסול וגילוי הסודות הגדולים, כי אנחנו ילדים גדולים והסודות הולכים ומצטמקים לתוך פיכחון בוגר, אבל אנחנו עדיין חולקים מערה של סודות קטנים, שבתוך העולם הגדול ולעיתים הנורא הזה, היא שלנו והיא חמה ובטוחה. ולו רק כי היא שלנו.
בשבועות האחרונים אני מתארת אותו כדי לקיים אותו. ואילו רק המילים היו לרשותי, אפילו שאני מרגישה איתן בבית, אני בספק אם הייתי בהכרה עכשיו. אלא שהוא השאיר לי שירים. הוא השאיר לי עננים של שירים.
לפני עשרות שנים, בשנות ההתבגרות הסוערות והארוכות של שנינו הוא היה מגיע לבית הוריי עם השלל. טאטו, בלאגן, מזרח מערב, הרכבים ותרכובות, וכל שבוע שיר או שניים חדשים, סקיצות לחנים שלו ללאה גולדברג. היה מספר שהיא השפיעה עמוקות על חייו ושהיא הגדולה מכולן עבורו. בעצב ובעושר. השירים היו יפים עד כאב, ואמא שלנו היתה מבקשת כמו בפרוטקציה שיעשה מערוף וישמיע גם את השיר שהיא כבר שמעה בשבוע שעבר. כל פעם נערם עוד שיר על המערוף הזה, לפעמים הוא הסכים והתפייט על הפסנתר, לפעמים איבד סבלנות, אצלה זה תמיד נגמר בחיוך שמספר סיפוק אבל מסתיר הרבה מבוכה. כמה גאון הבן שלה, וכמה טעונים הדברים.
אני הייתי יותר מעשית ממנה ולא תליתי את אושרי בנכונות שלו לנגן לפי החליל שלי. הפשלתי שרוולים, פתחתי יומן וקבעתי איתו שיעור פסנתר שבועי. קצת הרמוניה, קצת תיאוריה, the real book של הג'ז, Autumm Leaves, מבנה ורציונל של בלוז, איך מוצאים אקורדים, והדובדבן תמיד היה שיר של לאה גולדברג. אקורדים כתובים, הערות קטנות ענייניות להפליא, כתב יד רך וברור ונטול גינונים, אופייני, מובהק, ומדויק.
הוא היה המורה הטוב ביותר שהיה לי בחיים. בצניעות ובדבקות הוא לימד אותי שפה שתוך מעט מאוד שיעורים נשארה חקוקה בי בפשטותה ובאמיתותה עד היום. בין לבין פרקתי מולו את מרד הנעורים שלי מול העולם ולא היה כמוהו להכיל, לצחקק, וגם לנזוף קלות כשהשתטיתי מדי. לא היה מגניב להתווכח איתו, הוא היה חכם מדי.
בשנים הבאות יובל היה בים של יצירות אחרות ואני ניגנתי ושרתי לכל החברים והחבורות את השירים היפים האלה, הוא בתל אביב, אני בירושלים, והיצירה עולה ויורדת הרים, אסופה תלושה וקסומה של רגשות ודימויים עוצמתיים ובלתי ניתנים לפירוק, מלוטשים כמו יהלומים. בינתיים אמא שלנו הלכה לעולם שכולו טוב, ויחד למדנו געגועים מהם. יובל כבר היה אבא, אנחנו נישאנו בהפרש של חודשים ספורים זה מזו, חלקנו חוויות הורות, המון השתווה בינינו, ותמיד, התמהיל של להיות החברים הכי טובים, ובו בזמן האח הגדול ואחותו הקטנה.
הרבה אחרי שהוא השאיר את השירים של לאה גולדברג באיבוקם ליום בו יקומו כחומה, כמאמר אחד מהם, החלטתי להעלות אותם לבמה. היצירה עברה לידיים ששינו את מסלולם של השירים ושלא מבחירה שלי החלישו את מעמדם. הוא בצניעותו הרבה אמר בעדינות את דעתו אבל השאיר לי את החופש לעשות מה שאני מבינה. אני מצדי נעמדתי על הרגליים האחוריות כי השירים הם האוצר פה ולא ייתכן שיהפכו לשוליים של יצירה אחרת, והמחיר היה גניזה נוספת לעוד שנים רבות.
בינתיים יצרנו יחד את "תמות, אהובי", הצגת יחיד שאיתה אני רצה כבר שנים. הוא נתן להצגה את חייה, בזכות המוסיקה שכתב לה. הוא שמע את צלילי היער ואת רטט הלב ועוצמת היצרים ברגישות של מלחין קלאסי. מעט צלילים מבטן האדמה, איתם הוא סלל לי מרחב דמיוני שאיפשר להצגה לנשום ערב ערב.
ובחלוף עוד כמה חורפים, כשההתרגשות הזו הפכה ליומיומית, יפה וברורה כמו בוקר ולילה, לאה גולדברג ביקשה לקום מחדש ולקרות. הימים ימי מגיפה, ואנחנו התיישבנו לנגן. יומני הילדות של לאה גולדברג לוהקו להיות העורקים בין השירים, והשירים העניקו להם בחזרה את מלוא העומק והתלת ממדיות. זה היה חיבור מושלם. הבית הראשון שקיבל אותנו בערב חורפי היה בית יפהפה של חברים, שאיפשרו פיילוט מדושן ומבטיח גדולות, ויצאנו לדרך, בטוחים מאי פעם.
החורף עבר, האביב חלף, המעשיות חזרה להיות דבר שאפשר לבנות עליו, ובקיץ האחרון קבענו הופעות. צחקנו המון, עבדנו בזה ביעילות, זה היה שלנו, וזה היה כל כך מרגש שכיאה לנטייה המסנרית לאווירה של הר גבוה ודילול מילים, לא היה צריך לדבר על כמה זה מרגש. בלילות דמיינו את הצ'לו מצטלם בטריילר, קשתו מלטפת את הלאות של השירים ומרימה את מצב רוחם, ובימים חלקנו את הדאגות על אהובי משפחתנו, כצוות חזק של אח ואחות שחולקים את הרגעים הכי קשים יחד, אבל יודעים שהיצירה שלהם לרשותם.
על תחילת הסתיו הזה אני אלמד בעל כורחי לשיר, עוד הרבה שנים. מילים של יומיום לא רלוונטיות לרגעים מהסוג הזה, אולי לכן נכתבו שירים. פרידה קורעת ומהירה כל כך לא בנויה לסדר והגיון. אולי לכן נכתבת מוסיקה. מסדרונות בית החולים נמלאו צער ושירים, ואני לא פסקתי מלשיר אותם, וככל שידעתי שעוד מעט נהפוך לשיר, התעקשתי להתרגל לשמוע את יובל באוזניי, לשיר אותו בין דמעותיי, להתאמן, להאמין, מורה לי את הדרך, לא משנה מה יהיה. אוקטובר 2021. "עם הרוח הזאת", עולה, שלם, כמו הענן של קייט בוש, יפה, מלוטש, ונקי מערפילים.
והממציא? כמו בטלוויזיה בסלון של שנות ה-80. דמויות בשחור באו ולקחו אותו לבלי שוב. הוא נפרד ובעיניו אמר: לא משנה מה קורה. תמשיכי. תמשיכי. את תצליחי להזיז את העננים.
שלום, יובל.