יש שתי מוטיבציות עיקריות לעיסוק בתרבות היידיש בישראל - האחת, הממסדית, היא מעין רוח נדיבות של מנצחים, מהולה אולי גם במעט רגשות אשם על מחיקתן של השפה והתרבות בשנותיה הראשונות של המדינה. המוטיבציה השנייה, האנטי־ממסדית, היא חלק מהתפיסה הדיאספורית הרואה בישראל עוד מרכז של תרבות יהודית ולא המרכז היחיד. במסגרתה יש רצון לחשוף את העושר הגדול של תרבות יהודית שפעלה מחוץ - ופעמים רבות גם נגד - האתוס הציוני, וששפתה היתה יידיש.
אבל לדידי, צריך לתרגם שירה שנכתבה ביידיש לעברית, כי ביידיש נכתבה שירה גדולה, נועזת ומודרנית שאפשר להתפעם ממנה, ללמוד ממנה ולקבל ממנה השראה. ובדיוק כמו שראוי לתרגם לעברית שירה גדולה - מאנגלית, צרפתית, ספרדית, פינית וטורקית - כך ראוי לתרגם שירה מיידיש.
"זר שלגים" היא האנתולוגיה השנייה של שירת יידיש שיוצאת בשנים האחרונות. קדמה לה האנתולוגיה "גבוה מן הפחד אשיר" שיצאה לאור כיוזמה של כתב העת הוותיק "משיב הרוח". מעניין שגם "זר שלגים" היא יוזמה של כתב עת - "הו!". ברוח שתי המוטיבציות שציינתי לעיל, אני מתפתה לכתוב שאנשי "משיב הרוח" - שמגיעים מהציבור הדתי־לאומי - פועלים בעניין היידיש מתוך המוטיבציה הממסדית, בעוד אנשי "הו!", שמזוהים עם הצד השמאלי של המפה ועם התפיסה הדיאספורית - פועלים מתוך הגישה האנטי־ממסדית.
כך או כך, לא בטוח שההבחנה חשובה לעניין הקובץ "זר שלגים". יותר חשובה העובדה שבעוד "גבוה מן הפחד אשיר" נערך על ידי שלושה עורכים והוא כולל תרגומים של כ־20 מתרגמים שונים, ל"זר שלגים" יש עורך אחד - בני מֵר - שגם תרגם את כל השירים הכלולים באנתולוגיה.
הכפילות של עורך־מתרגם מעלה על דעתי מייד את האנתולוגיה הידועה של שירה עברית - שמתחילה בשירת דבורה ומסתיימת בשירה עברית מודרנית של המאה ה־20 - שערך ותרגם לאנגלית ט. כרמי עבור הוצאת פינגווין. אמנם "זר שלגים" מכסה תקופה של "רק" 150 שנה - וכפי שכותב מר בפתח הדבר שלו, השירים לא תורגמו במיוחד עבור האנתולוגיה, אלא האנתולוגיה נולדה מתוך הצטברות של תרגומים שלו במשך כעשרים שנה - ובכל זאת, שתי האנתולוגיות דומות בכך שחולל אותן עורך־מתרגם יחיד, שברא מתוך התוהו ובוהו האינסופי של "שירה עברית" או "שירת יידיש" עולם סופי ומאורגן.
החוויה של קריאה באנתולוגיה של עורך־מתרגם יחיד היא של אחידות שחוט מקשר בין כל מרכיביה. יש משהו שקושר את השיר "עצלות" של משה אטינגר, שנכתב במחצית הראשונה של המאה ה־19, עם השיר "אלמוג קרח" של אלכסנדר שפיגלבלאט, שהתפרסם בישראל ב־1998. מהו בדיוק אותו חוט? אי אפשר לשים עליו את האצבע באופן מדויק, אבל ברור שזו טביעת האצבע של העורך־המתרגם. היא צצה בפעם הראשונה כשהוא שולף את השיר מתוך אינסוף השירים שמסתובבים ביקום של "שירת היידיש", ובפעם השנייה כשהוא מתרגם אותו.
יש כוח רב באחידות הזו, אבל יש - באופן מובנה - גם חיסרון משמעותי: באנתולוגיה מסוג זה אין את ריבוי הטעמים, הקולות והגוונים שיוצרים צוות של עורכים וריבוי של מתרגמים.
ב"זר שלגים" כלולים 143 שירים מאת 55 משוררים ומשוררות "שכמעט כולם נולדו והתחנכו במרחב דובר היידיש", כפי שכותב מר. הוא בחר לסדר את השירים לא באופן כרונולוגי אלא לפי שלושת המרכזים הגדולים שבהם התפתחה שירת היידיש המודרנית - אירופה, אמריקה (בעיקר ארה"ב) וישראל.
ארגון גיאוגרפי הוא לא פחות תקף או פונקציונלי מבחירה כרונולוגית, אבל כמדומני, שני אופני הסידור הטכניים הללו מסיטים את קורא השירה מהשאלה המהותית ביותר לגבי שיר - לא מתי או איפה הוא נכתב, אלא אם הוא נוגע בנימי נפשו.
השירה המודרנית ביידיש נוגעת בי - התכנים שלה רלוונטיים לחיי, והאפקטים הפואטיים שלה פועלים עלי. לעומת זאת, שירת היידיש שאינה מודרנית, שחלק גדול ממנה נמצא על הגבול שבין פולקלור לשירה, פחות רלוונטית לחיי מבחינת תכניה ואינה מצליחה לגעת בי באופן עמוק. את השירים מסוג זה אני קורא בעין של היסטוריון - עין למדנית ומקטלגת - ולא בעין של קורא שירה, שהיא עין דומעת וחודרת לעומק.
ב"זר שלגים" יש ייצוג נכבד לשירת יידיש מודרנית, אבל חלק לא קטן מהשירים הכלולים באנתולוגיה נע על גבול הפולקלור. מעניין, אגב, שבניגוד לנתיב המרכזי של השירה המודרנית העברית - ששללה חרוז ומשקל - רבים מהמשוררים המודרניים ביידיש בחרו לכתוב בחרוז ומשקל. הנה שתי דוגמאות מתוך "זר שלגים" (שני הבתים הראשונים של הפואמה "לחם" של איזי כאריק):
"אֵין עוֹד לֶחֶם בְּבֵיתֵנוּ,/ נוּם, יַלְדִּי — גַּם שִׁיר/ כְּמוֹ הַלֶּחֶם עוֹד אֵינֶנּו —/ בַּשָּׂדֶה מַבְשִׁיל./ הַשָּׂדֶה דָּשֵׁן, מָלֵא חֵן —/ וּבַבַּיִת אֵין דָּבָר./ אַבָּא שָׁם מוֹצִיא קְצָת לֶחֶם/ מִן הָאָרֶץ הַדָּוָה."
הדוגמה השנייה, של שיר מודרני (השיר "ניו יורק" של א. ליילס): "בַּרְזֶל. גְּרָנִיט. שָׁאוֹן. מַפָּץ וְחַתְחַתִּים./ רַכֶּבֶת־עַל, תַּחְתִּית. כְּלֵי רֶכֶב וְקָרוֹן./ בִּדּוּר, הוּמוֹר שָׁחֹר. בָּתֵּי קָפֶה. סְרָטִים./ אוֹרוֹת חַשְׁמַל וְשֶׁצֶף־קֶצֶף בְּחָרוֹן./ פָּנִים זָרוֹת. מַבָּט עוֹיֵן נִשְׁקָף, קָרוּשׁ./ וְאֵין חִיּוּךְ, וְאֵין שָׁלוֹם רַךְ, חֲבֵרִי./ בְּדִידוּת רַבָּה. וְצַעַר לֹא־נֻחַם חָרוּשׁ/ בַּדֹּחַק כָּאן, בַּתֹּהוּ שֶׁכֻּלּוֹ פִּרְאִי."
התוצאה של ההרכב הזה של שירים, עבורי לפחות, היא אכזבה מסוימת מהמשקל הפואטי המצטבר של האנתולוגיה; לאחר הקריאה, אני יודע יותר על שירת יידיש, אבל לא חוויתי חוויה פואטית משמעותית.
עם זאת, מטרתה של אנתולוגיה מסוג זה אינה רק ליצור משקל פואטי מצטבר, אלא גם לחשוף בפני הקורא עולם שירי לא מוכר לו.
על רקע חוסר ההכרות של קוראי השירה בישראל עם שירת היידיש, כל אנתולוגיה נוספת שיוצאת לאור מרחיבה קצת את האופקים, צובעת עוד קצת כתמים לבנים במפה והופכת אותם לטריטוריה יותר מוכרת. וכששמות כמו "ליילס", "ראוויטש", "האלפרן" ו"רייזן" הופכים משמות רחוקים וזרים מהשטעטל, למפתחות שפותחים דלתות אל עולמות פואטיים - זה עושה חשק לקרוא עוד משלהם, להכיר עוד מהטריטוריה ולהפוך אותה לפרטית.
זר שלגים - מבחר משירת יידיש / בחר ותרגם: בני מר; אפרסמון/ה־21, 260 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו