אחת מהמתרגמות הנפלאות בספרות העברית החדשה, שהיתה מוכרת ומוערכת ביותר בקהילה הספרותית אך כמעט אלמונית עבור הציבור הרחב, היא רִנה ליטוין - שהלכה לעולמה בשנת 2012, בראשית שנות השבעים לחייה, בעקבות מחלה קשה.
ליטוין, שנולדה בהונג קונג למשפחה יהודית ממוצא רוסי, גדלה לתוך ערב רב של שפות, ובהן רוסית, אנגלית, יידיש, סינית ועברית. כילדה עלתה לארץ, ומאוחר יותר, כאשר הוריה עברו להתגורר בדרום אמריקה, אף למדה ספרדית. אהבתה לספרות ושליטתה בשפות רבות מגיל צעיר, הובילו אותה להפוך למתרגמת מוכשרת החתומה על עשרות תרגומי שירה, תיאטרון וסיפורת למבוגרים ולילדים.
הספר "געגוע של נהר" (הקיבוץ המאוחד) מאגד מתוך מכלול יצירתה של ליטוין אוצרות רבים שהם תענוג לשוחרי ספרות, שלא כונסו לספר עד כה ועלולים היו להישכח. הספר נפתח בכמה שירים מקוריים של ליטוין, שכולם, מלבד אחד שנמצא בעיזבונה, פורסמו בספר שיריה היחיד מ־1968, ונועדו להזכיר כי אמנם ליטוין מוכרת כמתרגמת, עורכת ומסאית, אך יש לה גם פנים מוכרות פחות ובעברה היתה גם משוררת.
עם זאת, חלק גדול יותר של הספר כולל בתוכו אוסף תרגומים נפלאים שגם אם נדפסו בעבר בעיתונים ובכתבי עת, כונסו לספר לראשונה. שירי הנונסנס (אי־גיון) של אדוארד ליר, בסגנון דומה לאלו המוכרים יותר מאת לואיס קרול, זוכים בתרגומה לקול הומוריסטי ומשעשע להפליא.
כך למשל בשיר שמספר על שני רווקים זקנים שצדו ארנב וגזר, וכדי להכין נזיד יצאו לחפש "חריף", עד ששמעו קול שהכריז: "... וְשָׁם בֵּין הַצּוּקִים, חָרִיף חָכָם צָנוּם, / עוֹקֵר הָרִים, שֶׁכָּל הַיּוֹם קוֹרֵא בְּדַף חָתוּם. / טַפְּסוּ, תְּפָסוּהוּ בְּרַגְלָיו בְּעוֹד הוּא מִתְפַּלְפֵּל, / מִשְׁכוּהוּ מַטָּה וְתַבְּלוּ בּוֹ מָה שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל!". לעומת הקול המשחקי של ליר, הצליחה ליטוין להעניק למשוררת הרוסייה אנה אחמטובה את קולה הטרגי והתהומי שלא אובד בתרגום, וכך גם שיריהם של פסטרנק, בלייק ולורקה (ואף טולסטוי ומארקס בפרוזה), זוכים לבטא את קולם הייחודי שקולה של ליטוין כמתרגמת לא מטשטש אלא דווקא מדגיש. יתרה מזאת, בתרגומה של ליטוין לשלושה שירים של רחל המשוררת שנכתבו במקור ברוסית, זוכה רחל לקול עברי הדומה מאוד לקולה שלה, בשיריה בעברית: "עָלוּ בִּי נִשְׁכָּחוֹת מִפַּעַם / מִלִּים אֲשֶׁר הַזְּמַן בִּלָּה; / עָמֹק בְּלֵב נִימָה מֻצְנַעַת / עָנְתָה בִּרְטִיטָה קַלָּה".
בחטיבת תרגומים זו נמצאת גם הפתעה מיוחדת: שני שירים מתורגמים מן השירה האצטקית. תרגומים אלה לקוחים ממסה של ליטוין המשווה בין שתי תרבויות אצטקיות של שני שבטים שונים: האחת לוחמנית הסוגדת לדם ולמלחמה, והשנייה שוחרת שלום; כאשר השיר המייצג כל תרבות ממחיש את הפערים התרבותיים שביניהן.
חלק הארי של הספר כולל מסות פרי עטה של ליטוין, שאף הן פורסמו בבמות שונות בעבר אך לא כונסו לספריה. המסות ממחישות את רוחב יריעתה, השכלתה וחוכמתה של ליטוין, ואת כישרון כתיבתה כמסאית. אחדות מהן הן מסות אוטוביוגרפיות או מסות העוסקות באמנות התרגום, ואחדות מהן הן מסות ביקורת המוקדשות ליוצרים וליצירות מסוימות - מא.ב. יהושע ויהודית הנדל, ועד ללורקה, בורחס, פוקנר ווירג'יניה וולף, שאותם כאמור תרגמה ליטוין וניכר שהיא בקיאה ביצירתם. כך למשל, בתמצות רב ליטוין מראה את שגיאות המתרגם רפאל אליעז בתרגום השירים המשולבים ב"ירמה" מאת לורקה, בתרגומו הקלאסי למחזה משנות ה־50, למול תרגומה שלה.
היופי במסותיה של ליטוין, ההופך גם קריאה בביקורת על יצירה ספציפית למרתקת, הוא שמעבר ליצירה הנדונה בכל מסה ניתן ללמוד ממסותיה הן על חייה שלה ועל אהבותיה הספרותיות, והן על אמנות התרגום בכלל.
רִנה ליטוין (מעיזבונה), געגוע של נהר,
עורך: יואב רוזן, הקיבוץ המאוחד, 300 עמ'