״פניה של אשתו מבוהלות, והוא חש סיפוק. סוף־סוף ניער אותה מאדישותה. אולי מעתה היא תחזור להיות האישה שהכיר, האישה שאהב, תעזוב את השיגעונות שלה ותחזור הביתה. בזמן נאום התוכחה שלו יצא מהמיטה והוא עומד מעליה ומתבונן באשתו שמכוסה בשמיכה עד צווארה. ידה מחפה על עיניה״.
הסצנה הטעונה הזו, שהאלימות בה עצורה לכאורה, אבל בעצם נוכחת כל כך עד שלא ברור איך המעטה השברירי של חיי הזוגיות הנורמלית עוצר אותה מלהתפרץ, מתרחשת באמצע הספר ״חתול שחור״, וגם באמצע חייהם של בני זוג, הדוהרים לעבר ההתרסקות אך עדיין מנסים להיאחז בשגרה המוכרת שלהם. מיכל ונמרוד אמורים היו לחיות חיי בורגנות שלווים, כמעט גנריים. והאמת היא שגם הבגידה שלו - המתגלה בסצנת הפתיחה הדרמטית מאוד של הספר - אמורה היתה להיות לא יותר ממהמורה צפויה, קלישאתית כמעט, בחייהם. אלא שבמותחן, כמו במותחן, הצפוי מפנה עד מהרה את מקומו למפתה, למסחרר, לכל מה שמוביל בסופו של דבר לאובדן שליטה ולהרס.
דריה מעוז, מחברת ״חתול שחור״, היא גם סוציולוגית ואנתרופולוגית שכתבה לא מעט על זוגיות ואהבה. ייתכן מאוד שהיא משתמשת כאן בידע האקדמי שלה, בתובנות שעלו ממחקרים על קנאה, בוגדנות, רכושנות, חוסר אמון ואלימות במערכות יחסים, אבל לזכותה ייאמר שאלה אינן פוגמות בכתיבה. ״
חתול שחור״ הוא ספר מתח קולח מאוד, ואף שהוא בוחן את המורכבות הרגשית המתעתעת, אם לא מאיימת ממש, של הנישואים, אין בו חלקים אקדמיים לכאורה שמודבקים לתוך הטקסט באורח מלאכותי. מעוז תוהה על מהותה של האינטימיות, עד כמה אנחנו מכירים את מי שחולקים איתנו מיטה, משפחה וחיים, עד כמה אנחנו בוטחים בהם ומרגישים בטוחים לצידם ואילו גבולות אנחנו מוכנים לחצות - אבל החקירות שלה ארוגות לגמרי בעלילה, וזו, העלילה, דוהרת קדימה, מבצעת תפניות מפתיעות ולעיתים גם מעיקה ומצמררת.
במרכז העלילה של ״חתול שחור״ נמצאים, כאמור, בני הזוג מיכל ונמרוד, הורים צעירים, שהזוגיות שלהם שורדת על מי מנוחות כבר 18 שנה, ועד כה גם נראתה, כנראה, מבחוץ כמעט מושלמת, עד שעובר ביניהם (כפי שמבטיחה הכותרת) חתול שחור. החתול הוא חתולה - אריאל, צעירה יפהפייה שמקסימה את מיכל ומושכת אותה לסוג אחר של חיים, סוערים הרבה יותר, וגם למפגשים עם גברים אחרים.
השינוי הזה בהתנהגות ואפילו בחיצוניות של מיכל, מערער את נמרוד, שמתחיל לחטט, לרגל, לעקוב. הרכושנות והקנאה כמעט מעבירות אותו על דעתו, ומעוז משליכה אותו אל תוך מופע של סטוקריות אובססיבית שהולך ונעשה מחניק יותר ויותר, עד לסוף המפתיע. בדרך מתברר כי היצור הדו־ראשי הנפוץ כל כך, המקודש עדיין, הלוא הוא הנישואים, הוא לעיתים קרובות יצור מוזר ואפילו חיה טורפת, שהמשיכה, התובענות, הדיכוי, ההתחשבנות והכוחניות שולטים בה לא פחות מאותה אהבה חמקמקה, שאנחנו כל כך רוצים להניח בחלון הראווה של נישואינו.
ככל שהעלילה מתקדמת ובני הזוג מתרחקים - ואולי לא, אולי הם בעצם לומדים להכיר זה את זה כפי שהם באמת? - כך מתפוררת האשליה שזוגיות מובילה להיכרות אמיתית ושלמה עם אדם אחר. מעוז אינה טוענת שזוגיות טובה היא סימביוטית או חייבת בהכרח להישען על חשיפה מושלמת של שני הצדדים. להפך. כשמשהו מהמסתורין הראשוני באדם אחר שורד את שנות החיים המשותפים, שורד איתו גם ניצוץ של משיכה. אלא שבמקרה של נמרוד ומיכל מדובר בשבר - אובדן האמון שעליו מושתתים חייהם המשותפים, וכתוצאה מכך גם הטלת ספק גורפת בכל מה שידעו זה על זה אי פעם.
גילוי הבגידה הראשוני, כשמיכל מבינה שנמרוד עדיין כרוך אחר אהובת נעוריו ענת ואף ממשיך להיפגש איתה, הוא הכוח המטלטל המוריד את הזוגיות שלהם מהפסים. גירושים אינה מילה שמישהו מהם מעז להגות בקול, וכעת הם מגששים באפלה. קודם בצורה ילדותית, כמעט תמימה: ״נמרוד מכחכח בגרונו בקול ואז מביים התעטשות. לא חזקה ולא חלשה מדי. בדיוק במינון שיגרום לה להסתובב אליו ולשאול בקול ישנוני, 'נימי, אתה בסדר? להביא לך משהו?'. אבל מיכל לא מגיבה... ונמרוד משוכנע שהיא שומעת...״ ובהמשך במגוון מופעים שהולכים ונעשים אפלים. למשל: ״בכוס השישית כבר הפסיקה לספור. מה זה משנה עוד אחת, פחות אחת. העיקר שהראש יהיה סחרחר, ששום מחשבה הגיונית לא תחלוף במוחה... כל גבר גבוה שעבר בסביבה החסיר פעימה מליבה״.
ההתנהגויות של בני הזוג הולכות ומקצינות, ומאחר שהטכנולוגיה מאפשרת חדירה לפרטיות של אדם אחר בקלות רבה, גם גבולות הפרטיות וגבולות הכבוד העצמי של הסטוקר - מיטשטשים. מעוז הופכת את מה שנראה עד כה למוּכר ויציב למעורער, ואת כל מה שעשוי להיראות לרגע כחיובי - למשל, קנאה כביטוי לאכפתיות ורגש - למבעית.
מעוז מטפלת באותה התבוננות מפוכחת גם ביחסי אם ובת, אחיות וחברות בין נשים. אלה אמנם אינם עומדים במרכז העלילה, ולכן מוצדק שאינם זוכים לאותה תשומת לב מרוכזת כמו הקשר בין מיכל ונמרוד, ובכל זאת, נדמה שאלה החלקים החלשים בספר. דמותה של אריאל - הפולשת לחייהם של בני הזוג (ובתם) בעוצמה ובעומק החוצים כל גבול מקובל, ולכאורה מייצגת את כל מה שנעדר או נמחק מחייה של אישה נשואה כמו מיכל (טורפת גברים, בליינית, קלילה, פרועה) - צפויה מדי ולפעמים אפילו קריקטורית. גם במפגש של מיכל עם אחותה, דפני, יש דגש רב על המראה החיצוני: מי מהאחיות השמינה, מי מטופחת - בסטנדרטים המקובלים הכוללים צביעת שיער ואיפור ורוחב וכו׳ וכו׳. אלה, ודמויות משנה אחרות, אינן מעוצבות באותן דקויות ורגישויות שמעוז מצליחה לגייס כשהיא מציגה את ייסוריהם של גיבוריה הראשיים.
״חתול שחור״ הוא רומן מתח ישראלי מאוד. הוא אינו אכזרי ואפל עד אימה כמו סיפורי הסוגה המכונה ״סקנדי נואר״ ואינו מתחבט בשאלות מעמדיות כמו הקלאסיקות האנגליות הנושנות. הוא נטוע מאוד כאן, ברחובות המאובקים, בשמש המסנוורת, במדרכות העקמומיות ובעירוניות הצפופה. למרות המוּכרוּת הזו, מעוז מצליחה לתעתע, להוביל את העלילה במישור המעשי והפסיכולוגי למקומות חדשים, ולבסוף גם להגיש סוף מפתיע שמותיר אחריו משקעים עצובים.
חתול שחור / דריה מעוז, כתר, 352 עמ׳