חורבן בין כותלי הבית ופואמה על ימי מבצע שומר החומות: שנה חדשה, ספרים חדשים

משפט אהבה | שרה שילה (הוצאת ספריית פועלים)

מהמילה הראשונה אנחנו מבינים שהתרחש חורבן. אנו לא יודעים מהו האסון, אך הדמויות מדברות שבר, וכך גם חפציהן ופינות ביתן. לחפצים ולפינות הבית חיים משלהם. בין סיפור על מתלה שסוחב לעייפה מעילים וצעיפים ומתגעגע לדמות שפעם חייתה בבית, לבין התקרה שמרגישה נשגבת מהרצפה שמתלכלכת תדיר - הקורא שואל את עצמו אם החפצים ופינות הבית מדברים את הדמויות, או שמא יש להם חיים משלהם.

לאורך הספר, מכונת תפירה, מראה, פסנתר, רסיסי מידע של הדמויות בונים לנו אט־אט את המסגור של מה שהתרחש בין כותלי הבית.

הספר כתוב היטב, לעיתים מרגיש כמיצג אמנותי. הוא אף מעורר מחשבה - מה החפצים שלי מרגישים, אילו סיפורים יספרו? נוסף על כך, הסופרת נוגעת בנושא שעד לפני כמה שנים היה בבחינת טאבו בחברה הישראלית.

עם זאת, עוצמת הסוד המתוארת בספר, לצד תיאור כבד של חורבן, מכינים את הקורא לעלילה סבוכה וקשה להכלה. יש תחושה שאין איך לתקן את שהיה - אין איך להיבנות. בסופו של דבר, על אף הקושי והצער המתוארים כצדק - זה לא מה שציפית לקרוא. יש אפילו כעס קל ש"רימו" אותך כקורא.

הביתה הלוך חזור | אילה דקל (הוצאת שתים)

ליאורה היא דמות כועסת, מורדת, שמחפשת את מקומה בעולם. אולי בגלל זה היא היחידה שמצליחה לזהות ולפענח סוד מפתיע על משפחתה. ברומן ההיסטורי "הביתה הלוך חזור" אנחנו נחשפים לסיפור משפחתי סבוך ומרתק, הנע בין שלושה דורות ושלוש מדינות - צרפת, מצרים ולבסוף ישראל.

הסופרת נוגעת בעולמות קדומים באופן אותנטי, והתחושה היא כאילו נזרקת לעולם ישן - לשוק ולים באלכסנדריה, לאבא שממהר לחתן את בכורתו עם בעל מניה, למתחים שליוו את היהודים במצרים קודם הכרזת קום המדינה, למעברה ולקיבוץ.

העלילה פנומנלית, אך הביצוע לוקה בחסר. לעיתים אף עולה תחושה של פספוס - מנו בפניי את עלילת הסיפור, אך לא נגעו בעומקם של דברים.

תנו לי לחוות את הכעס כאשר הדמות נאלצת לקיים מצווה שהיא שונאת, שהיא אינה רוצה לקיימה; תנו לי לחוות את הכאב שבפרידה מהמשפחה ואת השמחה עם החיבור המחודש; תנו לי להרגיש את הרגעים כאילו הם קורים למול עיניי בעת קריאת השורות. בשל כך היו בספר נקודות שבהן היה ברור כי נערך תחקיר מקיף, אך בפועל הדברים נכתבו בצורה עניינית ונטולת רגש כן.

מוסריות | יונתן זקס (הוצאת מגיד)

אחת החוכמות של הספר היא האופן שבו הנחות יסוד בסיסיות המלוות את חיינו מוצגות בזווית אחרת, המעוררת שאלות על האופן שבו נכון לחיות את החיים. כמה מעט ספרים מחדשים לנו זוויות ראייה על החיים, וכמה הסופר יונתן זקס הצליח לחדש.

הסופר בוחן את השפעת המעבר מ"אני" ל"אנחנו" על אושרו ועל רווחתו של הפרט, כיצד זה משפיע על המוסריות הפנימית והחברתית וכיצד ניתן לחזקה.

הספר קריא ונגיש, ומובאות בו דוגמאות רבות ומרתקות - כך, לדוגמה, מסופר על סטיבן קינג, שניסה לכתוב רומן והתקשה בכך מאוד. לבסוף השלים כתב יד, הרגיש שזה לא עובד, השליך אותו לפח ויצא להליכה, תוך שהוא שוקל לנטוש את החלום להיות סופר. כשחזר, גילה שאשתו הצילה את כתב היד וקראה אותו. היא טענה שהוא לא רע בכלל, אך נדרשים עריכה והידוק והיא תעזור לו בכך. כך ניצל הרומן "קארי", שהפך לרב־מכר ועובד לקולנוע. בכך הדגים לנו זקס את חשיבותו של האחר המשמעותי בחייו של האדם, וגם ערער על המשקל הרב שאותו אנו מייחסים ל"הערכה עצמית" - "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה' ע"ב).

באחד משיטוטיי בחנויות הספרים הצביעה אחת המוכרות על הספר ואמרה לי: "זה משהו אחר, זה עומק אחר". הרבה פעמים אני מקבלת המלצות על ספרים, תוך התרפקות על העלילה או על אופן כתיבת הספר, כאשר בפועל, בעת הקריאה, זה לא ניכר. כאן, זה היה בדיוק מה שהיא תיארה - עומק אחר. כמה אני שונאת לכתוב את זה, אבל עד כמה זה נכון - זהו ספר חובה.

אבני אש | אבי פרימור (הוצאת ידיעות ספרים)

שיירה של פרשים טורקים צועדת מחוץ לביתם הצנוע של נדיה ודימיטרי ומפריעה את מנוחתם. כך אנו מכירים לראשונה את הזוג הצעיר שהגיע מאודסה לישראל באמצע המאה ה־19, עת העיר הייתה קטנה, דלה ושמרנית.

הזוג נחשף לאיש דת טמפלרי שאיתו הם בונים שותפות עסקית, הכוללת איש עסקים מוסלמי ובעל עיתון יהודי. הקבוצה מובילה לשינוי מהותי בפלשתינה - בין השאר, הבאת כרכרות ממצרים שיחברו בין ירושלים ליפו.

הספר "אבני אש" של שגריר ישראל לשעבר הוא קסום, מפני שהוא נוגע ברגעים היסטוריים שכמעט אינם מתועדים בסיפורת הישראלית. בעוד השלטון העות'מאני מוצג בשואה האכזרית שביצע בעם הארמני, או בקשיים שהערים על היהודים שביקשו לחיות בארצם, בספר אנו נחשפים לתקופת שלטונם בפלשתינה לאורך טווח ארוך של שנים.

בספר אנו פוסעים בסמטאות ירושלים, שאותן מצחצחים תושבי ירושלים לאחר שהזבל נערם במשך שבועות, כל זאת כדי לחלוק כבוד לאורח רב־מעלה - קיסר האימפריה האוסטרית שעומד להגיע לעיר.

אנו רואים בעיני רוחנו את הקיסר רוכב על סוסו, מתחתיו אבנים כבדות, מזהה בניין מרשים שאינו מכוסה גג ושואל את פרנסי הקהילה היהודית שחגים סביבו: "מדוע אין למבנה גג?". היהודים, הנבוכים להודות כי לא היה להם די כסף להשלים את בניית בית הכנסת, מתחבטים מה לומר, עד שלבסוף אחד עונה בחינניות: "בית הכנסת הסיר את כובעו בפני הוד מלכותו הקיסרי".

הכתיבה בספר פשוטה, לעיתים נדמה כאילו סבא מספר סיפור לנכדיו. אך ככל שהשנים מתקדמות, מוצגים יותר ויותר אירועים היסטוריים, ופחות חייהן של הדמויות וכיצד הן גדלות בתוך האירועים. לקראת הסוף זה מרגיש כקריאת ספר היסטוריה ולא כרומן היסטורי, ויש בכך החמצה. מה שהתחיל בקול תרועה רמה, הסתיים בקול ענות חלושה.

צידוק הדין | יהודה ויזן (הוצאת דחק)

"צידוק הדין" היא פואמה שבה המילים מתנגנות בסערה לצד כאב. בכל שורה עולה ניגון עתיק, קינה - אויה, מה היה לנו? - המזכירים כאב נושן של חורבן בית המקדש הראשון והשני, אובדן היהודי החופשי המהלך בארצו בגב זקוף.

הפואמה נקראת בנשימה עצורה, והיא תזכורת למה שהתרחש בישראל במבצע שומר החומות - הפרעות ביהודים. אף פעם לא נעים לדבר על אותה תקופה, בטח בבוטות, בטח בעידן ה"פוליטיקלי קורקט", אבל כן, היו כאן פרעות, ולא, אסור להתרגל לכך. המשורר בחר לקחת אותנו ללינץ' האכזרי בבת ים, שבו יהודים פגעו בערבי, ולנתח את העומד מאחורי אותו רגע. לצד הכותרת של ספר השירה, "צידוק הדין", ותחושת היהודי הנרדף, נדמה כי המחבר מצדיק את המעשה הנורא. אולם, בהתכתבות שאותה חושף בסיום השירה עם עורך "הארץ", אלוף בן, הוא מסביר בפניו כי כוונתו היא ניסיון להבין ולהראות מה קורה לבני אדם כשלוחצים אותם, ניסיון לחשוף את הנפש החייתית.

כך או כך, זוהי פואמה קשה הכתובה באופן חודר, המעוררת חיבור לצד אנטגוניזם. את הכריכה של הספר מלווה תמונת יהודי של האמן מארק שאגאל. במבט שלי על תמונתו, היהודי מוצג בסטיגמות קשות המלוות את היהודי לאורך הדורות - אף ארוך, זקן ארוך, מבט ערמומי, תחמני. גם בכך ויזן מציג אמירה: מה היה, מה כעת, מה עלול להילקח.