פרס ישראל לקוטלר: מגיע לו - אבל עם כוכבית גדולה

נתחיל מזה שמגיע לו.עודד קוטלר הוא מאנשי התיאטרון הישראלי הבולטים והמשפיעים ביותר מאז קום המדינה.

אבל קוטלר הוכיח בשנים האחרונות שהוא האב-טיפוס של איש האמנות המודרך על ידי המפלגה ומדריך מטעם המפלגה. זה הסוג הנמוך ביותר בשרשרת המזון של התרבות. כשנשאל איך הוא מרגיש עם קבלת הפרס, אמר: "הרגשה טובה ונעימה". שומעים את צלילי האדנות, בנוסח אני שבע רצון. האם חשבתם לרגע שפרס ישראל לא מגיע לי?

נאומו במועצה המפלגתית של האמנים ביוני 2015 ביפו הוא גס, וכל כלי תקשורת יאזכר אותו. הוא בעיקר מלמד שמירי רגב,יעד ההתקפה באותה עת, באה מעולם תרבותי עמוק ואמיתי יותר מקוטלר. המשפט על מצביעי הליכוד כ"עדר של בהמות מלחכות קש וגבב" הפך מאז לקונצנזוס.

יש חשיבות לתאריך האמירה - כשלושה חודשים אחרי הניצחון המפתיע של נתניהו והליכוד. ב-2015 האליטות והשמאל איבדו את זה. הם הגיעו ללכידות זועמת ונקמנית ברמות שלא נודעו בעבר. גם עודד קוטלר תרם את שלו.

השקפתו על רוב העם היא כי זה "ציבור שמייצג עולם ללא ספר וללא מוזיקה". שממה תרבותית נבערת. קוטלר כל כך זחוח, שהוא לא מתחרט וכנראה גם לא מתבייש. ספק אם יזכרו בעתיד את פועלו בעולם התיאטרון. אבל יזכרו אותו אותם אנשים, מזרחיים ברובם, שיש להם זיכרון. זיכרון זה תרבות.

הוא שייך לאותה קבוצת שחקנים שיצרה את הקולנוע והתיאטרון המודרניים בישראל. הוא היה מעין אורסון וולס מקומי, שלא השאיר אחריו את "האזרח קיין". כדי שתצמח בישראל אמנות גדולה,צריך למצוא במה לדשן את הקרקע.