האיש שראה את החולשות של כולנו ולא היה מוכן לשתוק

יהונתן גפן. יונתן. יונוש - איזה חבר ידעת להיות. חבר כמו פעם, במלוא מובן המילה. כזה שהוא גם נאמן וגם מגן בחירוף נפש על מי שהוא אוהב. 

ועכשיו הלב נשבר. איך נפרדים ממישהו כמוך שהוא גדול מהחיים? היית כל כך הרבה יהונתן. יהונתן הנסיך הקטן מנהלל, ויהונתן הצנחן שכבש את החרמון. יונתן שהיה נשמה מתוקה עדינה ופצועה, תמיד מחפש עוד אהבה, וגם יונתן האיש שרואה את החולשות של כולנו ולא מוכן לשקר. אומר את האמת שלו בפנים, גם כשהיא מכאיבה. 

כזה כותב הוא היה. מלא תום אבל גם ציני להחריד. אוהב אנשים אבל גם כועס. רק ילדים הוא אהב בלי שום ביקורת - מתחבר אליהם כאילו הוא בעצמו עוד ילד. הוא היה פרא אמיתי שאי אפשר לאלף וגם כותב ממושמע, מצחיקן ואיש רוח וספר מעמיק. ולגמרי צבר - הכי רך מבפנים והכי קוצני החוצה.

מעולם לא פגשתי מישהו כזה. כשנפגשנו לראשונה הייתי צלמת צעירה ונשלחתי לצלם איתו כתבה. הוא היה כמו רכבת שועטת של מילים ורעיונות ומחשבות, ודעה על כל דבר, והכל נאמר תמיד בשנינות גדולה, במשחקי מילים וגם בגאונות, והיה משהו בי שתמיד הרגיש שזו זכות גדולה להיות איתו.

כמו כל הדור שלי, גם אני גדלתי על "שירים שענת אוהבת במיוחד" וכוכבים תמיד יהיו בשבילי הילדים של הירח. אפילו שהכרתי אותו דרך יאיר, ואפילו שהייתי צלמת שלו ב"מעריב" כשהוא היה יוצא לשטח, תמיד במפגשים איתו התרגשתי. גם אחרי שממש הפכנו לחברים, כשהיינו נפגשים אצל מוטי קירשנבאום בחצר, לשבתות או סתם נפגשים לדבר ולהתווכח, הוא תמיד היה עבורי גיבור תרבות. תמיד היה ותמיד יהיה.

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי לו את אווה. אחר כך הם התחתנו וגם נפרדו. באמצע נולדה נטאשה, שאותה, כמו את כל ילדיו ונכדיו, הוא אהב כל כך.

תמיד כשאהבה נשברת זה קשה והיות שאווה לקחה אותו לאמריקה אז עבר להתכתב בפקסים. פעם הוא כתב לי שהוא נהנה כל כך מהפקסים שלי, כי הם כתובים נהדר ושאולי כדאי לי לכתוב. צחקתי. אבל משהו מזה נשאר בי. ואולי זה מה שנתן לי את האומץ לכתוב.

אז תודה יהונתן, נסיך קטן של מילים ואהבה, תחסר לי.

כתבת פעם "פחות אבל עוד כואב", מקווה שבאמת יום אחד זה יכאב פחות. כרגע זה כואב מאוד. עכשיו גם אתה נסיך קטן שלא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח, וכל שושניך הן קוצים כעת, וליבך הקטן קפא כקרח.