לאחר שלחם ביום כיפור, מצא את השלווה בפיסול: "היצירה נתנה לי את הרוגע"

אם אתם נוסעים על כביש 90, בדרך לים המלח או לאילת, העיפו מבט במה שמתרחש בצידי הכביש ותגלו גלריה מסוג אחר. עשרות פסלי חוצות של האמן יואל זיו (68) מפוזרים בצידי הדרך, במה שהוא מכנה "גלריה פתוחה" בכביש הערבה, ביטוי ליצירתיות של מי שמתגורר בקיבוץ קליה במועצה האזורית מגילות ים המלח.

פסלי הברזל הגדולים, הניבטים מצידי הדרך, הם לא רק אמנות עבור זיו, אדם שלפני 30 שנה החליט שזה מה שהוא עושה בחייו, אלא גם דרך לבטא את היצרים, הכעסים, התשוקות, המחשבות וכל מה שהודחק אצלו במשך שנים, מאז מלחמת יום כיפור, שבה לחם וכמעט איבד את חייו.

הוא בין הבודדים ששרדו את התופת מהפלוגה שלו, אבל הניצחון הקטן הזה בשדה הקרב לווה לאורך השנים בהתמודדות לא פשוטה, במחשבות שאותן לא חלק עם איש, בקושי יומיומי לבטא, לבכות, או אפילו לדבר על מה שקרה שם. כעת הוא מתכונן להציב פסל חדש שיצר בהשראת קובץ שירים שכתב המשורר חיים גורי בעקבות מלחמת יום כיפור. הפסל, שמהווה חותם ברזל ענקי במשקל 400 ק"ג והוצב לקראת יום כיפור, יקבל את פני הבאים לים המלח ויספר להם את סיפור המלחמה של יואל, המלחמה של כולנו.

"חיים גורי הוציא את ספר השירים 'עד קו נשר'. הוא לחם במלחמה, ועם הלשון הטובה והראש המחודד שלו כתב שירים מאוד מעניינים על המלחמה, ובהשראת השיר הזה והספר כולו יצא לי פתאום פסל הברזל", מסביר זיו. "אני לא חושב הרבה מראש כשאני מפסל, אני לא מתכנן את זה, ואלה בדרך כלל דברים שיוצאים ממני. הראש שלי מפוצץ בדמויות ובתמונות, הארכיון שלי מלא (צוחק). אני לא מחפש השראה בדברים שאני רואה או שומע, הכל נמצא בקופסה, יש לי הרבה תמונות בראש. את הפסל הזה אני שומר בסטודיו שלי, וביום כיפור אני רוצה להעלות אותו על כביש 90, הוא יעמוד על עמוד בגובה 12 מטרים".

יואל זיו נולד ב־1953 בירושלים, שם גדל עד לשירותו הצבאי. עם השחרור טס לארה"ב, פגש שם את אשתו, במקור מהולנד, ויחד השניים עברו לגור בהולנד במשך ארבע שנים, שם גם נולדו שתי בנותיהם. הנדודים, שבמבט לאחור יתייחס אליהם כאל בריחה, נמשכו במסע בקרוואן שעשו בני הזוג לכיוון הארץ עם הבנות, לכאן הגיעו בשנת 1982, וגם כאן המשיכו להסתובב בקרוואן.

"אז עדיין היה לנו את סיני, אז חרשנו את הארץ מסיני עד רמת הגולן, הגענו למושב בקעות שבבקעת הירדן, עברנו למושב נתיב הגדוד ואז הגענו לקליה, לפני 30 שנה. בדרך נולדו עוד שתי בנות. אחרי שהגענו לקיבוץ התגרשתי, ולפני 20 שנה התחתנתי מחדש. היום אני חי עם אשתי בקליה, שם גרים גם הגרושה שלי, הילדות והנכדים".

נשארנו שלושה

הוא לא נוהג לדבר על המלחמה, חלקים ממה שהיה שם הוא לא זוכר, חלקים אחרים היה מעדיף לשכוח, אבל כשאני מבקשת ממנו לנסות לחזור לרגעים ההם, למרות הקושי, הוא שותק רגע ואז משתף. "כשהמלחמה פרצה הייתי בן 19, שירתי בשריון, בחטיבה 217. למח"ט שלנו קראו נתק'ה, ועם פרוץ המלחמה ירדנו לכיוון סיני.

"היינו בפאניקה גדולה, היה שם בלבול גדול, אני לא הבנתי לאן אני הולך, הייתי ילד תמים, כזה שלא הבין בכלל לאן הוא נכנס. הייתי חלק מפלוגת הקשר, החטיבה שלנו ישבה בקריית מלאכי, ותוך כדי המסע לסיני ספגנו במהלך הדרך מלא הפצצות של מטוסים מצריים. לאט־לאט אנשים סביבי נעלמו, נשאר לידי חבר טוב שלי, ואז התחיל הסרט האמיתי - סרט האימה.

"הגענו לתעלת סואץ, חצינו את התעלה ונכנסנו למצרים. ממה שהיה שם אני באמת לא זוכר כלום. עד היום אני בקשר טוב עם המ"פ שלי ועם החבר שהיה צמוד אלי. נשארנו רק שלושתנו. היום אנחנו מדברים מדי פעם, אבל גם בשיחות שלנו מעולם לא ירדנו לפרטים, לא דיברנו על מה שבאמת היה שם. לא שאלנו שאלות. זה כאילו שסביב הנושא הזה יש הדחקה, או אולי אפילו בושה".

למה בושה?

"אני לא יודע, אולי זו המחשבה שאנחנו שרדנו והאחרים לא. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל עובדה שזה נושא שמעולם לא דיברתי עליו עם המשפחה שלי. לפני כשנה באו מהטלוויזיה לראיין אותי, ושם הסכמתי לספר קצת, ממש קצת, וכשהבנות שלי ראו את הכתבה הן היו בהלם. זה לא נושא שדובר אי־פעם אצלנו בבית. אני חושב שאני באמת קצת מתבייש לדבר על זה, אני מאוד לא אוהב לדבר על זה, והאמת היא שזה קשה לי מאוד, כי ראיתי שם, במלחמה, דברים מאוד קשים".

ואיך בעצם שרדתם שלושתכם בשדה הקרב, מה הציל אתכם?

"יש שיגידו שהיתה זו יד הגורל, אני לא יודע. תביני, אני לא הייתי בקו הראשון, היינו בפלוגת הקשר של החטיבה, וזה בעצם אומר שהיינו במגע עין עם הקרב עצמו, צפינו עליו, ישבנו במקום שבו ישבו המח"ט, הסמח"ט, כל הקודקודים, ומשם ניהלו את המלחמה. ישבנו איתם ושמענו הכל וראינו הכל. אני זוכר אנשים צועקים לעזרה בקשר, חיילים מבולבלים שלא יודעים מה לעשות, כאלה שצועקים שאין להם ציוד, שאין למי לפנות, שאין תחמושת".

בלי הכנה מוקדמת

כמעט ברגע אחד התהפכו חייהם של יואל וחבריו, בעצם כמו שהתהפכו חייה של מדינה שלמה בסתיו 1973. אלפי לוחמים נהרגו בשתי החזיתות, בסיני ובגולן, ועוד אלפים רבים נפצעו, מי בגופם ומי בנפשם.

נשמע שהזיכרון הזה עדיין צרוב בך, שהתמונות האלה מרגישות חיות וקיימות.

"כשאני רוצה לחזור לתמונות האלה, בשנייה אני רואה אותן. יש לי סדרת תמונות שרצה לנגד עיניי, תמונות של אנשים שמתים לידי, של גופות שזרוקות לידי, אלה דברים קשים מאוד, וכל זה לא היה עם איזו הכנה, כן? לא הייתי מוכן לזה, לא ראיתי קודם לכן אף פעם טיפת דם - ופתאום הגיע הדבר הזה, בלי שום הכנה, והכל קרה כל כך מהר. זה היה קשה מאוד".

היו רגעים שחשבת שלא תישאר בחיים, שהאמנת שזה הסוף?

"כל הזמן, המחשבה היחידה היתה שזה הסוף. אתה רואה מולך הפצצות וארטילריה, אתה מבין מה קורה בשטח, לאט־לאט האנשים מסביב הולכים ונעלמים, ואתה רואה בסוף שאתה בעצם לבד. התחילו להביא לנו אנשים שיהיו איתנו ממקומות אחרים, אנשים שלא הכרתי, מיחידות אחרות, מפלוגות אחרות, אז אני מוצא את עצמי עם אנשים שאני לא מכיר. גם המ"פ שלי היה מישהו שהביאו אותו תוך כדי לחימה, הוא לא המ"פ שיצאנו איתו לקרב, הוא הגיע אלינו במהלך המלחמה והיה איתי כל הדרך, ועד היום אנחנו בקשר טוב. בעצם, מכל הפלוגה שלי נשארו שלושה אנשים".

אתה זוכר איך זה נגמר? איך חולצתם משם? לאן הלכתם?

"אני לא זוכר כלום, לא זוכר את הסוף, לא איך זה נגמר ולא לאן הלכנו, יש לי בלקאאוט רציני מהסוף של זה. את מבינה שאני לוחם שלא יודע איפה הוא לחם? לפני כמה שנים הוציאו ספר על החטיבה שלנו, קיבלתי את הספר הביתה ואף פעם לא פתחתי אותו. עד היום".

הטיפול בלוחמים וההתמודדות עם הלם קרב זה נושא שמאוד מדובר כיום. אני מניחה שאז זה ממש לא היה מקובל. יצא לך לדבר עם מישהו? ללכת לטיפול?

"באותה תקופה זה ממש לא היה מקובל, לא הבינו מה זה. כאילו אומרים לך: ראית מה שראית. יאללה, שתה כוס מים ותמשיך בחיים שלך. כאילו כלום. היום, בדיעבד, כשאני מסתכל אחורה על החיים שלי אני מבין למה הייתי בבריחה תמידית, אני כל הזמן ברחתי. נסעתי לחו"ל מייד אחרי השחרור, וכאילו כל הזמן הייתי במרדף, כל הזמן באי־שקט, עם פחדים, עם דברים שלא הכרתי לפני זה, ועל בסיס הדברים האלה בעצם בניתי את האישיות שלי, האדם שאני נבנה תוך כדי השנים האלה. זה הרי היה גיל שבו הבן־אדם רק מתחיל לבנות לו את החיים, ואני בחרתי בכיוון של בריחה, גם אם באותו רגע לא הבנתי את זה".

ריפוי בפיסול

הוא לא למד פיסול, הוא לא היה ילד שצייר או פיסל בבית, ולמעשה לעולם האמנות הגיע רק לפני 30 שנה כשסוף־סוף הפסיק את נדודי חייו והשתקע בארץ. האמנות הפכה עם השנים לא רק לביטוי ליצירתו אלא גם, ואולי בעיקר, אקט תרפויטי של ממש.

"האמת שהאמנות נכנסה לחיים שלי בצורה רצינית לפני 30 שנה. זה התחיל כשהגעתי לקיבוץ. אחרי כל כך הרבה שנים היה לי פתאום בית והתיישבתי בו, ואז בעצם התחלתי ליצור דברים. אף פעם לא עסקתי באמנות בגיל צעיר, אבל אני חושב שברגע שהגעתי לקיבוץ משהו בי נרגע, פתאום היה לי בית. שם גם התגרשתי. אנחנו גרושים שנמצאים ביחסים טובים, חברים טובים מאוד, אבל הפרידה היא משהו שהיה צריך לקרות, היינו צריכים להפריד כוחות. אז מצאתי את עצמי בבית לבד, ופתאום הדברים התחילו לצאת. לא עשיתי סקיצות של פסלים, לא תכננתי מה אני עושה, עד היום אני לא חושב מה אני עושה או מכוון לדמות ספציפית. יש לי סטודיו שאני נכנס אליו בבוקר, ואז הדברים יוצאים.

"התחלתי לעבוד בכלל בברונזה, בשנים הראשונות, כששם זה תהליך אחר לגמרי. קודם כל לפסל בשעווה. את כל הפסלים שלי מהברונזה עשיתי משעווה, ויצקתי אותם בבית היציקה בבית נקופה, אצל חבר. התחלתי לצקת את הפסלים ותוך כדי יציקה התחלתי לעבוד שם. עבדתי בבית היציקה ארבע שנים כשתוך כדי התגוררתי בקיבוץ. הייתי נוסע בכל יום ופיסלתי בעיקר צורות של אנשים ושל חיות. אני בדרך כלל מפסל דמויות של אנשים ושל חיות, הרבה מסיכות, פסלים של יצורים קשים. אני חושב שהפסלים שלי הם לא פסלים רגילים, אלו לא יצירות קלות, אני יוצר דמויות קשות".

מאיפה זה מגיע? יכול להיות שהחוויה שנצרבה בך במלחמת יום כיפור ומעולם לא עובדה ולא טופלה כמו שצריך באה לידי ביטוי בפסלים הקשים שאתה מפסל?

"אין לי ספק שזה קשור. אני חושב שמה שאני עובר היום זה סוג של תהליך. תהליך ארוך שאני עובר כבר הרבה שנים. האמנות הזאת, הפיסול והיצירה הם הדברים שנתנו לי את הרוגע, שאפשרו לי לבטא את עצמי באמת, שנתנו לי להוציא מעצמי דברים. האגרסיה הזאת יכולה היום לצאת ממני בצורת פסלים, דרך האמנות".

ואיך הגיע הרעיון לפזר את הפסלים לאורך כביש הערבה?

"בעצם, הרעיון הוא שכל מי שעובר בכביש 90, הציר המרכזי של מדינת ישראל בין דרום לצפון הארץ שעובר בין אילת לקריית שמונה, יראה את הפסלים. בהתחלה הקמתי ממש גלריה בטבע על מטע תמרים של קיבוץ קליה. קיבלתי את תמיכתו של ראש המועצה, שאפילו נתן לי מענק להמשיך ליצור. יש המון פסלים שלי שמוצבים בקיבוץ. כשהצטברו לי קרוב ל־200 פסלים הצבתי אותם בחורשה, והיום יש שם ממש גן פסלים מפוצץ. עשינו פתיחה חגיגית עם נגנים ומוזיקה והיה ממש כיף".

אתה כבר לא עובד בברונזה, עברת לברזל.

"נכון, קודם כל תהליך הפיסול בברונזה הוא קשה וגם יקר מאוד, הפסלים עצמם מאוד יקרים, אז בערך לפני עשר שנים הפסקתי. היום פסלי הברונזה שלי מוצבים בחוף הצוק ובגלריה 'אשל' בהרצליה. משם עברתי ליצור בבטון. עבדתי איתו כמה שנים, ויש לי היום הרבה מאוד פסלים מבטון. ואז, אחרי חמש שנים, עברתי לברזל. את הברזל אני אוסף ומלקט בכל מיני דרכים, יש קבלנים שנותנים לי שאריות שנשארות להם, יש לי עגלה ואני מסתובב איתה ואוסף מכל מיני מקומות".

הליצן העצוב

השנים הרבות שעברו מאז המלחמה לא משככות את הטראומה של זיו, אולי דווקא להפך.

לצד האמנות עצמה, אי אפשר שלא להתייחס להיבט הטיפולי שיש ביצירה שלך. אני תוהה אם אחרי כל השנים האלה, והיצירה בחומרי הגלם המתחלפים, הצלחת היום להגיע למקום שלם יותר. האם אתה מפויס עם החוויה הקשה שעברת?

"אענה לך בכנות - אני לא מרגיש שלם או מפויס, אני מרגיש שאני תקוע, שיש לי משהו שתוקע אותי וגורם לי להרגיש חנוק. יש לי רגעים ומקומות שבהם פשוט בא לי לצעוק ולבכות, לשחרר בכי עצום, אבל הכל עצור בפנים. אני לא אדם שבוכה, והאמת היא שאף פעם לא בכיתי מאז המלחמה. אני מת לבכות ולהוציא את זה, אבל זה תקוע חזק. כשאני שומע על תאונות דרכים או על דברים עצובים בחדשות, על אסונות, ואני מרגיש שתכף הבכי יוצא - מייד אני נחנק ובולע רוק וזה עובר. קשה מאוד לחיות ככה".

חשבת לנסות ללכת לטיפול? אולי אחרי כל השנים האלה תצליח להתמודד עם הטראומה בעזרת טיפול.

"לא נעים לי להגיד לך, וזה יישמע קצת מוזר, אבל אני נהנה מהדיכאון", הוא צוחק, ואז מסביר את כוונתו: "הדיכאון הזה הוא משהו שהתרגלתי אליו, זה חלק ממני ואני משתמש בו ליצירה ולעבודה שלי, וגם להומור שלי. אני מרגיש שכל ההומור שלי נובע מזה, להיות מין ליצן עצוב כזה.

"כולם מכירים אותי כבדרן של החבר'ה, הליצן השמח, זה שעושה שמח לכולם, אבל האנשים הקרובים אלי באמת מכירים אותי יותר ויודעים שלמרות שמבחוץ אני המצחיקן של החבר'ה, יש עוד שכבות ועוד דברים שלא כולם יודעים. את צודקת שצריך לטפל בזה, אבל אני חושב שהיום כבר התרגלתי לכך, ואולי לא בא לי לשנות את עצמי כרגע".

יש עוד חלום להגשים? להציג בגלריה מסוימת? לעבוד עם אמן מוכר?

"פעם היו לי כל מיני חלומות, אבל היום אני מרגיש שאני מגשים את כל החלומות שלי. יש לי פסלים שהם שלי, ואני עושה איתם מה שאני רוצה, אני מציב אותם איפה שאני רוצה, וכולם רואים אותם. אין לי אוצר אמנות שמבקר אותי או שאומר לי אל תעשה את זה ואת זה, אני אדם חופשי. אני גר במקום חופשי, באזור חופשי, והיום אני מרגיש שאני יכול לעשות הכל".