על פסגת ההר, בקצה העולם

כאילו הגענו אל קצה העולם. משטח בטון שטוח וחשוף יושב על קצה ההר המיוער, כשמצידו האחד הים התיכון עד לארובות חדרה, ומצידו השני הכנרת עד דרום הגולן, וכל זה 1,025 מטר מעל פני הים. מבחינת ראש המועצה המקומית, ראדי נג׳ם, הפוטנציאל זועק לשמיים. הוא כבר רואה בעיני רוחו מאות מצנחי רחיפה ודאונים בטורנירים בינלאומיים ורכבל שמחבר בין ההרים התלולים.

בקצהו השני הגבוה של היישוב הוא מדמיין מרכז קונגרסים ענק עם עירוב שימושים למסחר, תעסוקה וספורט. יזמים כבר מביעים עניין.

כשמדברים על בית ג׳אן בישראליות המוכרת מזכירים קודם כל את 60 החללים. בכניסה ליישוב שלט ענק, שלא תראו במקומות אחרים: ״מילואימניקים, אנו מצדיעים לכם״.

ובכל זאת, נג׳ם, שמתהדר בתארים מרשימים של אל״מ במיל, עורך דין, מתכנן ערים, כלכלן ושמאי מקרקעין, מדבר בעיקר על חוסר השוויוניות. כשזה נאמר מפיו זה נשמע כל כך צודק ונכון. ״למרות כל מה שנתנו והקרבנו למען המדינה, בית ג׳אן מפגרת בתשתיות ב-50 שנה״, הוא אומר. ״זה הזמן לתקן עיוותים היסטוריים של עוול ואי צדק״.

חזרה להיסטוריה

בשביל להבין על מה הוא מדבר, אין ברירה אלא לחזור 80 שנה אחורה, לפני קום המדינה, כשהיישוב הדרוזי היה מעשירי הארץ, מנה רק 1,640 איש והחזיק בקרקעות הר מירון (שחלקן הופקעו לטובת הבסיס הצבאי וחגיגות מירון) וב-16 אלף דונמים מול קיבוץ איילת השחר, ששימשו לאדמות פלחה (בשם אדמות קבעה או אדמות מוע'ר אלדרוז). בשלוש בבוקר היו מתכנסים תושבי הכפר עם גמלים, חמורים וסוסים ויורדים בטקס קבוע 30 ק״מ במורד ההר לעבד את אדמותיהם ביום יום.

היסטורית, אלזבוד הוא אזור ההתיישבות הראשון של תושבי בית ג'אן, עוד מהמאה ה-16. עם הקמתה של מדינת ישראל, החל מסע הפקעה מסיבי סביב היישוב. בתחילת שנות ה-60 מצאו דרך טובה יותר לחנוק אותו והכריזו על אזורים שמסביב ליישוב כשמורות טבע. אלזבוד הפך לשמורת הר מירון.

״על כל סככה וכל דיר אני צריך לבקש אישור מלמעלה ומרגיש שכל אחד הופך פתאום למנהל הקרקעות הפרטיות ההיסטוריות״, אומר נג׳ם, ומצביע על היישוב היהודי הסמוך, שנוגס באדמות הירוקות מראש ההר. הוא מכריז שבכוונתו לעתור לבג"צ, אם לא ייענו דרישותיו.

המצוקה הולכת וגדלה ככל שיש יותר צעירים. ״הם חיים בבית ההורים על מזוודות, כי לרבים אין בית קבע״, הוא אומר. על פי סקר כפרים, שנערך על ידי רשויות המנדט ב-1945, אוכלוסיית הכפר מנתה כ-1,640 נפש, ושטחו השתרע על 43,550 דונמים. כיום שטח השיפוט של בית ג'אן כ-6,200 דונם והיישוב מונה כ-12,500 תושבים.

״קיימת מצוקת דיור מתמשכת לזוגות צעירים, ביניהם חיילים משוחררים. יש מצוקת תעסוקה, בעיקר בקרב נשים משכילות״, אומר ראש המועצה.

דור ההמשך

96% מהאדמות פרטיות, והשאר שמורות טבע. הקרקע נשמרת בידי הדור המבוגר, והדור הצעיר אינו מורשה לסחור  בה.

מההר אפשר לראות בבירור איך יישובים יהודיים סמוכים נוגסים בחורש, כי להם מותר, בעוד בית ג׳אן תקועה ללא יכולת להתרחב עבור צעיריה וללא יכולת להקים מבני ציבור בין קרקעות רשות שמורות הטבע לקרקעות הפרטיות. קרקעותיה הפרטיות ההיסטוריות שרירות וקיימות כמה קילומטרים משם במורדות ההר, אבן שאין לה הופכין. אפילו הגנים של המועצה בבעלות פרטית, ואין די גנים.

מאבק הקרקעות הזה רק החל. ההסכם איפשר לבעלי האדמות שנלקחו מהם לצרכי ביטחון ב-1953 לקבל קרקע חלופית בת דונם וקצת או כמה עשרות אלפי שקלים. כיום, כשרוב התושבים הם משרתי כוחות הביטחון, הם רוצים לקבל בחזרה את הקרקע מול איילת השחר, כדי להקים שם שכונה רוויה לגובה לדור הממשיך.

למרבה הצער, בכפר נוצרו פערי מעמדות בין בעלי הנכסים והקרקעות לעומת חסרי הנכסים והדיור. נזכור גם שהקרקע בעדה הדרוזית נתפסת כנכס מועדף, הקובע את מעמד הפרט בחברה.

״מוסדות התכנון נתפסים כגוף שלטוני שמיישם מדיניות מפלה בין יהודים לדרוזים בכל הקשור לחלוקת קרקעות״, אומר נג׳ם, ״מדיניות זו הובילה, לתחושה ציבורית קשה בקרב התושבים, למצוקת דיור ולתופעה מתרחבת של בנייה ללא היתר. תפיסות אלו מחזקות את חוסר האמון, מגבירות תחושות ניכור וטענות לאי שוויון בהקצאת קרקעות המדינה״.

בינואר נפגש ראש המועצה עם נשיא המדינה רובי ריבלין במשכנו. הנשיא ביקש לשמוע ממקור ראשון על בעיית הקרקעות החקלאיות המעובדות מזה מאות שנים ולסייע במציאת פתרון בר-קיימא.

היישוב עלה בדירוג האשכול החברתי הכלכלי מ-3 ל-4 בזמן הקורונה, על סמך נתוני 2017. המשמעות: פחות סיוע ממשלתי דווקא בתקופה שהכי צריך אותו.

שכונת חיילים משוחררים קמה כאן, וגם פה הפערים זועקים לשמיים. היתרון הופך חיסרון: המקום שיושב על הנוף הכי יפה בארץ, מים עד ים, דורש גם דמי פיתוח עצומים, בגלל המדרונות התלולים. המענקים לבניית בתים לחיילים משוחררים ביישוב דרוזי מישורי כמה קילומטרים משם מוזילים את מחירי הבתים במאות אלפי שקלים, כשאין שום ראייה דיפרנציאלית מצד הממשלה.

אבל אי אפשר שלא לדבר גם על יתרונות. גובה היישוב המגיע ל-1,040 מטר מעל פני הים הוא אירופי לחלוטין. בחצרות הכפר צומחים עצים ופרחים אוהבי קור נדירים בארץ, כמו דובדבן או שזיף בר - ג'ארנכ בכינויו המקומי, וגם אדמונית החורש הנדירה שזוכה כאן לפסטיבל בהשתתפות אלפי אנשים.

"התאנים הכי גדולות בארץ גדלות כאן", מספרים תושבי הכפר. ביקרנו במקום בזמן שבמרכז הודיעו על שרב של 42 מעלות בצל, ופה בריזה קרירה נשבה. מעבר למזג האוויר האירופי, התושבים נהנים גם מנוף עוצר נשימה, צמחייה עשירה, מסורת אירוח לבבית, עושר טבעי מהול בפסיפס אנושי ותרבותי מרתק, שאי אפשר להישאר אדישים אליו.  

תקווה לעתיד

כ-200 חדרי אירוח יש בבית ג'אן, ורבים מהתושבים, כמו גם במועצה, תולים את עתידם בפוטנציאל התיירותי. משפחה אחת מארחת, אחרת מבשלת ושלישית מוציאה סיורים מודרכים. הכפר כולו מאיר פנים לתיירים.

החזה בבית ג׳אן מלא בגאוות יחידה, ובצדק. היישוב ניצב מספר שנים ברציפות במקום הראשון ברשימת הזכאים לבגרות, ואפילו רשם 100% זכאות לבגרות.

אבל עם ציונים טובים לא הולכים למכולת. ״מציק לי מאוד שאין אזור תעסוקה כאן״, אומר נג׳ם. ״מעבר לארנונה, שאין לי ממי לגבות (מצביע על חומה שקרסה בלי יכולת לשקמה), יש פה האחוז הכי גבוה של נשים אקדמאיות משכילות וחסרות תעסוקה. באה אלי אישה ונלחמה כלביאה בפסטיבל השנתי על הגדלת דוכן הפיתות שלה. היא סיפרה שמהכסף הזה היא מפרנסת את משפחתה במשך שנה שלמה״.

כשהוא נשאל לגבי העתיד, ראש המועצה מתרווח בכסאו ולפתע קופץ ממנו שמאי המקרקעין. הוא שולף מחקרים מקומיים ובינלאומיים שהתפרסמו באיטליה, ארצות הברית ואנגליה המצביעים על מרכזי חקלאות משולבים עם שמורות טבע, ומציינים חשיבות של שילוב חקלאות עם ערכי הטבע וחינוך אקולוגי. ״כל המחקרים מצביעים על חשיבות שילוב הקהילה בפתרון המשלב טבע וחקלאות. שילוב זה מייצר רווח כלכלי ותיירותי הן לתושבים והן לטבע״, הוא אומר.

ראש המועצה דורש לאשר ולתקצב תוכנית מתאר למבנים חקלאיים, שתאפשר הקמת מרכזי חינוך ומחקר לחקלאות מודרנית ושמירה על משאבי טבע וסביבה בתחומים שונים, שתהווה מוקד משיכה לתיירות חקלאית בת-קיימא, כעוגן פיתוח כלכלי אזורי משולב בטבע.

ועדת שיפוט במשרד הפנים פעלה להגדלת גבולות השיפוט של המועצה לצורך הקמת פארק תעסוקה. לשם כך יש צורך כמובן בהסכמת רשות הטבע והגנים.

הפנטזיה של ראש המועצה: רכבל שיגשר בין ההרים והנוף הפראי, אתרי הלנה והסעדה, מסלולי טיולים, אירועים בטבע ותיירות חקלאית עונתית עם שלל אטרקציות.

״הכל אפשרי ולא דורש תקציבי עתק״, מדגיש נג׳ם. ״היזמים מעוניינים, רצון עז של התושבים קיים. חסרה רק הסכמה ממשלתית לאנשים שבחרו לתת עצמם למדינה ללא דופי. בית ג׳אן בעוד שני עשורים תהיה עיר ואם עם שכונה משלה ועם אזור תעסוקה. צריך רק לקבל צדק חברתי, וזה יתממש במהרה בימינו״.

חיזוק הכלכלה והקהילה

מנכ״ל המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, אריאל משעל, מתחייב להמשיך לסייע ליישוב. ״המשרד מחזק את בית ג׳אן בעיקר בתחום הפיתוח הכלכלי, הפנאי והקהילה והחינוך הבלתי פורמאלי", הוא מדגיש.

מופעלים פרויקטים רבים, ביניהם מרכז לחיזוק המנהיגות, המצוינות והמעורבות החברתית של בני הנוער, בהיקף של 550,000 שקל בשנה. המשרד מעניק לילדים ולבני נוער חוגי ספורט ללא עלות בתחום כדורעף, כדורשת, ריצה, כדורסל, קארטה, קפוארה, כדורגל, קיר טיפוס ואופניים בהיקף של כ-300,000 אלף שקל. יש גם סיבסוד לקייטנות קיץ לילדים.

המשרד פועל להקמת מתקנים בהיקף של 400 אלף שקל לרווחת הילדים וההורים, וביניהם גן משחקים מוזיקלי ומשחקייה מסובסדת. בימים אלה משופץ אולם פיס קהילתי בהיקף של מיליון  שקל. המשרד הקים ומתפעל מרכז צעירים, שמעניק מעטפת בתחום פיתוח הקריירה, התרבות והפנאי. במטרה לחזק את התעסוקה ואת היזמות, המשרד העניק לתושבים קורס יזמות עסקית ללא עלות.