אילת כ"ונציה של הים האדום"

באפריל 1982, בדיוק לפי 40 שנה, נסוג צה"ל מחצי האי סיני. העיר אילת, עם קטע חוף קטן יחסית של כ-12 קילומטרים, נותרה התקווה היחידה של מדינת ישראל להיות עיר נופש נצחית, הזוכה לכ-340 ימי שמש בשנה ומרוחקת שעות טיסה ספורות מאירופה.

באותה שנה, 1982, הייתה דובאי עיירה מדברית נידחת. האוכלוסייה שלה התאפיינה בבדואים נוודים שחיו באוהלים וסככות רעועות, ללא חשמל וללא מים ועם מדבר אינסופי מסביב. על תיירות אליה איש לא חלם ורק מתי מעט, אם בכלל, שמעו את שמה.

כיום, 40 שנה אחרי, דובאי הינה מעצמת תיירות עולמית מהשורה הראשונה, עם מאות רבות של מגדלי ענק, מכרזי קניות ובידור, אינספור יאכטונרים המתגוררים על לשונות ים שיובשו בצורת מניפה. מיטב עשירי ושועי העולם מגיעים אליה במשך כל ימות השנה.

ואילת שלנו? לא נעים, אבל עם כל התקוות הגדולות שהיו, היא נותרה עיר קיט קומפקטית ומאובנת עם מבחר מצומצם של בתי מלון די משעממים, חוף ים קצרצר שחלקו הגדול עודנו תפוס על ידי הנמל, מרכזי קניות מיושנים ואפשרויות בילוי כמעט אפסיות במחירים המזנקים לשמיים.   

כיצד קרה שדובאי הפכה מיישוב קטן ונידח למעצמת תיירות, בשעה שאילת - שבשנות ה-80 כבר הייתה עיר תיירות מובילה, קפאה על מקומה ואף נסוגה אחורנית? התשובה, לצערי, פשוטה וברורה: פקידות ביורוקרטית מאובנת וחסרת מעוף שתכננה בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה את אילת בצעדים של צב ועל פי תפיסות תיירותיות שאבד עליהן הכלח.

אז אפשר גם אחרת. אפשר להזיז את הפקידות המאובנת החוצה ובמקומה "לחשוב עסקים" ולהביא אליה את מיטב המשקיעים ומיטב רשתות הענק הבינלאומיות, בדיוק כפי שעשו בדובאי. אותם יזמים יתקבלו בכבוד מלכים ולא כפי שקורה כיום, ולצד מגדלי ענק יקימו באילת מרכזי קניות, בילוי, ספורט ופנאי סופר מודרניים. בדיוק כמו בדובאי.

תאמרו, לאילת יש מגבלה של חוף קצרצר ומרחב ימי? אפשר גם אפשר להפוך את אותו חוף קצרצר לריביירה עולמית, בין היתר על ידי הזזת הנמל, שתופס כיום שטח יקר מפז, אל תוך תעלה פנימית שתיחפר בסמוך לגבול עם ירדן ותתמלא במימי ים סוף, ובהמשך להמשיך ולחפור רשת תעלות פנימית שיהפכו את אילת לעיר של תעלות מים יפיפות ואיים - אם תרצו "ונציה של הים האדום".

ואפשר גם, על פני השטח המוניציפאלי העצום של אילת, כ-84 אלף דונמים (לשם השוואה, שטחה של תל אביב הינו כ-52 אלף דונמים בלבד) להקים אגם מלאכותי רחב ידיים שיהווה אטרקציה עולמית, מים כחולים מוקפים במדבר צהבהב. 

בעורף המדברי שמצפון לאילת, אפשר להתחיל לפתח תיירות מדברית, כפי שיש באיחוד האמירויות ובמדינות נוספות בעלות אקלים דומה, ולגאול סוף סוף את הנגב משממונו, ברוח חזון דוד בן גוריון. להביא אליו המוני צעירים, להעניק להם קרקע חינם לבניית בית, כולל הקמת חוות סוסים , גמלים ושאר חיות מדבר וכן להקים יישובים קהילתיים שיתמחו בתיירות. 

בשיתוף פעולה עם שכנתנו ממזרח, ירדן, אפשר להמשיך ולחפור את התעלת מים סוף צפונה אל עומק הערבה ואולי אף עד ים המלח, בנוסח תעלת הימים ששבקה חיים, ולייצר יחדיו מרכז תיירות, עסקים ובילוי בינלאומי, כולל בתי קזינו בנוסח לאס ווגאס.

ובל נשכח: מדינת ישראל אמורה להכפיל את מספר תושביה לכ-20 מיליון עד שנת 2050. המחצית הדרומית שלה עודנה ריקה לחלוטין, בשעה שהמחצית הצפונית הולכת ומצטופפת לעייפה. נכון להיום, חסרים מאות מגדלים בני 30-60 קומות עם לפחות מאה עד חמש מאות אלף יחידות דיור לכל אלה שיגורו, יעבדו במלונאות, בתיירות ובשירותים נלווים.

על כן החזון של אילת כדובאי איננו קשור רק לאילת עצמה, אלא גם ובעיקר לחזון של כולנו לראות את ישראל העתידית פורחת ומשגשגת ויוצאת סוף סוף אל מחוץ לעידן הפקידות והביורוקרטיה המאובנת וחסרת המעוף. אם תרצו, אין זו אגדה!