אחד היתרונות הבולטים באבהות לילדים רכים, הוא העובדה שאתה לא חייב לצותת לשיחות של אחרים כדי לדעת מה באמת חושבים עליך. הילדים מטיחים בך את כל האמת בפרצוף. לעיתים בזעם. ברוב המקרים בגיחוך. לא פעם אני חושב שילדים הם סטיריקנים מלידה. אין להם פרות קדושות ואין להם רחמים, ואת החיצים שלהם הם מכוונים ישר לראש הפירמידה. הלוא הוא האבא. כדאי להקשיב להם.
הסוגיה שגוררת את עיקר הלעג שלהם היא האנכרוניזם של ההורים. הממזרים הקטנים יודעים שהעתיד שייך להם, ולכן הם רואים אותנו כשרידים עתיקים למשהו שחייב להיכחד. פסיכולוגים אומרים שלמען התפתחותו התקינה של הילד הוא חייב להביט בך מתישהו ולסנן "זמנך עבר". זה לא תענוג גדול, אבל מי שלא מוכן לקבל באהבה את כפיות הטובה ההכרחית, שיעשה טובה לעצמו ושלא ייכנס להריון. מצד שני, לא לגמרי ברור על מה הילד מדבר כשהוא אומר "פעם" או "מזמן". הקוגניציה של הפַספוס מתקשה לסדר לוח זמנים סביר. על אירוע שקרה לפני שעה וחצי הוא מסוגל להגיד "אבא, אתה זוכר שפעם ראינו עורב צולע", והוא מבטא את זה בנימה מהורהרת של מי שחוצב זיכרונות מתהומות הנשייה. אל חשש, זה טבעי בגילו. אלא שאותו שיבוש חביב גורם להם לחשוב שדור ההורים - אנחנו! - גדל במערות וצד את מזונו כשהוא רכוב על ממותות. כל הורה נאלץ לעמוד מדי פעם מול שאלות כמו:
אבא, כשהיית ילד כבר המציאו את האופניים/הטלפון/האיצטרובל?
לעולם לא תדע אם הילד באמת סקרן לדעת או סתם מנסה להכניס לך, וזה כמובן משפיל. להגיד עלינו דבר כזה; על דור ההורים המגניב ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. זה נכון שבמגירות שלנו עדיין מתגלגלות קסטות מיותמות עם שמות מוזרים של להקות בכתב יד על מדבקה מתפרקת. זה נכון שתמונות הילדות שלנו דהויות ומהוהות ומעלות על הדעת ימים רחוקים. ימים שבהם היה צריך לתלות את מי שעיצב את החולצות. אבל אנחנו לא דינוזאורים! אנחנו בסך הכל קצת מתקשים להוריד אפליקציה!
* * *
כבר הרבה זמן צוחקים עלי בבית, בעיקר בנוגע לנקודה אחת עתיקה. מופרכת לגמרי, דרך אגב. זה הולך ככה. נניח שאנחנו אוכלים משהו נחמד אצל חברים או בבית קפה. ואני מגרגר בהנאה ועושה ממממממ. מייד כולם מביטים זה בזה, מחייכים את החיוך המרושע ההוא, ואז, בניסיון פתטי לחקות את האבא שלהם, כולם במקהלה:
"אולי בפעם הבאה ננסה לעשות את זה בעצמנו..."
הטענה שלהם היא שאני כזה. שאני מנסה לעשות לבד. בבית. ולא רק אוכל. הם צוחקים עלי שבערך פעם ביום אני מציע לשותפיי לחיים לעשות. להכין. ריבת שסק או בית עץ. פאזל ביתי מתמונה של המשפחה. גלידת שסק. תיבה לצעצועים מחומרים שנמצא בפח. נקניק ביתי, כמו שסבתא שלי היתה עושה - כדי שנדע
בדיוק מה יש בפנים. ספסל, כי זה פשוט כיף להכין ספסל. או צ'אטני (משסק. בטח שסק. אין לי מושג מה עושים עם כל הפרי שהעץ הזה מניב) או לפחות מערכת מדפים. נו, באמת. בשביל מדף לא צריך להיות נגר! אבל אותם זה מצחיק.
הם כמובן מגזימים לגמרי. שום קשר למציאות. נו, אז בביקור האחרון אצל החברים במושב לקח קצת זמן למצוא אותי אחרי שהתלבשתי על שיח פיטנגו. אני פשוט נורא אוהב להכין מרקחת מהפרי המופרע הזה. אבל לצחוק עלי? אני מודה שיש משהו מוזר באדם בגילי שעדיין מתלהב מבית על עץ, ממשש רהיטים ובודק חיבורים ואוסף גרוטאות ישנות שנזרקו לפח, בתקווה להכין מהם יום אחד... המממ... מה בדיוק?
טוב, לאחרונה החלטתי שהגישה המוצלחת ביותר להתמודד עם סאטירה מבית היא פשוט להרכין ראש ולקבל את הדין. לא להתווכח. להפך! לנופף בגאווה. כזה אני. אחרי הכל אני בן הדור שצמח על ברכי בתיה עוזיאל ומקגייוור וראה בתימהון איך כל הנשים בסביבה משקיעות זמן, מאמץ וקילומטרים של חבל בדבר המיותר שנקרא מקרמה. גדלנו על האמונה שכל אחד יכול להכין הכל, וכמעט מכל דבר. במו עיניי המשתאות ראיתי לא פעם איך אבא שלי לוקח בקבוק ישן מזכוכית, מכוון עליו את להבת הברנר האימתני, שנראה כמו נחש יורק אש, מנפח קצת, מסובב ומפתל, ולפתע מתוך העיסה הלוהטת נבראים על שולחנו ברבורים קטנים, פילונים וסנאים. מתנות שאהבנו לחלק לכל המשפחה.
אבל כדרכנו, נסחפנו קצת. מה שהתחיל במחשבה על שימושיות, יעילות וחיסכון במשק הבית, הפך לעניין עקרוני הרבה יותר. היום אנחנו רוצים לעשות בעצמנו כפילוסופיה של שמחת חיים. או זהות גברית, או השד יודע מה. הילדים, בכל אופן, לא שם. בעולם שלהם יש שם למה שאמור לעשות דברים - קוראים לזה אפליקציה. מבחינתם, העובדה שאני רוצה להכין משהו בבית היא תמצית הניאנדרטליות. וזה כבר דוחק אותנו למחלוקת בין־דורית עמוקה: איזו דרך ילך בה האדם. אלו אומרים: לעשות. ואלו אומרים: עוד אפליקציה. ומכיוון שגיבורי התרבות שלהם לא מכינים שום דבר מכלום, כל המשימה נופלת על גיבורי־העל הביתיים. ההורים. מתוך תקווה שהעניין הזה מידבק, וגם הם יגלו את חדוות העשייה והאיסוף מצידי הדרכים.
ערב החופש הגדול, כשאימת השעמום והכישלון ההורי כבר מרחפת מעל, אני חושב על זה יותר ויותר. לעשות. על דעתי עולה אחד הפסוקים שאני הכי אוהב בתורה. הפסוק האחרון בסיפור הבריאה של בראשית. בתום ששת ימי הבריאה מגיעה השבת, שהיא האמא של כל השבתונים, הנופשונים והחופשות שבעולם. לא חופש גדול במיוחד, ובכל זאת כולנו מכירים את השיר "איזו מין שלווה..." וכבר נתקלנו במי שבקושי צולח את השעמום החד־יומי. ואז, בסוף התיאור של השבת הראשונה בעולם, מגיעות המילים האלה: "כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוהים לעשות", וזה מאוד לא מובן מאליו, ה"לעשות" הזה בסוף.
ה"לעשות" הזה פונה אלינו, אל הבריאה כולה ואפילו אל הילדים שלנו מוכי האפליקציות, ומזמין אותנו לפעול - במקום לשאול "מה עושים בחופש", לבנות בית עץ, לקטוף סברסים או להכין את העפיפון שלך בעצמך.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו