סיפור אהבה מופרך מאין כמוהו עומד במרכזו של "נולד פעמיים" - המלודרמה המלחמתית המעיקה והבלתי נסבלת של השחקן/במאי האיטלקי סרג'יו קסטליטו. בדומה ל"לא לזוז", סרטו המצליח מ־2004, גם הפעם קסטליטו מבסס את יצירתו על רב־מכר היסטרי ושנוי במחלוקת שכתבה אשתו, מרגריט מאזנטיני, וגם הפעם פנלופה קרוז היפהפייה מככבת בתפקיד הראשי. אלא שהתוצאה שיצאה כאן תחת ידו איומה מכל בחינה, ודומה ששורש הרע נעוץ בהחלטה ללהק את היפיוף האמריקני אמיל הירש ("עד קצה העולם", "ספיד רייסר") לתפקיד מושא האהבה של קרוז. כי החיבור הרומנטי הזה אינו עובד לרגע. וככל שהעלילה מתקדמת, כך הופך הדבר ליותר ויותר מגוחך ומקומם.
הסיפור הסבוך והמניפולטיבי מתרחש בחלקו בהווה ובחלקו על רקע מלחמת האזרחים בסראייבו, שמובא בפלאשבקים. קרוז, שמגלמת איטלקייה עם כמה שערות שיבה בשם ג'מה, שבה לביקור במדינה בליווי בנה בן ה־16, והצופים נזכרים עימה כיצד הגיעה לשם כסטודנטית ופגשה בדייגו (הירש), צלם אמריקני צעיר וחסר דאגות; כיצד התאהבו זה בזה; כיצד החליטו להביא יחד ילד לעולם; וכיצד גילו שרחמה של ג'מה אינו יכול לעמוד במעמסה.
אך ג'מה ודייגו, כך מתברר, סירבו לוותר. הם ניסו לאמץ, וכשזה לא הצליח להם, הם החליטו למצוא אם פונדקאית. אבל תוך כדי פרצה המלחמה, הבלאגן חגג, הגופות נערמו ברחובות, והתוכניות, מה לעשות, קצת התחרבשו. צמד האוהבים החל לנוע על הציר שבין איטליה לסראייבו, דייגו הפך לצלם מלחמה מצליח ומיוסר, ובסופו של דבר, השניים גם קיבלו סוף סוף את מה שכל כך ייחלו לו: ילד.
אבל זה ממש עוד לא הכל. הו לא. אפילו לא קרוב. שכן "נולד פעמיים" שומר עוד קלף קטן ונצלני בשרוול, והוא חושף אותו רק בסוף, כדי שהאימפקט שלו על הצופים יהיה הכי מזעזע ומדכא שאפשר להעלות על הדעת. שלא תגידו שלא השקיעו בכם.
כאמור, ההחלטה להניח את כובד משקלה של המעשייה הזולה והלא מעודנת הזאת על כתפיהם של קרוז והירש מחריבה כל אפשרות שהסרט יעבוד. הכימיה בין השניים שואפת לאפס, ולרגע לא ברור מה הם מוצאים זו בזה (ולהפך). בנוסף, בעוד קרוז מצליחה איכשהו לצאת מהברוך בלי לעשות לעצמה בושות ראויות לציון, הירש מגיש כאן הופעה מביכה, חלולה וקלוקלת שחושפת אותו כשחקן מוגבל ביותר שנמצא הרחק מחוץ לאזור הנוחות שלו. במשך רוב הסרט הוא נראה יותר כמו הילד של קרוז מאשר המאהב שלה; הפרצופים הג'ים קאריים שבאמצעותם הוא מביע את רגשותיו העזים תמוהים, בלשון המעטה; והתהליך הלא משכנע שעובר על הדמות שלו כאשר הוא נחשף לזוועות המלחמה מקרוב דורש ממנו לכווץ את גבותיו ולהיראות מדוכדך, בעוד הוא מדקלם פנינים כמו "העולם הולך לעזאזל, בייבי... ואנחנו הולכים לשם איתו". בקיצור, מדובר במופע אימים אמיתי, והירש אינו מפספס אף הזדמנות כדי להוכיח עד כמה המלהק שבחר בו אינו מבין מחייו.
אבל אם במשך רוב רובו "נולד פעמיים" הוא סתם סרט גרוע ועתיר קלישאות שמשתמש באירועים טרגיים אמיתיים כתפאורה למלודרמה נחותה, הרי הגרנד פינאלה שלו הופך אותו גם לנבזי ודוחה. ה"הפתעה" שמונחתת על ראשם של הצופים בדקות האחרונות מטופלת ביד גסה ובוטה וללא טיפת רגישות או שיקול דעת. וכשנזכרים באיכותו הירודה של הסיפור שאותו הטוויסט הזה נועד לשרת, המצב הופך אפילו לעוד יותר גרוע ובלתי נסלח. "נולד פעמיים" אינו מוסיף כבוד לאף אחד מהמעורבים בעשייתו. מוטב היה לכולם אילו לא היה נולד כלל.
"נולד פעמיים" ("Venuto al mondo"), במאי: סרג'יו קסטליטו. איטליה 2012 *
פיפ שואו
בעוד האמריקנים מלעיטים עלינו עוד ועוד גרסאות לסופרמן, באטמן וספיידרמן, הבריטים עושים אותו הדבר בדיוק עם יצירות הפופ שלהם. קחו לדוגמה את "תקוות גדולות", הרומן הקלאסי של צ'רלס דיקנס. הגירסה האולטימטיבית של הסיפור הוסרטה בידי הבמאי הגדול דיוויד לין כבר ב־1946, ובכל זאת, הבריטים מסרבים להרפות ולהתקדם. כך קורה ששנה בלבד לאחר שבבי.בי.סי הוצג עיבוד טלוויזיוני חדש בכיכובה של ג'יליאן אנדרסון (סקאלי מ"תיקים באפלה"), שזכה לביקורות טובות, אנו מוצאים את עצמנו עם גירסה נוספת לסיפור - קולנועית, הפעם. האם יש בכך טעם? לא ממש. ובייחוד כאשר מתברר שהגירסה החדשה, שביים מייק ניואל ("ארבע חתונות ולוויה אחת", "הארי פוטר וגביע האש"), אפילו לא מנסה לעשות משהו חדש ו/או מעניין ו/או מאתגר עם הטקסט המוכר עד זרא.
כזכור, "תקוות גדולות" מתחקה אחר שנות התבגרותו של היתום החביב והאדיב פיפ - ילדון כפרי פשוט וחסר מעמד שהופך לג'נטלמן לונדוני בעל אמצעים הודות לנדיבותו של זר מסתורי שזהותו נותרת עלומה. העלילה הצפופה ועתירת התהפוכות והטוויסטים מזמנת לגיבורנו התמים מפגשים עם דמויות צבעוניות - דוגמת הגברת האווישם העשירה והמחופפת - ושלל חוויות רגשיות מסעירות - שבהן ההתאהבות ארוכת השנים באסטלה (הולידיי גריינג'ר, "הבורג'ס"), האחיינית חסרת הלב של אותה גברת מחופפת, שהופכת את ההתעללות בו לתחביב מתמשך. על הדרך, פיפ שוכח את שורשיו, הופך לסנוב חסר סבלנות, סובל משיברון לב, נחשף לכמה עובדות מרעישות שהוסתרו ממנו ומתפכח מאשליותיו המעמדיות.
העיבוד הקורקטי של ניואל אמנם מבוצע באופן שמניח את הדעת, וקשה למצוא משהו רע להגיד עליו. אך אין בו שום אספקט קולנועי שראוי להרחיב עליו את הדיבור, והסטרייטיות השמרנית וחסרת המעוף שמאפיינת כל פריים שלו הופכת אותו למיותר למדי עבור כל מי שכבר נחשף ליצירתו הנהדרת של דיקנס בעבר. צוות השחקנים המנוסה (שכולל את בוגרי "הארי פוטר" - הלנה בונהם קרטר כגברת האווישם האימתנית, רייף פיינס ורובי קולטריין) עושה את המצופה ממנו בתפקידי המשנה, ומקבל כמה הזדמנויות למתוח את שריריו ולהפגין את כישוריו. אבל אין בכך כדי לגרום להופעתו של ג'רמי אירווין ("סוס מלחמה") בתפקיד הראשי להיות פחות אנמית וחלשלושית, או לסייע לסרט להיות פחות משעמם. מוטב לכם בהרבה לצפות בגירסה המופתית של לין, שעדיין מצליחה להרשים ולהדהים, או אם אין לכם כוח לסרטים בשחור־לבן מונוכרומטי, בגירסה המודרנית של אלפונסו קוארון מ־1998, עם איתן הוק וגווינת' פאלטרו בתפקידים הראשיים (שלפחות העזה לעשות את הדברים קצת אחרת). הגירסה הנוכחית חיונית בדיוק כפי ש"ספיידרמן המופלא" מהשנה שעברה היה חיוני. רוצה לומר, אף אחד לא היה מרגיש בחסרונה אם היתה נעלמת מעל פני האדמה.
"תקוות גדולות" ("Great Expectations"), במאי: מייק ניואל. בריטניה 2012 * *
yishai.kiczales@gmail.com