זהו, אני יכולה לפרוש עכשיו. זה השיא. יותר מזה לא יהיה לי. כמו שג'ורדן מתלהב משלשה שלך, כמו שמקרטני נדלק על אקורד שלך - רנה שינפלד, האישה שה"ניו יורק טיימס" הגדיר פעם "אחת הרקדניות החשובות בדורנו", החמיאה לי עכשיו על תנועה שביצעתי בשיעור. אני בשמיים. מכאן אפשר רק לרדת. רגע אחרי זה, אני מסובבת את הקרסול. בקטנה, ועדיין, הכאב חד, כואב, מפוצץ. אסור לי להיפצע עכשיו. לא עכשיו. לא אחרי שהחלטתי שזהו, מצאתי את ייעודי. כן. אני חוזרת לרקוד!
בניגוד לפעמים קודמות, כל מי שסיפרתי לה לאן פניי הודיעה חד־משמעית שהיא מקנאה. "איזה כיף לך, גם אני רוצה לרקוד", הן אמרו, "קחי אותי". טוב, זה לא הסתדר, ולו בגלל העובדה שארבעה שבועות לפני העלאת המופע החדש, "ואלס בחמש ושלושים", רנה שינפלד לא היתה זקוקה ליותר מדי מתלמדות. ואני באתי להתלמד - מצהירה שיש לי עבר בענף, מבקשת הזדמנות להוכיח שהגוף לא שכח, ושיש לי סיכוי, אולי, קטנטן, להידמות לבת להקה. שישה רקדנים מפזזים לצד שינפלד על הבמה, ולרגע אחד הם לא נתנו לי להרגיש שאני נחותה מהם. לא משנה מה עשיתי וכמה הצלחתי בהשוואה אליהם (ע"ע שפגט) - הם נתנו לי לחוש שייכת, חלק מהאיבר הפועם והחי שנקרא "להקת מחול".
המטרה המקורית היתה צנועה יותר: לחזור להרגיש שוב רצפת סטודיו קרירה, לעמוד כמו פעם ליד הבר, לרחף קצת באוויר בין השמיים לקרקע, לסגור מעגל או - כפי שיתברר בהמשך - לפתוח ולהגדיל אותו. "תרימי יותר, תרימי יותר, את האוזן אל העקב", מורה לנו שינפלד בשיעור שלפני החזרה, שיעור חימום, אם תרצו. ובאמת, חם לי. אחרי חצי שעה של שיעור ריקוד אני מזיעה יותר מאשר אחרי חודשיים של הכנה למרתון. חזרתי לרקוד וזו הרגשה מדהימה. I'm back, baby!
* * *
החזרות למופע החדש, המבוסס על קטעי מחול לשירים של שלמה ארצי, בעיצומן. המופע עולה כבר בשבוע הבא במרכז סוזן דלל ביפו; סולואים, דואטים וקטעי להקה מתגבשים מול עיניי. בגיל 75, שינפלד - רקדנית, כוריאוגרפית, אמנית, מורה למחול ומנהלת להקה - היא עדיין גוש אנרגיה תזזיתי, כלוא בגופייה קטנה. מאחוריה פעילות אמנותית ענפה שהחלה בסוף שנות החמישים וכוללת עשרות יצירות, קופרודוקציות, פרסום בינלאומי. היא ייסדה את להקת בת־שבע עטורת הפרסים, ופיתחה בישראל שפת מחול ייחודית, שבאה לידי ביטוי בציורים של תלמידותיה הצעירות, המעטרים את קירות הסטודיו. "רינה בלרינה", כתוב באחד מהם בכתב יד ילדותי, ובמרכז ג'ינג'ית רזה בבגד גוף מניפה את שערה הארוך בסערה. נדמה שהציירת הרכה קלטה היטב את שינפלד: אין כמוה, ואין דומה לה. תופעה.
אנחנו מתחילים ליד הבר. מוסיקת סלסה קצבית ברקע, יד אחת על הבר והשנייה עולה בטבעיות בזווית הקבועה, למעלה ומעט קדימה.
פלאשבק ראשון: אני בת חמש. או שבע. או תשע. פעמיים בשבוע, בכל שבוע, בכל עונות השנה, אחרי הגן או אחרי בית ספר, אני מחליפה בגדים, עולה על טייץ, נדחקת לבגד גוף, בודקת שנעלי הבלט בתוך התיק, מארגנת את השיער בצורה שמרנית - המון סיכות, בלי שוונצים - והולכת לרקוד. בהתחלה קלאסי, פעמיים בשבוע, אחר כך קלאסי עם ג'אז מודרני. מתמידה, נהנית, סובלת, מכורה. רגע לפני העלייה לנעלי אצבעות, בגיל 12, אני פורשת, הכי בשיא. מחליטה שנמאס לי. מאז לא הבטתי לאחור בחרטה, עד שנות העשרים המאוחרות, שם הבנתי שכשוויתרתי על הריקוד, ויתרתי על חלק בעצמי, חלק מעצמי.
לאישה בוגרת בישראל אין הרבה מסגרות לרקוד, ויסלחו לי חובבי הזומבה והאירובי דאנס במכוני הכושר המגלומניים. נכון, כשאין איפה לרקוד עושים את זה גם שם, אבל בפנים, חולמים על משהו אחר. המסגרות המכנות את עצמן "בתי ספר למחול" פונות בעיקר לאנשים צעירים, בדגש על בנות חמש, והמסגרות המקצועיות פונות לבעלי ניסיון. ומה לגבינו, הרקדניות החובבניות במיל'? המכנה המשותף שמצאתי עם פנסיונריות, מורות בשבתון, חיילות משוחררות וסטודנטיות שקיפצו לידי במכוני הכושר היה הכמיהה לשוב ולרקוד כמו פעם, כמו בילדות.
"מאז ימי השבט אנשים תמיד התבטאו דרך הריקוד", אומרת שינפלד, "וגם במאה ה־21 יש צורך עמוק בריקוד. אני רואה ילדים מחוברים למכשירים, כל הסלולריים האלה... כשהם באים לשיעור ריקוד הם מתפרצים, משתוללים, מביעים את עצמם. וגם למבוגרים זה חסר. את יודעת איפה אפשר לראות עד כמה אנשים צמאים לריקוד? בחתונות. שם הכל מתפרץ".
והנה אני בשיעור הריקוד הראשון שלי זה שני עשורים. הקאמבק מתחיל טוב: עמידה ראשונה, שנייה, חמישית, רלווה, פלקס, גרן פלייה, פה דה בורה - הגוף, מתברר, לא שכח דבר. את העמידות אני זוכרת. גם באמצע הלילה אדע לשחזר עמידה רביעית: כפות רגלים מקבילות, ראש זקוף, מבט קדימה (המבט לא חובה). גם חלק מהתנועות מוכרות לי. אני הייתי שם פעם, רקדתי. אבל הגוף שלי לא מסוגל לעשות את מה שהוא עשה אז: 22 שנות פרישה עושות משהו רע לגופה של רקדנית. הוא הרבה פחות גמיש, למשל. כשכולם מסביב יורדים לשפגט - זוכרים שפגט בנים ושפגט בנות? אז הם עושים גם וגם - אני נתקעת די בהתחלה, קצת אחרי הפישוק הרחב. זה מעציב אותי.
שינפלד לא מתרגשת. "רק מי שעושה שפגט מוצלח יכול לרקוד? היום יש לריקוד המון פנים, זה לא דבר אחד. יש חופש במחול, לטוב ולרע".
אני רוצה להגיע לרצפה, אבל הדבר הרפוי והמובס הזה, הגוף שלי, מסרב בעקשנות. אני מבקשת להאשים במצבי את ההריון ואת הלידה, אבל זה תירוץ שאינו קביל בחדר שבו יש אמהות לשניים, שמשוחחות עכשיו באינטימיות עם הלינולאום. הגוף שלי פשוט לא מסוגל להימתח ככה. האמת היא שלא עשיתי מתיחות קרוב לשלוש שנים (לא כולל חיפושי קוביות לגו אבודות), ובהזדמנות זו אני מודה שאת "עוגה עוגה" אני מזייפת תנועתית כבר שנה וחצי, עם רבע ישיבה (יותר קל לקום כשלא באמת יושבים עד הסוף).
אני מרגישה שהאיברים לא נשמעים לי. אני חסרת קואורדינציה, והמראה האיומה הזו, כמה שהיא משמינה, בחיי. במכון הכושר נראיתי חטובה בהרבה. שלא לדבר על גיל תשע.
ג'ואנה (35), הרקדנית הוותיקה בלהקה, שמונה שנים, מציעה לי להחליף מקום. אני מחליפה איתה, מרוצה מהעמדה החדשה שלי, קצת יותר רחוק מהמראה שמכסה קיר שלם. מכאן אני נראית הרבה יותר רקדנית. "זה הכל בראש שלך", היא אומרת לי, ואני נוטה להאמין לה.
אחרי תרגול חצי חופשי ברחבי הסטודיו (רצים, קופצים, משתוללים, פורקים הכל בריקוד סוחף לצלילי "חום יולי־אוגוסט", "תחת שמי ים התיכון" ואחרים) אנחנו חוזרים לבר ומתאמנים. משכללים את הטכניקה.
"מרתה גרהם אמרה שלא רק רפואה צריך ללמוד, גם לעשות ממישהו רקדן לוקח עשר שנים", מסבירה שינפלד, "ואני אומרת: אפילו יותר. חמישים שנה. אני כבר חמישים שנה רוקדת, ואני לא מפסיקה ללמוד על הגוף שלי ועל האפשרויות שלו". כן, זה אפשרי. אני לא אתייאש עכשיו. יש בתוכי רקדנית, אני יודעת. עכשיו רק צריך לתת לה לפרוץ.
* * *
כילדה, שינפלד הסתפקה בפעילות שגרתית לשעות אחר הצהריים: שפגט וגשר. לא משהו חריג במיוחד. ילדה זרה שראתה אותה בפעולה בגיל המבוגר יחסית 12, הזמינה אותה להצטרף לשיעור בסטודיו של מיה ארבטובה־גולנד, חלוצה בהוראת הבלט הקלאסי בישראל. "ברגע שנפתחה הדלת אמרתי: 'זה העולם שלי'", נזכרת שינפלד. "ידעתי. היה ריח של זיעה, היה משהו באווירה שמאוד קסם לי, בטח בהשוואה לאווירה הקודרת בבית שלי, שמעליו ריחף צילה של השואה. ראיתי סטודיו, מרחב שאפשר להתפרץ בו, לרקוד, להיות".
שבע שנים מאוחר יותר היא גילתה את המחול המודרני, עם בואה של הכוהנת מרתה גרהם לישראל. "עברתי שוק תרבותי. הבנתי שריקוד זה לא רק נזירות אנורקטיות דקות שבקושי חיות". הרקדנית הצעירה הושפעה עמוקות מזריקת נעלי האצבע, המסמלות את עולמו הסגפני של הריקוד הקלאסי, לטובת ריקוד משוחרר, פרוע וחסר עכבות, המתבצע לא פעם בכפות רגליים יחפות. אנחנו יחפות היום, בשיעור שני, ואני מרגישה קירבה משונה לאדמה. ללכת יחפה בבית זה פשוט לא אותו דבר. בסטודיו אני לא מחפשת על הרצפה פירורים, ולא מעניין אותי איפה המטאטא.
שינפלד לוקחת אותי כפרויקט אישי ונותנת לי הדרכה צמודה. קשה לומר שזה לא מחמיא, ומצד שני, מלחיץ. לא רקדתי מול אנשים כל כך הרבה שנים (בחתונות אני נוטה לשתות מספיק כדי שלא יהיה לי אכפת), ומעולם לא רקדתי מול פרימה בלרינה.
היא מביטה בי מחוללת, ואני מנסה לקרוא את המחשבות שלה. כשאנחנו מתחלפות ואני מביטה בה, אני רואה אמנית יוצאת דופן מבצעת קטע תיאטרלי מופלא, עם שקית ניילון בודדת. לא ברור לי מי מוביל את מי, שינפלד את השקית או להפך, אך התוצאה מהפנטת. איך היא עושה את זה?!
בסוף שנות השבעים, אחרי שעזבה את להקת בת־שבע, התחילה לגלות עולמות חדשים. הכל התחיל, כמו שקורה בדרך כלל באגדות, עם חתיכת גומי. "מצאתי חתיכת גומי והתחלתי לעבוד עם אובייקטים, לדבר עם גומיות. כאן יצאה ממני רנה השנייה, ומאז ועד היום זו פריצת דרך בשבילי. זו דרך ביטוי שונה, שימוש בחפצים ושילובם. התחלתי לשלב עולמות שונים, עולמות ויזואליים, והיום אני חייבת לשלב את התנועה עם שירה, וידיאו, צלליות, שיווי משקל".
כשהיא מדברת על חפצים, היא מתכוונת לכיסאות מסתובבים, ניילונים, טבעות ברזל קטנות, מקל ומה לא. הכל כשר, רק תנו לה לרקוד עם אובייקט. "האובייקטים הם יותר אובייקטיביים מבני אדם", היא אומרת. רקדנים מקצועיים יבינו את החיבה לעבודה עם דוממים: לגומי ולניילון אין אגו, והם לא נעלבים כשהם לא מקבלים סולו.
רק עכשיו אני מבחינה שיד שמאל שלה חבושה. היא סובלת מכאבים בגיד. אחרי החזרה הראשונה הזהירה אותי שאני עלולה לסבול כאבים. הרגשתי קצת את השרירים, אבל לא באופן מיוחד; הגוף שלי הרגיש חי, בריא, חיוני, פועם. היא נאבקת בגוף, ואתם יכולים לשער מי מנצח בדרך כלל. "הגיהינום עם הגוף מחשל אותך. צריך לדעת להיאבק. בדרך כלל אני אופטימית, אבל לפעמים אני נופלת".
למחרת היא כבר תסיר את התחבושת ותרקוד כאילו לא היו כדורים מעולם, כאילו לא היה מפגש עם רופא שאמר לה להאט את הקצב. "לא הייתי אומרת שאין בי פחד. אני מפחדת להיפצע, אבל יש בי כוח עצום לחיים. העובדה שאני רוקדת בגילי היא שליחות מבחינתי. שליחות שאני עושה באופן טבעי". וכשהיא מדברת, עיניה בורקות. היא נראית כמו בת ה־12 ההיא שעומדת בפתח הסטודיו של ארבטובה ומחכה לזנק פנימה. אני מזהה בזיק בעיניה משהו שראיתי קודם במראה.
* * *
אין על הריח בסטודיו, ריח ייחודי למחול. זו לא הזיעה החמוצה של מכוני הספורט. זה לא הניחוח של חדר מתבגרים שלא החליפו בו מצעים שבועיים. זה שילוב של ניקיון הגוף, ריח כביסה רעננה, מרככי שיער וחום גוף מתפרץ. הכלאה בין גרביים מפוספסים לרצפה שמתחננת שירקדו עליה.
אני בדרך לחזרה שלישית. היום כבר לא אכפת לי איך אני נראית וכמה השמנתי, וסליחה מהדיאטניות שהטרדתי בשבוע האחרון. אני רקדנית עכשיו, וזה מוד אחר. אני שומעת את חמי רודנר ברדיו, "רוקדים, רוקדים, רוקדים / עד שמתים..." ותוהה אם יש לו מושג כמה הוא דייק, ואם אי פעם פגש את שינפלד.
היום אנחנו רק נשים בסטודיו, עובדות על ניגודיות. "צריך להתנגד לתנועה, כן ולא במקביל. ניגודיות מביאה לאיכות אחרת. ולהתלבטות יש ערך", היא אומרת, ומדגימה. אני מבינה רק כשהיא מבצעת. הידיים שלה ארוכות וחזקות, הרגליים דקות ומוצקות, והגוף נשמע לה. אני מנסה לחקות אותה. זה מצליח חלקית.
"תנועה ארוכה", היא אומרת, ואני משתדלת להדביק את הקצב. אנחנו ליד הבר. מבצעות בדייקנות את התנועות שלה. המהירות הולכת וגוברת. עכשיו אני כבר מרגישה את השרירים. הו, שלום, נעים להיזכר בקיומכם, אבל לא מתאים עכשיו.
הלהקה היא אסופת סיפורים. אנשים שלא היו מכירים אלמלא נפגשו בבית אחד פעמיים בשבוע, לשיעור ולחזרה, לא כולל הופעות ופגישות מחוץ לסטודיו. השוני בין הרקדנים ניכר גם חיצונית. אין פה אחדות סמי־צבאית, אין קו מנחה, כל אחד הוא עולם עשיר ומלא כשלעצמו. קוראים לזה אינדיבידואליזם, והוא מתבטא גם על הבמה.
ג'ואנה עופר מנהלת את מחלקת ההדרכה בקופת חולים לאומית, אם לשניים, תל־אביבית. שני בן נעים (22) היא סטודנטית להוראה המתגוררת עם הוריה בחדרה. עדי רונן (34), ירושלמית במקור, בעלת תואר ראשון מהאקדמיה למחול, עובדת בפרסום ושיווק ומאפרת כלות. לילך רז (26), סטודנטית עיצוב פנים בשנקר, מתזזת בין הלימודים לבין הסטודיו לבין עבודות שונות עם ילדים, ובלילות חולמת לשיר. שני עורכי דין מחוללים בלהקה, עדי ליאב וחמי גולדין, אבל לרקדנים עורכי דין אין זמן לבזבז על עיתונאים. כשהם לא באמצע פירואט הם בישיבה עם לקוחות או בבית המשפט.
עבור כולם הלהקה היא המאהבת. "לרקוד זה ה־טיפול. המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי - לגוף, לנפש, לחיים", מספרת ג'ואנה, שיש לה ברזומה פיזוזים בילדות בכפר סבא, מגמת מחול בתיכון, התעמלות אמנותית במסגרת קבוצה, וכל מה שהופך אישה מן השורה לרקדנית ברמה בינלאומית בבגרותה, אם היא נחושה מספיק. אין לי ספק שאם היתה אוחזת בדרכון אחר הייתי צריכה לשלם הרבה כדי לראות אותה רוקדת. "עבורי להגיע לבמה של סוזן דלל זה להגשים חלום ילדות. הייתי מגיעה לשם כתיכוניסטית לראות הופעות, ותמיד אמרתי: זה החלום שלי, להיות שם על הבמה. אני מביאה את כל החיים שלי לתוך הריקוד, את הילדים שלי ואת בעלי, את העייפות ואת הלידות ואת הקשיים. הכל שם".
הלהקה נתמכת על ידי המדינה, על ידי עיריית תל אביב ועל ידי קרנות. שינפלד עצמה מזרימה ללהקה כסף מהשיעורים שהיא נותנת בסטודיו, וחרף זאת היא מודיעה: "אין פה תקציבים, הרבה רקדנים נוסעים לחו"ל. כשהייתי פרימה בלרינה, כל הכסף שהרווחתי הלך למטפלת ששמרה על בתי הבכורה. חובה שיהיה מקום לאמנות, זה הכרח. היום כבר אין הבדל בין אמנות לבין בידור. לי יש צורך אדיר באמנות, אני חושבת שבלי זה אדם נובל - אין שמחת חיים, אין עומק. בלי אמנות יהיה משעמם מאוד".
אני מתבוננת בהן ומבחינה כי לכל חברות הלהקה גופות מפוסלים, שרירים עדינים ויפים, ובעיניים שלהן אור של מוארות, ולא בגלל תאורת הסטודיו הסטנדרטית לחלוטין. הן פשוט רוקדות, מלאות חיים, מממשות את החלק באישיות שמוכנס אצל רובנו למגירות.
"קשר יד־פנים", מדגימה שינפלד נשיקה באוויר. עכשיו אנחנו כורעות לפלייה. "אני אגיד לך תטילי ביצה", מזהירה שינפלד בחיוך את אחת הרקדניות, ומורה לה איך לתקן את הפלייה. "תישעני על הקיר, בלי זה יהיה קשה", היא מתקנת אותי בתרגיל הבא. "יופי, מעולה". אני מתמוגגת, מנסה להישאר קולית, אבל בתוכי מתחוללים אירוויזיון, חגיגת סוף שנה, חתונה ומסיבת טראנס.
אני על הכריות עכשיו, בתרגיל שיווי משקל. "תראו מה היא כבר עושה אחרי שיעור אחד", היא מחמיאה לי על ההתקדמות, ולמיכל, רקדנית אורחת בת 11, היא אומרת: "איזה יופי של עמידה! את נוכחת בכל גופך". כשאני צופה בילדה, שעומדת בקצב שמכתיבות בנות הלהקה הבוגרות, אני מבינה שיש כזה דבר "נולדה לרקוד".
גם שינפלד נוכחת בכל גופה. בגילה המתקדם היא עדיין בסטודיו, בבגדי ריקוד, גרביה מתוחים עד הברכיים, שערה אסוף בקוקו ארוך־ארוך. אנחנו מתרגלות ערבסק - מתיחת רגל לאחור - והיא מזהירה לא להגזים. כל כך סמוך להופעות, היא חוששת מפציעות.
"נעשה שפגט קצת?" היא שואלת, והרקדניות נמרחות לשפגט בנות. "משקל על הרגל הקדמית ועל הידיים, לא במפשעה", היא מסבירה. אני מנסה. כואב לי נורא, אבל זו לא סיבה להתייאש. להיאבק בגוף, אני זוכרת, זה איזון עדין - לא להגזים אבל גם לא לוותר לעצמך. בסוף אני נשברת. מבינה ששחזור ימי הגמישות שלי הוא תהליך שיארך זמן.
"יש בנות שהגיעו, ושאלתי את עצמי 'מה הן עושות פה', ולאט לאט ראיתי איך הגוף שלהן משתנה", מעודדת אותי ג'ואנה. "יש לרנה הבנה של הגוף שאין לאף אדם, היא מאמינה בכל אחת, והיא תעזור לך להתקדם בכל כוחה. אחרי כמה חודשים כולן נהיו ארוכות יותר". ארוכה יותר - את זה עוד לא הבטיחו לי.
"אני אוהבת שרירים סמויים", אומרת שינפלד במבט מלא ערגה, ואני חושבת מייד על השרירים הסמויים שלי, המסתתרים מתחת לקפלי שומן גלויים.
* * *
בחזרה למציאות: היום עושים RUN, כולל תלבושות, מוסיקה, תאורה ואביזרים. התלבושות על הקולבים מכובסות, מגוהצות, מחכות לרקדניות. ריח טוב מתפשט בסטודיו. אנחנו מתלבשות.
הלבוש מינימליסטי: מכנסי חאקי קצרים, חולצה לבנה מכופתרת. אני מוצאת שגם לי יש תלבושת. והנה היתרון הגדול: כיף להתחפש לרקדנית מודרנית. לו הייתי צריכה לעלות על טייטס ובגד גוף, זה היה נגמר עמוק במחלקת הפוטושופ.
רגע לפני שמתחיל ה־RUN אנחנו מתאפרות. כאן יש אחוות רקדניות אמיתית. את עדי, שהיא גם מאפרת כלות, אני מאמצת כמאפרת הצמודה שלי. "אמא שלי חלמה להיות רקדנית, אבל לא היתה לה אופציה לממש את החלום הזה", היא מספרת, "אז היא שלחה אותי לחוג בלט".
בגיל חמש וחצי עברה תאונת דרכים קשה, והמחול הציל את חייה: "הייתי מגובסת בכל הגוף, וברגע שהורידו לי את רוב הגבס ונותרה לי רק רגל אחת מגובסת, התעקשתי לחזור לשיעורי מחול, שהתחלתי רק חצי שנה לפני כן. במשך חודש הלכתי וצפיתי בריקודים. הרופא תמך בי, אמר שריקוד הוא התרופה, ובאמת, אחרי שיקום לא פשוט ופיזיותרפיה, חזרתי. נותרה לי צלקת ברגל ימין, אבל העיקר שאני רוקדת מאז ועושה מה שאני אוהבת".
עדי סיימה תואר ראשון באקדמיה הגבוהה למחול, למדה הוראת מחול ועסקה בתחום. היא רקדה בהורה אפרוחים (הלהקה הייצוגית של ירושלים) ולהקת מחולה, ומתכוונת לרקוד על במות כל עוד היא יכולה.
אנחנו מסיימות להתאפר. זהו, מתחילים.
כשבנות הלהקה רוקדות משתלט על פניהן מבט אחר, חייזרי. שינפלד, ג'ואנה, עדי, לילך ושני לא נמצאות בסטודיו בתל אביב, מטרים אחדים מרחוב סואן, אלא בכל מקום ובאף מקום, מחוץ לזמן ומעבר לחוקי הפיזיקה. בסולואים אני מביטה בהן מהצד. שינפלד מרחפת. ג'ואנה נראית כאילו היא כבר על הבמה. הריכוז והרצינות שלהן מהממים. עדי מהפנטת אותי. קשה להסיר מהן את העיניים.
כרגע יש במופע 17 ריקודים. את השירים של המופע אני כבר מכירה, גם את הסדר. אני משתתפת בחלקים הקבוצתיים, נטמעת בלהקה, מבצעת את התנועות שלהן, מקווה לטוב. רוב הזמן זה עובד. אני אפילו מקבלת סולו קצר, נבוכה ושמחה, ועולה לרקוד. יהיה שקר להגיד שזה לא משכר. בטירוף. יש אפילו דואטים שאני חושבת שאולי, פעם, גם אני אוכל לבצע (בסדר, ואולי לא. תנו לבחורה להעמיד פנים).
בינתיים אני נהנית מכל רגע. שוכחת את הזמן, את השעון, את העבודה האמיתית שלי, אפילו - אל תספרו להם - גם את המשפחה. אני רק אני, וזו הרגשה משונה, מפתיעה, מענגת.
שני, צעירת הרקדניות, מחכה לתור שלה להיכנס. היא נכנסה לעניינים בגיל המופלג 15. "לרקוד זה מקום שהוא רק שלך. עבורי זה כמו לכתוב יומן: אף אחד לא מפריע לי פה, זה המקום שלי. יכולתי ללכת ולרקוד סתם, לקחת שיעור פה ושם, אבל רציתי ליצור, להביע את עצמי. מצאתי שטח שבו אף אחד לא שופט אותי, ואני מרגישה שאני עושה משהו מיוחד, שהוא לא מובן מאליו".
כששני נעלמת לסולו שלה, אני משתלטת על לילך ומחפשת, לשווא, סימנים של תחרותיות. "אצלנו לכל אחת יש מקום, ומאחר שאנחנו עובדות הרבה יחד, אז אין קרבות על סולואים ואין קנאה, אחרת לא הייתי מחזיקה מעמד כאן. תזכרי שכל אחת מתעסקת בעוד מיליון דברים בחיים, הריקוד הוא לא העיסוק העיקרי אצלנו".
היא, למשל, סטודנטית במשרה מלאה ורקדנית ביתר שעות היממה. אני תוהה מתי היא ישנה. "הריקוד הוא החופש שאת חייבת עם עצמך, לעצמך", היא מנסה להסביר מדוע אינה מוותרת. "ביום שלא אצליח לשלב את הריקוד בחיים שלי, חלק בי ימות".
* * *
אנחנו באפילוג. הקצוות בדרך לסגירה. אני נקראת לעלות עם הבנות לקטע הסיום, אפילו משתתפת בהשתחוויה. מתרגשת.
"אין לנו כלום שנותר מהריקוד, לא שיר שאפשר לשים במגירה, לא תמונה שאפשר לתלות על הקיר, רק את הרגע שאתה מרגיש חי", מצטטת שינפלד את אחד ממוריה ורביה, הכוריאוגרף האמריקני מרס קנינגהם, ואני מתחילה להבין על מה הם מדברים. ריקנות מתחילה להתגנב. לא נשאר זכר למה שעברנו פה בשלוש השעות האחרונות, איך זה יכול להיות?
"כל יום הוא מלחמה", היא אומרת, "מלחמה לעבור מהעולם היום־יומי, הסיזיפי, לריקוד. אומרים שלרקוד זה קשה. זה קשה??? קשה יותר לשבת ולצפות בטלוויזיה או לעבוד מול מחשב. לראות איך הנשמה מתכווצת למכשיר קטנטן". אין לה מושג כמה היא צודקת.
"את עולה איתנו, כן?" זורקת לי עדי בתום החזרה, מתכוונת להופעה הראשונה ביום שני הקרוב. אנחנו מנגבות את הפנים במגבת היחידה שנמצאת בחדר. די, אנחנו להקה, זה לא משנה בזיעה של מי התרחצת. ברור שאני עולה איתכן. תנו לי עוד שנה של חזרות, ואני שם, בסוזן דלל, בסולו משלי, או בדואט עם שינפלד.
"את צריכה לרקוד, את רקדנית בנשמה", אומרת לי הכוהנת ממש לפני שאנחנו נפרדות. נפרדות? שלא תגידו שלא אמרתי: אני חוזרת לרקוד.
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו