פעם שאלו את הראי"ה קוק זצ"ל האם באמת רבי שמעון בר יוחאי חיבר את ספר הזוהר הקדוש. הרב קוק השיב שאינו יודע אם הוא חיבר אותו, אבל ללא ספק מחברו היה גדול לפחות כמוהו.
כל שנה מחדש מעוררים את העיסוק בסוגיה אזוטרית זו בתקופת ל"ג בעומר ומפספסים את הנקודה המרכזית: התוכן. הספר הזה שנחשף בפני הציבור לפני שבע מאות שנה הלהיב את לבבות עם ישראל, ונטע בהם תקווה, תשוקה, דבקות, נועם, התעלות, התרוממות אין קץ. הוא דחף את עם ישראל קדימה, לגאולתו, לגאולת נשמתו, אדמתו ותורתו, הוא העיר אותו לתחיה, הוא פתח את עיניו וחשף בפניו את העולם המופלא של תורת הסוד לרוחב ולעומק באופן מרהיב עין ומרחיב לב.
כך כתב עליו הראי"ה קוק ("מעט צרי" – הקדמה לספר אדר היקר): "ספר הזהר הוא מרום אוצר המחשבה והרגש אשר לישראל, ועתיד הוא להעריף על האומה טל של תחיה, וחיים של חילוץ עצמות לרומם קרן ישראל, "לאקמא כנסת ישראל מעפרא". נהרי נחלי רוממות המחשבה שיצאו, שיוצאים, ושעתידים לצאת, ממקורו – מקור חיים, לישראל ולאדם, יביאו לגבורת אמת ואמונה, מלאה חוסן ישועות חכמה ודעת".
חכמי הדורות בעם ישראל היו בעלי חוש ביקורת מפותח מאוד, לא פעם ניסו לזייף ספרים וכתבים, אך הזיופים נחשפו במהרה פעם אחר פעם, המפורסם שבהם – לפני כמאה ועשרים שנה – היה הניסיון לזייף את התלמוד הירושלמי על סדר קדשים שנעלם מאתנו. הזייפן – תלמיד חכם מוכשר, הצליח לרמות בתחילת הדרך כמה מחכמי ישראל, והוציא מהם מכתבי ברכה על "מציאת האבדה הגדולה" של התלמוד שנעלם, אולם תוך תקופה קצרה מאוד הבחינו גדולי הדור שעיינו בספר בעינם הבוחנת והמבקרת שהוא אינו אלא זיוף, ומחברו נעלם אל תהום הנשיה. סיפור זה אינו סיפור יחיד, היו עוד כמה ניסיונות שכאלה, אבל לא רבים, משום שהכל ידעו שאי אפשר "לעבוד" על גדולי ישראל, ושום זיוף לא יצליח להחזיק מעמד.
ספר הזוהר שנחשף לפני כשבע מאות שנה, ויוחס על ידי רבי משה די ליאון, שפרסם אותו, לרבי שמעון בר יוחאי, עבר גם הוא תהליך ביקורת נוקב עד מאוד. אך חרף זאת קדושתו לא פגה, נשגבותו לא נמוגה, והכל קיבלוהו בהשתאות ובהתרגשות עד אין קץ. גדולי המקובלים, בחנו בו כל אות וכל תג, כל קוץ וכל מילה, ואחרי הכל הוא הפך להיות לספר היסוד בקבלה, זאת מכיוון שהוא אכן משקף אוטנטיות מאין כמוה.
רבי משה קורדובירו - הרמ"ק והאר"י, רבי משה חיים לוצאטו - הרמח"ל ורבי שלום שרעבי - הרש"ש, רבי ישראל - הבעל שם טוב ורבי אליהו - הגאון מוילנה, הרב קוק ורבי יוסף חיים מבבל, כולם קבעו פה אחד שזהו הבסיס לכל תורת הסוד בישראל. נכתבו ספרים רבים רבים לפרשו ולחשוף את מה שצפון בו, ועדיין מוצאים בו אורות צפונים וקדושה עילאית. דבר זה לכשעצמו מעיד על עילאיותו של הספר.
נו, ובכל זאת באקדמיה חקרו ומצאו כמה עילות לפקפק בכך, ואף הביאו את דבריו של ר' יעקב עמדין - היעב"ץ שביקר את אותו בספרו "מטפחת ספרים", אלא ששכחו לציין שגם הוא עצמו החזיק מקדושתו של הזוהר עד מאד, וכתב עליו (פרק ז): "ספר הזוהר הוא נזר המקובלים בלי ספק בעולם, בשגם העיד עליו האר"י ז"ל, שהיה איש קדש אלהי ורוח הקודש שורה עליו, הלא עליו בנויה כל חכמתו הנשגבה והנוראה, חלילה להרהר אחד דבריו." ועוד הוסיף על היחס האישי שלו לספר ואמר עליו "אחזתיו ולא ארפנו".
אבל פטור מדברי האקדמיה בלא כלום אי אפשר, ולכן נציין את דבריו של לא אחר מאשר חוקר הקבלה הגדול הפרופ' גרשם שלום, שבשנת תרפ"ו (1926) פרסם מאמר בספר "כתבי האוניברסיטה העברית בירושלים" (מדעי היהדות, כרך א עמ' 16) תחת הכותרת "האם חבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר?" ובו הוא מנתח את המקורות ההיסטוריים הידועים שסוקרים את גילויו של הספר – שאותם מצטטים כל החוקרים כיום – וסיכם את דבריו בשורות הבאות:
"ובכן יוצא לנו, אחרי כל החקירה והדרישה: חקירת העדות אצל ר' יצחק דמן עכו והשקפה כללית על יחס פעולתו הספרותית של ר' משה לזהר, שהתיאוריות על ר' משה די ליאון בתור "מחבר" הזהר הן בבחינת "עורבא פרח", ואינן קיימות (או ביתר דיוק: יש לשער שלא תתקיימנה) בפני העובדות... על כל פנים רשאים אנו לומר, שלא נשאר בידינו כלום לדון את ר' משה בתור זייפן באופן חיובי".
נכון שהוא עצמו חזר בו מקביעה זו וטען שספר הזוהר חובר על ידי רבי משה די ליאון, אולם לא הרמ"ק ולא האר"י ז"ל חזרו בהם, לא הרמח"ל ולא הרש"ש, לא הבעל שם טוב ולא הגאון מוילנה, לא הראי"ה קוק ולא הבן איש חי, חזרו בהם מהערצתם את ספר הזוהר, את קדושתו ורוחו הכבירה. והרוצה לעסוק בנושא זה מוזמן לעיין במאמרו הנפלא של רבי הלל צייטלין הי"ד "מפתח לספר הזוהר" – בתוך ספרו "בפרדס החסידות והקבלה" – שם פתח הוא את הנושא ואימץ את רוח חכמי ישראל לדורותם בתבונה ובדעת.
נסיים בציטוט נוסף מדבריו של הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה אגרת עו) על הלימוד בספר הקדוש הזה: "אין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלוים אליו, ובדברי חכמי אמת וביותר בכתבי האריז"ל הברורים, אע"פ שלא בא עדיין למידה זו להבין בעומק העיון את יסוד הענין, "ודילוגו עלי אהבה" וסוף הכבוד לבוא, כי על ידי העסק התמידי יגלו שערי אורה ופתחי חכמה לכל ההולך בהם בדרך ד', אשר חמדה נפשו לקרבה אל היכל מלך הכבוד חי העולמים ברוך הוא."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו