"לא סיפרתי, כי לא רציתי לזכור"

​"אם הייתי יודעת לצייר, הייתי מציירת את הילדות שלי כמו קשת. אני זוכרת יערות, פטריות, איסוף  תותים". המשפט הזה, שכמו מתאר ציור אופטימי ושמח שאמור לאפיין את מציאות חייהם של ילדים, הפך עם השנים לדבר הכי רחוק מהתופת שנכפה על אוה ארבן.

את הנעורים היפים שקיוותה להם החליפו מחנות ריכוז וצעדת מוות ארוכה, שבמהלכה חוותה את הנורא מכל ובסופו ניצלה בנס. חלק מהדברים שסיפרה במהלך הראיון, כך  אמרה, לא העזה לספר עד היום. העדיפה לנסות לשכוח. אבל בשטף הדברים החליטה שלא לחסוך גם בתיאורים הקשים ביותר, לחזור אל כל מה שנצרב בה.

אוה נולדה בצ'כוסלובקיה למשפחה מבוססת, בת יחידה ומאושרת. המשפחה נהגה  לחגוג את כל החגים, פסח וגם פסחא, אלוהים נדמה בעיניה כסבא טוב שרואה כל  מה שהיא עושה - ולכן צריך להתנהג יפה. באותן שנים לא הורגשה כמעט האנטישמיות  בצ'כוסלובקיה, היהודים היו חופשיים לעשות כדרכם, ועדיין, ב-‭1935‬ עברה המשפחה לפראג הבירה, ושם נורות האזהרה כבר החלו  להידלק. אביה, ינדריך לויט, כימאי במקצועו, פיתח פטנט מעולם חומרי הזכוכית, אך כיהודי נאסר עליו לרשום אותו על שמו, אלא על שמו של חבר בלבד.

"ב-‭,1938‬ כל הדור של ההורים שאל 'כמה  זמן היטלר יכול עוד להתקיים?'" היא נזכרת, "בדיוק היה את ליל הבדולח בגרמניה ואנשים תהו איך זה יכול לקרות במדינה תרבותית כל כך, במקום שבו חי העם של גתה  (יוהאן וולפגנג פון גתה). אני זוכרת שהלכתי  לקנות גלידה והיה שם שלט, 'ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה'. נכנסתי, קניתי את הגלידה, שמעתי את הצעקות של היטלר ברדיו, אבל הייתי משוכנעת שזה לא יכול  להיות - זה יעבור.

"יום אחד הגיע כלי רכב גדול. סילקו אותנו, לקחו לנו את הווילה, ועברנו לדירה משותפת  ליהודים. אבל גם זה עוד היה בסדר - שני חדרים ומטבח בפראג. אבא אמר 'מה שלקחו לנו  לא חשוב, נעבוד ונקנה חדש. צ'כוסלובקיה  עכשיו בצרות, מה פתאום שנברח? נעבור את  זה כולם יחד ונתחיל מההתחלה". 

בדצמבר 1941 נלקחה משפחת לויט לתחנה הבאה, אל גטו טרזין. משם אין לאוה זיכרונות מיוחדים, ועבורה זה היה עוד מקום  מגורים, מבלי שידעה על מה שצפוי לה. "אני זוכרת בעיקר שהיה לנו צפוף. אף פעם לא היית לבד בטרזין, לא תמיד היה נעים אבל  הוצאנו מזה את הכי טוב". באוקטובר ‭ ,1944 ‬ כשהתחילו המשלוחים לאושוויץ, התמונה השתנתה לבלי הכר.

"הגרמנים הכריזו שצריך גטו חדש וכל  הגברים בגילי ‭ 50-18‬ עוזבים כדי לבנות גטו חדש. זאת בעצם הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא. אחרי כמה ימים הגרמנים הכריזו שהגטו החדש מוכן ועזבנו עם דברים שעוד  נשארו לנו. נסענו ברכבת נורמלית, לא של בהמות, וכשאחרי שלושה ימים היא נעצרה  באושוויץ, אמא שלי, מרטה, אמרה 'וואו, כאן  אנחנו לא נישאר. זה מחנה של פושעים'".

הצעקות, הנביחות - והריח

אוה, אז בת ‭ ,14‬ לא שוכחת את המראות, הקולות והריחות שקיבלו את פני המשפחה: "הצעקות, נביחות הכלבים, הריח הנורא, מתוק וחם, שחשבנו שמגיע מאיזה בית חרושת או משהו שהגברים עובדים בו, כאוס  נוראי. חברה של אמא שלי מטרזין, שהיתה כבר באושוויץ בתפקיד סדרנית, לקחה אותי  ואמרה 'אם שואלים אותך בת כמה את, תגידי ‭ .'18‬ וכך אני ואמא עברנו בסלקציה לצד ימין.

אני זוכרת את הפרוצדורה של הורדת  השערות, בגדים רטובים, איומים. לא היו לנו בגדים עם פסים כמו שתמיד מראים בטלוויזיה בסרטים על אושוויץ. הביאו לנו בגדים שגנבו מהתיקים של האסירים, אני קיבלתי שמלה כחולה ענקית, אבל זה היה טוב עבורי כי לא  היו לי תחתונים, גרביים וגופייה".

את מציאות הגז והמשרפות אוה התקשתה לעכל: "יכולת לראות משהו עף כמו  עלה, ואנשים היו אומרים 'אוי, זאת הרגל  של משה'. לא תפסתי את זה. אני שם באופן  פיזי, אבל לא באופן רוחני, לא האמנתי שזה קורה במציאות. איזו אישה התחילה לספר שהיא מדמיינת שהיא עושה גולש, איך היא  פורסת הכל - בצל, נקניק, אתה מרגיש את  הריח, היא לא מבשלת, אבל לפחות הרימה את המורל לאנשים בצריף. הילדים שלי מכירים את הסיפור, וכשאני עושה גולש עם הנקניק הם אומרים שהם באושוויץ. תמיד כשדיברנו  על השואה, זה היה בגוונים כאלה".

באותה תקופה, אוה ואמא מרטה ניסו להשיג כל פיסת מידע על האב ינדריך. "הבנו  ששרפו אותם, שהם אינם, שמתו בגז. אבל זה לא היה נכון, אבא שלי בסוף מת ממחלה  בינואר ‭ ,1945‬ ממש בסוף המלחמה".

בסוף אוקטובר 1944 הועברו אוה ואמה  למחנה עבודה "גרוס-רוזן", ובכניסה נאלצו  לקבל זריקה מסתורית. "זו היתה זריקה כמו  לסוסים, מחט אחת ענקית לכולם, לא ידענו מה זה. למחרת קמתי עם יד נפוחה ומלאת  מוגלה, עד עכשיו אתה יכול לראות את זה,  זה סימן משם בעצם", היא מראה לי את ידה  השמאלית. בעקבות הזריקה מצבה הידרדר.  "היה לי חום במשך כמה ימים, אמא התנדבה לעבוד במטבח ועם סכין שחיממה על האש  פתחו לי את היד והוציאו לי את המוגלה".

בהמשך לתהליך ההחלמה היא מספרת על  עוד רגע שלא תשכח: "מפקד המחנה ראה  שאני בלי נעליים במינוס ‭ 20‬ מעלות, ושלח אותי לצריף שאחכה שם. הבנתי שהשומר גר שם ושצריך לשמור לו על הצריף, אבל  המפקד חזר והביא לי זוג נעליים. אתה יודע, כשאני מספרת את זה לילדים בגרמניה אני שומעת את קריאות הפליאה שלהם. לא כל  הגרמנים היו רוצחים".

פרידה - ומסע הישרדות

בסוף ינואר ‭ ,1945‬ כשהטנקים והמטוסים של בעלות הברית רעמו סביב, החלו להתפזר השמועות על כך שהמלחמה לקראת סופה. מבחינת אנשי המחנה היו לכך השלכות מרות. "בוקר אחד הגיעו ג'יפים וכולם קפצו 'הנה  האמריקנים באים', רק שאלה היו אנשי האס.  אס עם כלבים. בתוך ‭ 15‬ דקות ארגנו אלף נשים ויצאנו לצעדת מוות שנמשכה עד חודש  אפריל. בכל יום אתה הולך ‭ 30-25‬ ק"מ, ומי  שלא יכול ללכת - יורים בו, מייד.

"לפניי הלכה בחורה שחטפה התקף אפילפסיה - וירו בה. כשכדור עובר לידך, זה כאילו  הוא פוגע בך. עשינו צעד גדול והלכנו הלאה.  באותו רגע אין לך זמן להרגיש, אתה ממשיך,  כי אם לא - אז יירו גם בך. אי אפשר להעביר  את התחושות, אתה לבד, אתה באיזו פנטזיה,  חלום בלהות".

באפריל ‭ ,1945‬ אחרי יותר משלושה חודשים של צעידה מתישה, נותרו מבין אלף הנשים ‭ 250‬ בלבד בחיים. "הגענו למחנה כזה, בק›- שי צריף. כל הרצפה היתה מצופה בשבבי עץ ובאבקה לבנה ומסריחה לחיטוי, אנשים נשכבו  בזה, הסיבים של העץ נכנסו לבגדים, פשוט  נורא. ושם, בתוך הצריף, אמא שלי מתה. היא  ידעה שהיא הולכת למות, היא אמרה לי. היה  לה איזה פצע נוראי ברגל. לא רציתי להאמין, דיברתי איתה, החזקתי אותה איתי בתוך הריח  הנוראי הזה. עד היום לא סיפרתי את זה, לא  רציתי לזכור. כמה טוב שבן אדם שוכח...

"בערב הגיעה גרמנייה שמחלקת לחם לארוחת ערב, ואני דיברתי עם אמא והחזקתי  אותה. היא חשבה שאמא ישנה, זרקה לה גם  פרוסת לחם, ואכלתי שתיים. גם אחרי המוות,  היא נתנה לי מתנה את הלחם".

לילה אחרי הפרידה מאמה ניצלה אוה, כשהתחפרה בתוך ערימה של עשב עם ריח  חזק של פרות כדי להתחמם. "כולם היו עושים את זה, והגרמנים היו עוברים ובודקים את העשב עם קלשון". היא נרדמה, וככל הנראה הריח החזק הוא שהציל אותה מכלבי  הגישוש של הגרמנים. "כשהתעוררתי היה לידי מישהו שבדק את הדופק שלי, הייתי  כמו מתה, הוא אמר לי 'את חיה' והלך להביא  לי משהו לשתות".

אוה זוכרת שלפנות בוקר הגיעה אל חווה גדולה באמצע שום מקום. היא הבחינה במסילת רכבת והחלה ללכת לאורכה עד שראתה  בית. "פחדתי להיכנס מסריחה, עם כינים, לא  ידעתי מי שם, יכול להיות שאלו יהיו גרמנים, פשוט הלכתי כמה מטרים ונרדמתי. כעבור כמה זמן התיישב לידי חייל גרמני ונתן לי לשתות מהמימייה שלו, היה לו קפה עם סוכר  וחלב וחתיכת לחם. 'היום ‭ 23‬ באפריל', אמר, וסיפר שהוא הולך לחפש עבודה אצל איכר  מקומי. מתברר שזה היה חייל שברח, עד היום אני רואה את הפרצוף הזה. ילד צעיר שהתגעגע לאמא".

המסע של אוה נמשך עוד שלושה ימים,  ואחרי הליכה מתישה של ‭ 80‬ ק"מ מצאה עצמה  בכפר צ'כי קטן. בדרך אליו ניצלה, ולא בפעם  הראשונה: "הלכתי ביער, וביציאה ממנו היה בוטקה של חיילים. שמעתי את טעינת הנשק של החייל שיצא אלי, ובאותה שנייה יצא  עוד חייל אחד, תפס לו את היד ואמר 'תן לה  ללכת, היא תתפגר לבד, אתה לא רואה איך  היא נראית?'. הוא נתן לי מכה, התגלגלתי  לכיוון הנהר והתעלפתי".

שרשרת האירועים שסייעו לה לשרוד נמשכה, כשליד הנהר הבחינה בה אישה כובסת  והחליטה לקחת אותה לביתה. "התעוררתי במיטה נקייה ואני שומעת שאומרים 'היא  הולכת למות'. היתה שם מיילדת בכפר שלקחה מאיזו אישה עם תינוק חלב, ונתנו לי במשך כמה ימים רק חלב וכך הצילו אותי. כשהתעוררתי שאלו אותי מי אני, אמרתי  שאני גויה, והם היו מדהימים. בסוף המלחמה  אמרו לי 'ידענו שאת יהודייה'". שנים לאחר מכן אותו זוג קיבל בירושלים את אות חסידי אומות העולם.

כאבי קליטה

אוה השתקמה ומצאה את דודתה בתום המלחמה. היא גרה אצלה שנה ולאחר מכן עברה מיוזמתה לבית יתומים, שם פגשה חברה מגטו טרזין וחייה התמלאו באושר. השתיים המשיכו ללימודי אחיות ואוה כבר תכננה את המשך חייה באוסטרליה, אלא שאז פגשה את פטר  ארבן, בעלה לעתיד.

"התלבשנו יפה, שתי בנות יפות, והלכנו לבית קפה על הנהר לשתות לחיים לכבוד מדינת ישראל, אחרי שקודם לכן שמענו את דוד בן־גוריון בהכרזת העצמאות. פתאום הגיע לשם פטר עם עוד שני בחורים. הכרתי אותו עוד בטרזין. אמנם הוא גדול ממני בעשור, אבל כשנפגשנו בבית הקפה והייתי בת ‭ 17‬ התחלנו לרקוד, ולמחרת הוא הגיע לבית היתומים. בלי הרבה דיבורים הוא העביר אותי  אליו והשאיר לי פתק 'מהיום את גרה אצלי'.  הוא ידע שאני אוהבת אותו, מאוהבת בו. עד היום יש לי את הפתק הזה. הוא החזיר אותי למעשה לחיים, לא יכולתי לעבור את המוות  ואת הרגעים האלה ואת התקופה הזו בלעדיו".

עם עליית השלטון הקומוניסטי בצ'כיה חזרו גילויי האנטישמיות, והזוג הצעיר הגיע לפריז בוויזות מזויפות, שם התחתן והמשיך  בספינה לארץ ישראל, כשאוה בחודש השמיני להריונה. "הגענו ארצה, נסענו לנשר, אח של פטר אמר שיש לו דירה קטנה. היה מאוד קשה בימים הראשונים, אחר כך שכרנו חדר בקריית חיים ובתנו נולדה. פטר עבד במפרץ ולא היה לנו כלום. החלטנו לרדת לנגב, להתחיל מחדש, למרות שהביטו עלינו כמו  על משוגעים".

כשהגיעו אוה ופטר לאשקלון התמודדו עם משבר מסוג אחר - דעות קדומות כלפי דור  שלם של ניצולי שואה. "היו לנו חברים ילידי הארץ שהיו בפלמ"ח, וסיפרו סיפורים מן  העבר. פטר עבד במלחמה בשביל 'מסרשמיט', היה בין האסירים שעשו פגמים בחלקים כדי  לחבל במטוסים. כשהוא רצה לספר משהו -  השתיקו אותו. אמרו לו 'אתם הלכתם כצאן  לטבח', הייתי חולה מלשמוע את זה, לא הלכנו כצאן לטבח.

"אהבתי את החברה, את האנשים, אבל הם הציגו לנו את זה כעובדה. באותו זמן חשבתי שיש לי משהו עם הלב. קיבלתי כדור הרגעה מהרופא, כדי שיהיה לי את הביטחון אם הם  יגידו 'הלכתם כצאן לטבח'. סבלתי נורא, אבל  זה השתנה ברגע שתפסו את אייכמן (‭.(1960 ‬ גלונים של דמעות בכה הדור שלי, הרבה אנשים אמרו לנו סליחה אחר כך, בגלל זה לא  רציתי לדבר. תמיד היינו נטע זר.

בגלל זה  הילדים שלי לא יודעים צ'כית. הצ'כיות נכנסה עם האוכל ועם הטיולים כשהראנו להם".

לפני ארבע שנים נפטר פטר בגיל ‭ .96‬ לבני  הזוג שלושה ילדים, תשעה נכדים ו־‭16‬ נינים. את סיפורה תספר אוה בטקס השואה השנתי בקיבוץ יד מרדכי שמופק על ידי ההסתדרות הציונית העולמית ועל ידי "חבצלת מוסדות  תרבות וחינוך של השומר הצעיר". 

"היתה שם מיילדת בכפר שלקחה מאיזו אישה עם תינוק חלב, ונתנו לי במשך כמה ימים רק חלב וכך הצילו אותי. כשהתעוררתי שאלו אותי מי אני אמרתי שאני גויה והם היו מדהימים. בסוף המלחמה אמרו לי  'ידענו שאת יהודייה".

"לפניי הלכה בחורה שחטפה התקף  אפילפסיה - וירו בה. אתה יודע איך זה כשכדור עובר לידך? כאילו הוא פוגע בך. עשינו צעד גדול והלכנו הלאה. אין לך זמן להרגיש אתה ממשיך,  כי אם לא - יירו גם בך".