במהלך מלחמת העולם השנייה היתה תוניסיה לאחת המדינות שסבלו בצורה החמורה ביותר מנחת זרועם של הגרמנים, מקרב מדינות צפון אפריקה. במשך כשישה חודשים הורגש בתוניסיה הכיבוש הנאצי - אלפי יהודים עברו במחנות עבודה ורבים נהרגו, בין ממחלות ובין בשעה שעבדו עבור הגרמנים ונפגעו בהפצצות של בעלות הברית.
פרופ' חיים סעדון הוא בן לניצול שואה מהעיר התוניסאית ספאקס, ואת מה שעבר על אביו שמע רק לאחר שנים ארוכות של שתיקה. כיום הוא חבר הסגל הבכיר במחלקה להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה ומנהל מרכז התיעוד על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. הוא מרבה לחקור את הנושא ופועל להעלאת המודעות לו.
"אין שום מדינה אחרת בצפון אפריקה שהושפעה בצורה משמעותית כל כך מהכיבוש הגרמני", אומר פרופ' סעדון, "במשך שישה חודשים, בין נובמבר 1942 למאי 1943, הגרמנים כבשו את תוניסיה וניהלו אותה ממש כפי שקרה במדינות אחרות באירופה. השלטון התוניסאי המוסלמי והשלטון הצרפתי נותרו על כנם, והגרמנים הצטרפו ככוח המשמעותי שהשפיע גם על המדיניות כלפי היהודים.
"הכיבוש של תוניסיה בעיצומה של המלחמה היה משיקולים צבאיים גרמניים של התפתחות מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה. מצד אחד, התבוסה שלהם בקרבות בנובמבר 1942 באזור העיר אל־עלמיין שבמצרים, ומצד שני, הנחיתה של הכוחות האמריקניים במסגרת מבצע גדול, שנקרא מבצע לפיד, באלג'יריה ובמרוקו. הכיבוש של תוניסיה היה תגובה לשני המהלכים הצבאיים הללו, והמטרה היתה לשים חיץ בין הכוחות הבריטיים שבאו מלוב לכיוון תוניסיה לבין הכוחות האמריקניים שבאו מאלג'יריה לתוניסיה".
עבודות פרך בין ההפצצות
כוחות האס.אס שהגיעו עם הצבא הגרמני לתוניסיה היו מופקדים על הטיפול באוכלוסייה היהודית, כמו בכל מקום אחר בעולם. בראש הכוחות הללו עמד ולטר ראוף, קצין שהתמחה בהשמדת יהודים במזרח אירופה במשאיות גז. הוא ואנשיו ניהלו מדיניות יהודית שדומה פחות או יותר לזו המוכרת מאירופה, והיא בא לידי ביטוי בין השאר בהקמתה של מועצת קהילה יהודית שבאמצעותה שלטו בקהילה. למשל, בהטלת קנסות כבדים על אנשי ראשיה.
"הקהילה היהודית היתה צריכה לספק לגרמנים לפחות 5,000 גברים צעירים בני 17-50 שישמשו כוח עבודה לטובת הצבא הגרמני", מספר פרופ' סעדון.
"הגרמנים היו חייבים כוח אדם למטרות שונות וחלק מהיהודים הוחזקו במחנות עבודה. חלק מהמחנות היו בקווי החזית של המלחמה ושם היהודים חיו בתנאים מאוד קשים, עבדו בעבודה פיזית מאוד קשה. היו 24 מחנות, אנחנו לא יודעים כמה יהודים גויסו, אבל מדובר באלפים. הגרמנים לא נקטו מדיניות של הרג יהודים בתוניסיה, יש מקרים בודדים של רצח אבל לא כעניין שיטתי, אבל רבים נהרגו במהלך עבודתם במחנות".
אביו של חיים, יעקב, כתב על כך בזיכרונותיו: "היהודים בני 18 שנים גויסו לעבודות פרך בשדות התעופה שנפגעו מהפצצות אמריקניות. כמו כן, הנמל ותחנת הרכבת. היהודים עבדו בעבודות שירות והיו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב על מנת להבדילם מהצרפתים ומהעמים האחרים כמו האיטלקים, היוונים, המלטים (ממלטה) וכו'... עובדים לא מעטים מצאו את מותם במשך עבודתם כתוצאה של ההפצצות האמריקניות והבריטיות".
רק הגשם הרווה את הצימאון
על הבדלת היהודים משאר התושבים ממשיך ומספר פרופ' סעדון: "בערים מסוימות בתוניסיה יהודים היו מסתובבים עם טלאי צהוב, לדוגמה בעיר ספאקס. הם סבלו מהחרמת רכוש על ידי הגרמנים, הוחרמו מבני ציבור של יהודים וציוד פרטי יקר ערך שצברו אנשי הקהילה היהודית, ועוד. מדובר בפעם הראשונה שיהודי תוניסיה היו צריכים להתמודד עם קושי כל כך גדול ומצב כל כך מורכב שלא הכירו בעבר. הם לא ידעו כמה זמן זה יימשך, זה לא היה מוגבל בזמן, זאת היתה תקופה נוראית עבורם.
"יהודים רבים בצפון אפריקה כתבו יומנים, זיכרונות וקינות על המצב שלהם בתקופה של מלחמת העולם השנייה. ראשי הקהילה פרסמו חלק מהסיפורים מייד לאחר המלחמה. הרבה מידע פורסם, ואנחנו נחשפים לדברים הללו עם השנים. לפני כמה שנים פרסמנו יומן של יהודי בשם קלמו הורי, שבו כתב תיאור יומיומי של החוויות שלו ושל משפחתו - כיצד הגרמנים החרימו להם את הבית, והם נאלצו להצטופף כולם בחדרון אחד של משפחה אחרת בשכונה שבה התגוררו. אנשים כתבו המון, אנחנו קוראים לאנשים לספר את הסיפור שלהם כי חשוב שיידעו מה עבר על הקהילה הזו, לסיפורים האלו יש ערך".
מכון בן־צבי בירושלים הוקם כדי לשמר את מורשת יהדות צפון אפריקה, ובו הוקם מרכז תיעוד של יהודי צפון אפריקה בתקופת המלחמה. כתביו של אביו של סעדון נמצאים במרכז ושם ניתן לקרוא וללמוד על שעברו היהודים. "הגרמנים תפסו את אבא שלי, יהודי בן 14 בלונדיני עם עיניים כחולות, שהצילו אותו כי חשבו שהוא לא יהודי בזכות המראה שלו. אבא שלי כתב הרבה מאוד מכתבים שנשמרו אצלי, אבל ברובם הוא לא דיבר על תקופת המלחמה. לא הבנתי למה לקח לו כל כך הרבה זמן, מתברר שהיה לו קשה מאוד לדבר על התקופה הזאת, סוג של פוסט־טראומה", מספר פרופ' סעדון.
מתוך זיכרונותיו של האב יעקב: "התגוררנו עשר נפשות במרתף, צמודים כמו סרדינים, אחד ליד השני. כך התחלנו את הגלות הראשונה שלנו. מפני שבעצם, עם התגברות ההפצצות, שמנו לב שעדיין היינו קרובים מדי לעיר. אני עצמי הרגשתי בהפגזה לילית שהפצצות נפלו לנו כמעט על הראש. עזבנו את המקלט הראשון והרחקנו בערך 10 קילומטר מהעיר. כאן היינו בביטחון יותר, לפחות זה הרושם שהיה לנו".
"המשפחה של אבא שלי, כמו הרבה משפחות בספאקס, ברחה לכפר ערבי, גם בגלל ההפצצות של העיר וגם מהפחד מהגרמנים", מספר פרופ' סעדון, "סבא שלי היה איש פשוט, סנדלר, הדוד שלו היה בעל בית קולנוע ובעל אמצעים משמעותיים יותר, הוא שכר להם מרתף בדירה בכפר הערבי אל־גראווה. הם חיו במרתף במשך התקופה של הגרמנים, ומשם יש לאבי חוויות שונות וקשות. עד שלא ירד גשם, לא היה להם אפילו מים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו