ביום שני, 16 במאי 1966, הובא ד"ר הורסט פישר, לשעבר סגן הרופא הראשי במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־מונוביץ, בדרגת אופטשטורמפיהרר, בפני הנוטריון הנס־אוטו קוך בברלין, לצורך מתן עדות בשבועה. משפטו הפומבי של פישר, שכונה בתקשורת הישראלית של אותם ימים "משפט פושעי המלחמה הגדול ביותר בגרמניה המזרחית", הסתיים בסוף מארס אותה שנה.
עורכי דינו של הפושע הנאצי חיפשו דרכים להמתיק את עונש המוות שהוטל על "המנצח על המוות", כפי שכונה בפי הניצולים. אנשי המשטרה החשאית המזרח־גרמנית, ה"שטאזי" הנודעת לשמצה, ביקשו לנצל את הזמן שעוד נותר לפישר לחיות כדי להוציא ממנו כל מידע אפשרי על פושעים נאצים אחרים, שעדיין לא הועמדו לדין ושהו במערב. פישר אולי קיווה ששיתוף פעולה עם המשטר הקומוניסטי יאפשר לו להינצל מהגיליוטינה, אבל כעבור שמונה שבועות נערף ראשו באתר ההוצאות להורג של המשטר הקומוניסטי בעיר לייפציג.
העדות שמסר פישר, יליד 1912 שהצטרף לשורות האס.אס ב־1933, היתה מפורטת ומפלילה ביותר. היא נגעה ל"מלאך המוות מאושוויץ", ד"ר יוזף מנגלה - האיש שביצע, בין היתר, ניסויים פסיאודו־רפואיים מחרידים באסירי אושוויץ, בעיקר בתאומים ובצוענים, ושעקבותיו נעלמו לאחר המלחמה באמריקה הלטינית.
אלא שאנשי השטאזי לקחו את עדותו של פישר וגנזו אותה בארכיון הסודי על תקופת המשטר הנאצי, שאותו הקימו באלט־הוהנשנהאוזן, פרבר מזרחי של ברלין, ברחוב סמוך לכלא הראשי של גוף הביון האימתני. בעדות הזאת לא נעשה שום שימוש, למרות המאמצים הרבים של ציידי נאצים ומדינות מערביות לאתר את מנגלה ולהביא להסגרתו ולהעמדתו לדין. מזרח גרמניה, שהציגה עצמה כחוד החנית של המאבק בפשיזם, עשתה כמיטב יכולתה להציב מכשולים בפני מיצוי הדין עם מנגלה.
בעדות, שלא פורסמה מעולם, מספר פישר על מפגשו הראשון עם מנגלה בקיץ 1941, כששירתו כרופאים בדיוויזיית "ויקינג" של האס.אס שהשתתפה בפלישה לבריה"מ: "במפגש ההיכרות בינינו, שהיה מאוד שטחי וקצר, מנגלה עשה עלי רושם של אדם צנוע, מאוד סגור ורגוע". הפגישה הבאה שלהם היתה באושוויץ. פישר הוחזר מהחזית לאחר שחלה בשחפת ומונה לרופא של מחנה מונוביץ ושל מפעל "אי גה פארבן", שייצר בין היתר את הגז ציקלון בי, לצורך השמדת היהודים בתאי הגזים. פישר גם ביצע סלקציות ביהודים שהוסעו לאושוויץ־בירקנאו, בחר את האסירים שהיו כשירים לעבודה ושלח את האחרים למוות.
"קשריי עם מנגלה באושוויץ היו קשרי רעות טובים", סיפר פישר. "נפגשנו לעיתים קרובות מחוץ לשעות העבודה והשתתפנו באירועים חגיגיים עם רופאי אס.אס אחרים. בניגוד לרושם שלי מהמפגש הראשון עם מנגלה, באושוויץ הוא היה מלא ביטחון עצמי ושלט בשיחות. מכולנו, הוא היה המשוכנע ביותר בצורך להשמיד את היהודים.
"זה בא במיוחד לידי ביטוי בשאלה מדוע צריך להמית בגז גם את יהודי גליציה, למרות שהם לא היו יכולים להיות מעורבים באופן כלשהו ב'אשמת מלחמה' (התעמולה הנאצית טענה שהיהודים היו אחראים לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה; א"ב) או ב'מזימה של היהדות העולמית'. מנגלה טען שדווקא מקרב היהודים הללו מתחדשת מבחינה ביולוגית 'היהדות המערבית והמנוונת', ולכן הם חייבים להיכלל בפתרון הסופי".
במקום אחר בעדותו מדבר פישר על דיון בצוות הרופאים של האס.אס בתחילת קיץ 1944. "דובר על שינוי תוכנית העבודה בשירות הרמפות (הסלקציות ברציפי הרכבת בבירקנאו, מייד עם הגעת היהודים). תוכנית העבודה כללה עד אז משמרות של 24 שעות, אבל בגלל מספר הטרנספורטים הרב מהונגריה, הן קוצרו ל־12 שעות, כדי שהאנשים יוכלו לנוח. מנגלה תמך בקיצור המשמרות, משום שזה אפשר לו להקדיש זמן לעבודתו כרופא המחנה בבירקנאו. מנגלה גם דרש מאיתנו להוציא תאומים מהסלקציות, לצורך 'מחקר התאומים' שלו.
"מנגלה דיבר בהתלהבות על העבודה 'המדעית' שלו במחנה הריכוז אושוויץ", ממשיך פישר, "שכן 'החומר' שהועמד לרשותו היה חד־פעמי ולא יוצע שוב אי פעם ל'מדען'. הוא דיווח לנו לעיתים קרובות על עבודתו, בדיוני רופאים או במפגשים פרטיים, והראה לנו צילומים עם מאפיינים מיוחדים של צוענים ותאומים.
"הוא סיפר, בין היתר, שבמשרפה 2 במחנה בירקנאו הוקמה מחלקת 'אנטומיה פתולוגית', שבה עבדו עבורו רופא ומומחה לפחלוץ. אני עצמי ראיתי בסתיו 1944 חלקי גוף שנשמרו במכלי זכוכית במרתף בבניין המעצר באושוויץ 1. מנגלה סיפר לי שהוא הורה שיכינו לו איברי גוף משומרים של תאומים. לשם כך נרצחו תאומים, במספר שאינו ידוע לי, לצורך שימור חלקי גופותיהם".
פישר סיפר עוד כי ב־1944 קיבל מנגלה מהרופא הראשי של אושוויץ, ד"ר אדוארד וירתס, הוראה לבחור במספר לא ידוע של אסירים ממחנה בירקנאו בעלי "מאפיינים אנתרופולוגיים וגזעיים", לשימור גופותיהם למטרות לימוד עתידי במכון אנטומי. "אני זוכר גם דיון רופאים, שבו דובר על מיון לבית הזונות של האסירים. מנגלה היה צריך לדאוג שהאסירות הנבחרות יעברו בדיקה רפואית יסודית", סיפר פישר.
את עדותו הוא מסיים בסיפור על מעשיו של מנגלה בעת פינוי אושוויץ בינואר 1945, לפני הגעת הצבא האדום. "לאנשי האס.אס שהיו אמורים לפוצץ את המשרפות אצה הדרך לברוח מהמקום, ומנגלה דאג בעצמו לפיצוץ של אחת מהן. בשיחותינו (האחרונות) על תוצאות המלחמה, הוא תמיד הפגין ביטחון בשימוש המוצלח ב'נשק הפלאי' (טילים עוצמתיים, שלטענת ראשי המשטר הנאצי היו אמורים לשנות את פני המערכה לטובת גרמניה; א"ב)".
כאמור, עדותו של פישר, שהיתה יכולה לסייע מאוד בהעמדתו לדין של מנגלה, נגנזה בארכיון סודי של השטאזי, כפי שחושף ההיסטוריון הגרמני הנרי ליידה בספרו האחרון "אושוויץ והשטאזי - רדיפה פלילית, תעמולה ומדיניות חשאית של מזרח גרמניה".
"רציתי לראות איך מזרח גרמניה התייחסה ל'משפטי אושוויץ' שנערכו במערב גרמניה בשנות ה־60, וזה הפך למחקר שלם", אומר ליידה. "בדקתי איך באמת נראתה ההתמודדות של המזרח־גרמנים עם פושעי אושוויץ, מעבר לתעמולה ומעבר לדרך הצגת הדברים במוסדות המפלגה.
"מזרח גרמניה תמיד עמדה לצד הסובייטים, שניצחו במלחמה. המשטר הקומוניסטי בכלל לא אפשר התמודדות עם אשמה אינדיבידואלית מהתקופה הנאצית. במקום זה, המשטר ייצא את כל האשמה אל מערב גרמניה ופולין, וטען שלמזרח גרמניה אין שום קשר לפשעים הללו.
"היעדר האשמה היה מוחלט; חייזרים היו אחראים למה שקרה, או המערב־גרמנים והאחרים, לא הסבים והאבות שלנו. הם עשו לעצמם חיים קלים וראו את עצמם כקורבנות של הנאצים, בגלל היותם קומוניסטים. השאלה אם זה תואם את העובדות כלל לא עניינה אותם. הרי היו גם קומוניסטים ששיתפו פעולה עם הנאצים. בשנות ה־50 נוספו לכך הסטריאוטיפים האנטישמיים של התנועה הקומוניסטית, שיובאו מבריה"מ.
"ההתעסקות בשואה במזרח גרמניה החלה רק בשנות ה־80, כשרצו לגייס את תמיכת השדולה היהודית בארה"ב בצירופה של מזרח גרמניה לרשימת המדינות שמקבלות מעמד מועדף בקשרי הסחר עם ארה"ב. הכל נבע מחישובים מדיניים. עד אחרון ימיה של מזרח גרמניה, ב־1990, לא שולמו פיצויים לקורבנות השואה. הממשלה במזרח ברלין העדיפה לתמוך בשכנות העוינות של ישראל ובכל אויביה של ישראל, לא רק אידיאולוגית, אלא גם בחימוש ביד נדיבה.
"ההתעלמות המוחלטת של מזרח גרמניה מהשואה הועברה גם לדורות הבאים: תגובות רבות שאנחנו רואים היום בשטחי מזרח גרמניה לשעבר מבוססות על ה'פטור' הקולקטיבי מכל אשמה. תוצאות הבחירות שם חושפות הבנה להשקפות ימניות".
ליידה נולד ב־1965 במזרח גרמניה. הוא חווה אישית את ההתחמקות המזרח־גרמנית מכל אחריות לתקופה הנאצית, שעמדה בסתירה מוחלטת להתעניינות שלו בפרק זה של ההיסטוריה הגרמנית. עוד כנער החל למרוד במשטר, עד שחויב לעזוב את מזרח גרמניה זמן קצר לפני נפילת חומת ברלין.
"דיברתי עם הוריהם של הוריי על התקופה שלפני 1945", הוא נזכר, "הם סיפרו לי הרבה דברים. סבי מצד אמי היה חייל בוורמכט, נהג משאית בפולין ובאיטליה. הוא סיפר לי דברים נוראים. סבתא שלי יכולה היתה להצטרף אליו בכל פעם שהיה מוצב במקום כלשהו לתקופה יותר ארוכה. בפולין שניהם חוו דברים נוראים. למשל, בעיר חוף בפולין הם ראו איך אנשי אס.אס מרוצצים ראש של ילד על קיר. הם היו עוד די צעירים ושמרו על ריחוק מהאירועים.
"סבי מצד אבי היה באס.אס. אבי ביקר אותו פעם במחנה ריכוז. ב־1942 סבי נהרג ברוסיה. אני לא יודע אם הוא היה מבוקש בגין פשעים כלשהם בתקופה הנאצית, כי הוא נהרג במלחמה בשלב די מוקדם".
ליידה מילא תפקיד מרכזי בהשתלטות העממית על ארכיון השטאזי המרכזי בברלין ב־1990, שנועדה למנוע את השמדת המסמכים של המשטרה החשאית המזרח־גרמנית. ב־1992, בתום לימודיו האקדמיים, הוא גויס לעבודה בסוכנות הפדרלית לחקר מסמכי השטאזי, שהוקמה על ידי נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק, ממתנגדי המשטר הקומוניסטי. היום הוא עובד במשרד של הסוכנות בעיר הנמל הצפונית רוסטוק, אחד מ־13 משרדים הפרוסים ברחבי גרמניה, במטות ששימשו בעבר את השטאזי.
"מלחמת העולם השנייה תמיד עניינה אותי", הוא אומר. "כשגויסתי לסוכנות, התחלתי לעיין בתיקים שהשטאזי אספה על התקופה הנאצית. הייתי היחיד שעסק בכך, וגם היום אני למעשה היחיד שחוקר לעומק בתחום הזה.
"מזרח גרמניה היתה דיקטטורה קומוניסטית, והבדילה את עצמה ממערב גרמניה באנטי־פשיסטיות שלה. הגרסה הרשמית קבעה שהיו בה רק אנטי־פשיסטים. אז נכון שאישים בכירים ביותר במפלגת השלטון הקומוניסטית, ה־SED (מפלגת האחדות הסוציאליסטית של גרמניה), אכן נרדפו בעברם בידי הנאצים, אבל המציאות הכללית היתה שונה: בשטחי הכיבוש הרוסיים, שהפכו מאוחר יותר למזרח גרמניה, היה מספר גדול של פושעים נאצים ומשתפי פעולה. מזרח גרמניה ניסתה להתכחש למציאות הזו ולהפנות את האשמה כולה לעבר מערב גרמניה.
"בבתי הספר לימדו את מיתוס ההקמה של מזרח גרמניה, והתמקדו בהתנגדות של הקומוניסטים לנאצים. קבוצות אחרות של קורבנות - יהודים, צוענים, ועוד - הורחקו הצידה. ידעו אמנם ששישה מיליון יהודים נרצחו, אבל לא העמיקו את העיסוק בכך. השואה היתה עבורם תחרות למיתוס של ההתנגדות לנאצים".
הרחק מתשומת הלב הציבורית, אספה השטאזי קרוב ל־11 קילומטרים(!) של מסמכים מהתקופה הנאצית בארכיון מיוחד, שמוקם בווילה ישנה בברלין, "וילה הייקה" - אחד המבנים הראשונים בעיר שנבנו מבטון מזוין. "כל המסמכים שהם מצאו וגנבו מכל עבר, נשמרו שם", אומר ליידה. "מתי מעט ידעו על כך, וכמעט לאף אחד לא היתה גישה למקום, מלבד קומץ אנשי שטאזי. הם החליטו מי מקבל מידע מהמסמכים הללו ומי לא. הם לא העמידו את כלל המסמכים לרשות המערכת המשפטית והתביעה הכללית של מזרח גרמניה, וגם לא לרשות מחקר אקדמי.
"רק אחרי נפילת חומת ברלין ב־1989 נודע שהיו ברשותם כל המסמכים האלה על התקופה הנאצית. נוסף על המסמכים מקוריים, היו שם מיליוני מיקרופילמים של מסמכים נאציים מפולין, מבולגריה, מצ'כוסלובקיה ומבריה"מ. אנשי הארכיון הזה עברו בכל הארכיונים של מדינות הגוש המזרחי וצילמו את מה שעניין אותם".
לשם מה?
"המטרה של השטאזי היתה לדעת הכל על כולם. נושא שבו התמקדו במיוחד היה איסוף חומר על אנשים שמילאו תפקידים במערב גרמניה. במשרדי הממשלה השונים שם ובאוניברסיטאות עבדו אנשים עם עבר נאצי, ומזרח גרמניה השתמשה בידע הזה כחומר תעמולה נגד מערב גרמניה.
"העניין הוא שהמצב במזרח גרמניה לא היה מאוד שונה. תפקידים חשובים ניתנו כמובן למי שלחמו במחתרת בזמן המלחמה והתנגדו למשטר הנאצי, אבל שכבות הביניים בממשל הקומוניסטי היו מלאות בנאצים. ההערכות מדברות על כמיליון וחצי חברי המפלגה הנאצית שחיו במזרח גרמניה, שהשתלבו במערכות השונות, כמו במערב גרמניה. רק תפקידי ההנהגה הושארו בדרך כלל לקומוניסטים מושבעים.
"איסוף המידע נועד גם למטרות סחיטה. למשל, אנשים ששירתו באושוויץ הפכו למודיעים של השטאזי. זה היה חלק מרפרטואר העבודה הרגיל של השטאזי".
רוב הפושעים הנאצים שנתפסו במזרח גרמניה הועמדו לדין בתחילת שנות ה־50, זמן קצר לאחר תום המלחמה. במקביל, השתלבו נאצים במערכות השלטון השונות, בדיוק כמו שקרה במערב גרמניה. השלטונות העדיפו להתעלם מעברם ולהסתייע בהם במשימה הגדולה של בניית המדינות מחדש.
על פי המחקר של ליידה, כשליש מכלל עובדי המדינה במזרח גרמניה ב־1954 היו חברים לשעבר בארגונים נאציים. 14 אחוזים מכלל העובדים הבכירים במשרד הפנים היו חברי המפלגה הנאצית, כולל אחוז אחד שהיו אנשי אס.אס. כרבע מכלל חברי מפלגת השלטון הקומוניסטית היו במפלגה הנאצית או בארגונים שהיו שייכים לה. באווירה הזו לא היה קשה לפושעים נאצים להיקלט בחברה המזרח־גרמנית. ד"ר הורסט פישר, למשל, הצליח לחמוק מהעמדה לדין בידי בעלות הברית ועבד כרופא ביישוב קטן במדינת ברנדנבורג במזרח גרמניה, בלי לנסות כלל להסתיר את זהותו.
מזרח גרמניה היתה שקועה אז במערכה להכרה בינלאומית, ועשתה את מרב המאמצים להציג את עצמה כ"גרמניה החדשה", ואת מערב גרמניה כממשיכת דרכו של הרייך הנאצי. היא נחלה הצלחה דיפלומטית חשובה כשמנהיגה, וולטר אולבריך, הוזמן לביקור ראשון במדינה לא־קומוניסטית - מצרים. אולבריך גמל על המחווה בהשמעת הצהרות אנטי־ישראליות וכינה את ישראל "עמדה קדמית של האימפריאליזם בעולם הערבי", שהוקמה על ידי "מונופול ההון הבינלאומי" - תפיסה אנטישמית שהפכה למדיניות הרשמית של מזרח גרמניה. האנטי־פשיזם המזרח־גרמני הפך למקדם אנטישמיות, כמו מיטב התעמולה הנאצית. זמן קצר לאחר ההכרה המצרית במזרח גרמניה, כאקט נגדי, הכריזה מערב גרמניה על כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
בקיץ 1965 פרסמה מזרח גרמניה את "הספר החום" (חום היה צבעה של המפלגה הנאצית), עם פירוט שמותיהם של יותר מ־1,800 נאצים בכירים ופושעי מלחמה שמונו למשרות שונות במערב גרמניה - בניסיון להוכיח שמערב גרמניה לא פעלה נגד הנאצים בשטחה, אלא קלטה אותם במערכותיה השונות. המשטר המזרח־גרמני טען שבמקום דה־נאציפיקציה, מתנהלת במערב גרמניה רה־נאציפיקציה.
באווירה רווית המתח בין שתי הגרמניות החליטה השטאזי להפנות תשומת לב להורסט פישר, ששמו הוזכר במהלך "משפט אושוויץ" הראשון בפרנקפורט, שבו הועמדו לדין קצינים בכירים ששירתו במכלול מחנות העבודה וההשמדה. סוכני השטאזי האזינו זה זמן מה לשיחות הטלפון שקיים פישר עם קרוביו במערב גרמניה, ועקבו אחר המכתבים ששיגר אליהם. תוצאות המעקב, שהפלילו את פישר באהדה למערב, הביאו את השטאזי לאסוף עליו מידע, ומבדיקה בארכיון הסודי ב"וילה הייקה" התברר שהוא שירת באושוויץ.
ב־11 ביוני 1965 נעצר פישר על ידי השטאזי והועבר לידי המחלקה המיוחדת, שטיפלה בפושעים נאצים. לדברי ליידה, המעצר והמשפט המתוכנן לא נבעו מרצון כן למצות את הדין עם נאצי בכיר, אלא ממניעים תעמולתיים גרידא: הוקעת מערב גרמניה על כוונתה לאמץ חוק התיישנות על פשעי הנאצים, בצל ההכנות למשפט אושוויץ השני (שנקבע לדצמבר באותה שנה), וכן שיפור התדמית הבינלאומית של מזרח גרמניה, שהגישה אז בקשה להתקבל כחברה באו"ם.
בכתב האישום שהוגש ב־24 בפברואר 1966 הואשם פישר בשותפות לביצוע הפתרון הסופי במחנה מונוביץ ובמחנות משניים נוספים, בעריכת סלקציות ליהודים שהובאו לבירקנאו, ובנטילת חלק בהליך ההשמדה בגז בבירקנאו. לנוכח הפשעים הכבדים, עלה אצל ראשי המשטר הקומוניסטי הרעיון לגזור עליו עונש מוות, וכך להכתיר את משפט הראווה בעונש ראווה.
המשפט החל ב־10 במארס 1966, והוזמנו אליו גם עיתונאים זרים. שניים מהשופטים והתובע הכללי היו נרדפי נאצים, שנכלאו בעצמם במחנות ריכוז. פישר לא התכחש להאשמות נגדו, ובחלק מדבריו הפליל את עצמו.
כבר אחרי שבועיים הוא נידון למוות בגין פשעים נגד האנושות. התביעה התנגדה לכל בקשות החנינה, וצמרת השטאזי קבעה בהתכתבויות פנימיות, שנחשפו על ידי ליידה, כי "פישר לא הראה רחמים כלפי קורבנותיו הרבים. ההוצאה לפועל של גזר הדין היא בעלת משמעות לאומית ובינלאומית מיוחדת כלפי מערב גרמניה, כאזהרה לכל אלה שמתכננים מחדש ביצוע פשעים כאלו".
ברור שהיה מדובר במשפט ראווה: מזרח גרמניה רצתה להראות לעולם שהיא מחמירה יותר משכנתה ברדיפת הפושעים הנאצים. במערב גרמניה נגזרו על פושעים נאצים עונשי מאסר קלים (שבדרך כלל קוצרו); עונש מוות לא היה נהוג שם, בניגוד למזרח גרמניה, שבה הוצאו להורג 24 נאצים על פשעי מלחמה (עד לביטולו של עונש המוות ב־1987).
"מזרח גרמניה טענה שהיא העמידה לדין את כל הפושעים הנאצים עד 1950, ושכל המשפטים שנערכו לאחר מכן היו קשורים לחשיפות מקריות", אומר ליידה. "כלומר, הגרסה הרשמית היתה שבמזרח גרמניה אין עוד נאצים, ושכל הנאצים הם במערב גרמניה. אבל היה צריך לחבר את הגרסה הזו למציאות, כלומר, לוודא שהמצב בשטח אכן תואם את התעמולה. בהתאם לכך, העמידו את אוצר המסמכים מהתקופה הנאצית בחסות השטאזי - וכך נתנו לה את האפשרות להחליט מה ייעשה עם הנאצים שמוזכרים שם - אם ייעצרו ויועמדו לדין, יגויסו כסוכנים או ייענשו בלי העמדה לדין. המשטר במזרח גרמניה לא הרגיש מחויב לחוקיוּת, והתוצאה היתה שחשודים לא הגיעו בהכרח לבתי משפט, אלא השטאזי החליטה, בהתאם לצרכיה הפוליטיים, איך המקרים הללו יטופלו".
איך היה הדו־קיום בין נאצים לשעבר ליהודים שנרדפו על ידי הנאצים בתקופת המלחמה?
"זה לא היה פשוט. איגוד נרדפי הנאצים במזרח גרמניה מחה על היחס לנאצים לשעבר, אבל פעילותו נאסרה ב־1953, והוא הפך ל'ועד ההתנגדות האנטי־פשיסטית', כשאנשים ממפלגת השלטון ממונים לתפקידים השונים. אלה לא חשו מחויבים לעמדות ולרגשות שלהם, אלא למפלגה, ונשאו בנטל המדיניות הרשמית. היו התנגדויות, אבל בסופו של דבר, האנשים יישרו קו ועבדו בנאמנות את המשטר".
כלומר, כמו במערב, גם במזרח אמרו - אנחנו זקוקים לנאצים כדי לבנות מחדש את המדינה שלנו?
"זה נאמר באופן פומבי לחלוטין על ידי פקידים של מפלגת השלטון. הם הבהירו שלא ניתן לוותר על כל בעלי העבר המרשיע; שהמשטר רוצה לבנות חברה חדשה וזקוק להם לשם כך. הובהר להם שכל עוד הם יהיו נאמנים לדגם החברה החדשה, למפלגת השלטון ולבריה"מ - לא יקרה להם דבר. זו היתה ההצעה, ורבים קיבלו אותה.
"רבים מחברי המפלגה הנאצית וממשתפי הפעולה גם מצאו בדיקטטורה החדשה את מה שהיה להם לפני 1945: היו הרבה נקודות דמיון, לפחות חיצוניות, למשטר הנאצי. מנגד, היו 'מהגרים' קומוניסטים, שחזרו למזרח גרמניה מבריה"מ אחרי 1945 וביקשו להוציא לפועל את רצונו של סטלין. הם שלטו על הגרמנים ששרדו את המלחמה ויישמו את מדיניות מוסקבה, כשהזרועות הסובייטיות החזקות עומדות לרשותם".
אחרי המלחמה היו במזרח גרמניה כ־4,000 יהודים. בעקבות הרדיפות האנטישמיות מטעם המשטר בתחילת שנות ה־50, עזבו רובם למערב. עם נפילת החומה ב־1989 חיו במזרח גרמניה כ־500-400 יהודים בלבד. עם זאת, ליידה מציין כי היו גם יהודים שהתברגו בעמדות בכירות במפלגת השלטון. "הם האמינו בטוב שבקומוניזם. אני מעריך שהם זועזעו מההתפתחויות במערב גרמניה, שבה נאצים יכלו באופן רשמי לתפוס עמדות בכירות במערכת המשפט, במשטרה ובתחומים אחרים. מעבר לכך, הם הרגישו יותר קומוניסטים וגרמנים מאשר יהודים, והעמידו את עצמם תחת המשמעת המפלגתית. היהדות שלהם מילאה תפקיד רק כשהם נפלו קורבן בידי המשטר הסטליניסטי".
במסמכים הרבים של השטאזי, שליידה חושף בספרו, נכלל גם חומר על יוזמות של צייד הנאצים הישראלי טוביה פרידמן ז"ל לאתר את יוזף מנגלה, ועל התסבוכת שגרם למשטר המזרח־גרמני. פרידמן היה ניצול שואה יליד פולין, שעלה לישראל והקים בחיפה את "המכון לתיעוד פשעי הנאצים". זה היה מפעל של איש אחד, שמומן מתרומות, ללא כל עזרה ממשלתית. פרידמן עמד בקשר עם גורמים רשמיים במזרח גרמניה, שלה לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשטאזי היו בטוחים שהוא מופעל על ידי המוסד כדי לגרום בעיות למזרח גרמניה.
ב־1972 פנתה התביעה המערב־גרמנית למזרח גרמניה בבקשה לתשאל את פליקס אמאן, אסיר פוליטי שהיה קאפו במחלקת החיטוי בבירקנאו ופעל ישירות תחת פיקודו של מנגלה. אמאן העיד במשפט אושוויץ הראשון, אבל המערב־גרמנים נזקקו לעדות מפורטת נגד מנגלה, כדי שיוכלו לפתוח בהליכים משפטיים להסגרתו. ההערכה אז היתה שהוא מצא מקלט בפרגוואי.
העדות שנתן אמאן לחוקרי השטאזי במזרח גרמניה הפלילה את מנגלה, אבל הרשויות החליטו שלא להעבירה לידי מערב גרמניה, בגלל פנייה שקיבלו מטוביה פרידמן. ב־4 בינואר 1973 שיגר פרידמן מכתב לתובע הראשי של מזרח גרמניה, יוזף שטרייט, שבו טען כי עדיף שמנגלה יוסגר לידיהם - מאחר שבמזרח גרמניה תקף עונש המוות לפושעים נאצים.
"אנא עדכנו אותי אם מזרח גרמניה מעוניינת להעמיד את ד"ר מנגלה למשפט", כתב פרידמן. "אמור להיות בסיס משפטי להליך הזה, שכן אושוויץ שוכנת קרוב יותר לברלין מאשר לפרנקפורט, ומנגלה פעל גם במחנות ריכוז אחרים באזורים השייכים למזרח גרמניה". הוא שאל גם אם מזרח גרמניה תהיה מוכנה להשתתף במימון פרס כספי למי שילכוד את מנגלה.
בשטאזי התייחסו למכתב בחשדנות מוחלטת וראו בו ראיה לכך שהמוסד עומד לבצע שוב פעולת לכידה ראוותנית ובלתי חוקית, כמו חטיפת אייכמן. מזרח גרמניה עמדה באותם ימים להצטרף סוף־סוף לאו"ם, וישראל נחשדה בפעילות לסכל את ההישג הזה. ההערכה במזרח ברלין היתה שכל תמיכה במאמצי לכידתו של מנגלה תעורר סיבוכים דיפלומטיים.
ראשי המחלקות בשטאזי החליטו לא להגיב למכתבו של פרידמן. "לא ידוע אילו מטרות עומדות לנגד עיניהם של ישראל, פרידמן או קבוצות פוליטיות אחרות", אמר רולף וואגנברט, ראש מחלקת הדיסאינפורמציה בשטאזי. "יכולים, למשל, להביא אלינו ד"ר מנגלה מזויף, או לחטוף את מנגלה ולטעון שהדבר בוצע בשליחותנו".
בשטאזי הועלתה הצעה לגלגל את תיק מנגלה לפתחה של פולין. הם יידעו את מנהל הוועדה הראשית של פולין לחקר פשעי היטלר, צ'סלאב פיליכובסקי, בדבר מכתבו של פרידמן, ושאלו אם פולין לא מתכוונת לבקש את הסגרתו של מנגלה, מאחר שפשעיו בוצעו בשטחה. למרות שלא היו בטוחים לגבי תשובת הפולנים, הודיעו המזרח־גרמנים לפרידמן שממשלת פולין תגיש בקשת הסגרה, ושמזרח גרמניה תתמוך בכך.
הפולנים, מצידם, לא עשו דבר. הם גם לא ענו למזרח־גרמנים. הם העדיפו לעבוד עם המערב־גרמנים, שבניגוד לקומוניסטים מהמזרח, סיפקו להם מידע רב.
ב־1978 שוב נאלצו הרשויות במזרח גרמניה להתמודד עם עניינו של מנגלה. הפעם, בעקבות מכתב ששיגר מייסד מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס, הרב מרווין הייר, לשגריר מזרח גרמניה באו"ם, פטר פלורין. הייר ביקש מהשגריר לסייע במאמציה של מערב גרמניה מול פרגוואי כדי שתסגיר את מנגלה.
זו היתה מלכתחילה פנייה חסרת תוחלת, מאחר שפרגוואי כלל לא הכירה במזרח גרמניה, ולכן לא היתה יכולה להיענות לבקשת הסגרה מצידה.
במזרח ברלין החליטו לא להגיב למכתב של הייר, למרות שהמשטר הקומוניסטי ניסה אז למצוא חן בעיני ארגונים יהודיים־אמריקניים.
בהתכתבות הפנימית של השטאזי נקבע: "הוצאת צו מעצר נגד מנגלה נתפסת כלא רצויה. מנגלה ביצע את פשעיו באושוויץ. מאחר שעקרון מקום הפשע תופס, מזרח גרמניה אינה אחראית. מעבר לכך, לא ניתן לטעון מבחינה משפטית, ש־14 שנים לאחר העמדתו לדין של הרופא פישר ניתן לבקש צו מעצר נגד מנגלה על בסיס עדותו של פישר".
ההשתתפות של מזרח גרמניה במאמצים ללכידת מנגלה הצטמצמה בהעברת שני צילומים שלו לתביעה בפרנקפורט ולמשרד המשפטים האמריקני, ב־1982. האמריקנים קיבלו גם מסמכים מהתיק האישי של הפושע הנאצי בוואפן אס.אס.
ב־1985 שוב פנה התובע הראשי בפרנקפורט למזרח־גרמנים, בבקשה שיאפשרו לתשאל קורבנות של הנאצים ויעמידו לרשותו מסמכים בעניינו של מנגלה. במזרח ברלין נמנעו מלשלוח לו את העדויות של פישר ושל אמאן. באותה שנה נודע שמנגלה העביר את שנות חייו האחרונות בזהות שאולה בברזיל, שם טבע למוות בפברואר 1979.
לדברי ליידה, המידע שהצטבר בידי השטאזי לא היה יכול לסייע מבעוד מועד באיתור עקבותיו של "מלאך המוות מאושוויץ". אולם הדרך שבה התחמקה מזרח גרמניה הקומוניסטית לסייע במאמצים להביא למיצוי הדין עם מנגלה מעידה כאלף עדים על הפער בין התדמית האנטי־פשיסטית שאימצה לעצמה, לבין המציאות. בסופו של דבר, שתי הגרמניות עשו כמעט הכל כדי להימנע ממיצוי הדין עם הפושעים הנאצים בשטחיהן.