הכל התחיל במכולת בניו יורק. ג'רי סיינפלד בדיוק קיבל הצעה מ־NBC להרים תוכנית טלוויזיה וסיפר על כך ללארי דיוויד. הוא ביקש ממנו להצטרף, ואז הם עברו לשוחח על המוצרים שבחנות ולהתבדח עליהם. "על זה צריכה להיות התוכנית - פשוט לצחוק על דברים", הציע לארי.
למחרת, בתא בבית הקפה הקבוע, ניסו השניים לבנות פיילוט מהרעיון הסתמי שלהם והחליטו שהתוכנית תעקוב אחרי ג'רי ותראה כיצד הוא משיג את החומרים שלו למופע הסטנד־אפ; בסופה יבצע את הבדיחות שלו על הבמה. הפרק הראשון של הסיטקום שודר ב־5 ביולי 1989, מעין פח אשפה טלוויזיוני לפיילוטים בלי עתיד, שהרשת רוצה להיפטר מהם. התגובות היו פושרות, אף אחד לא באמת חשב שייצא מזה משהו, ויאדה יאדה יאדה - "סיינפלד" נחשבת היום לאחת הסדרות המצליחות, פורצות הדרך והמשפיעות בהיסטוריה של הטלוויזיה.
"היתה תקופה שבה רציתי להתנתק מהעולם, אז נסעתי לבאלי", סיפר לאחרונה מייקל ריצ'רדס לסיינפלד בסידרה שלו באינטרנט. "נכנסתי לג'ונגל, אני עמוק עמוק בתוך הג'ונגל ורואה כמה אנשים מקומיים עירומים מצביעים עלי וצועקים: 'זה קריימר'. הם זיהו אותי. היתה להם בקתה עם טלוויזיה קטנה וכבל מחובר לאנשהו, והם היו צופים בתוכנית באמצע הג'ונגל של באלי".
* * *
"סיינפלד" היא תופעה נדירה. ב־14 במאי 1998 ישבו 76 מיליוני אמריקנים ועוד עשרות מיליונים ברחבי העולם מול הטלוויזיה וצפו בפרק הסיום של הסידרה. אפילו בישראל העבירו אותו בשידור ישיר בשבע בבוקר. אולם גם 15 שנה אחרי שירדה מהאוויר, אי אפשר להתחמק ממנה. שידורים חוזרים רצים ללא הפסקה בכל פינה בעולם, ילדים שלא נולדו כשהחבורה נכנסה לכלא יודעים לסנן בטון הנכון "הלו, ניומן", והטלוויזיה מלאה בסיטקומים שספגו מסיינפלד השפעות כאלו או אחרות.
המונח "תוכנית על כלום" השתרש בעונה הרביעית של הסידרה, כשג'רי וג'ורג' מנסים למכור פיילוט ל־NBC. "זאת תוכנית על כלום", מסביר ג'ורג' למנכ"ל הרשת, ושואל: "מה עשית היום?" "קמתי בבוקר, הלכתי לעבוד, חזרתי הביתה", אומר המנכ"ל דאוריפל. "בבקשה, הנה פרק". "ולמה שאני ארצה לראות את זה?" מקשה המנכ"ל. "בגלל שזה בטלוויזיה!" משיב ג'ורג', וזה כל הסיפור כולו בקליפת אגוז.
"זו לא באמת סידרה על כלום", אומר צ'ארלי ברוקר, לשעבר מבקר הטלוויזיה של ה"גרדיאן" ויוצר סידרת הטלוויזיה הבריטית "מראה שחורה". "זאת תוכנית על פרטים קטנים, על נוירוזה ועל חריגה מנורמות חברתיות. ועל בדיחות. למען האמת, זאת תוכנית על הכל, שהסתתרה באופן מבריק מאחורי דימוי של תוכנית על כלום בסטייל שאנן, נינוח וסרקסטי. זאת הסיבה שהיא כזאת תוכנית גדולה, שעובדת עד היום".
"סיינפלד הוא מדען", קובע חברו, הקומיקאי מארק שיף. "כשאתה צופה בו עובד זה כמו לראות מדען רוקח משהו במעבדה. במקרה שלו, כל ניואנס קטן הוא בעל ערך". שרה סילברמן מספרת עליו: "בעוד מרבית הקומיקאים ידועים בתור עצלנים, הוא המומחה האולטימטיבי".
פרטים קטנים הם התחום של ג'רי סיינפלד. היכולת שלו להבחין בדקויות ובמצבים מוכרים ולפתח מהם בדיחות הפכו אותו למי שהוא. לאחרונה הישווה ג'רי את עבודתו לבניית כלובים מיניאטוריים עבור צרצרים. "אתה מכיר את הכלובים היפניים האלה?" אמר לכתב ה"ניו יורק טיימס". "הקטנים האלה עם הדלתות? זה בדיוק בשבילי: התבודדות ודיוק. לזקק משהו קטן כמו בדיחה כדי ליצור בסופו של דבר משהו מושלם כמו כלוב צרצרים".
הוא מספר שעבד באובססיביות במשך שנים על בדיחה שמדמה את הנישואים למשחק שחמט. ניסה אינספור גרסאות, חקר את תגובת הקהל הופעה אחר הופעה, עד שבסופו של דבר פתר את המכשול בהעברת הקטע בליווי תנועת ידיים פשוטה.
צורת העבודה שלו היתה מחמירה כבר מימיו הראשונים. סיינפלד למד תקשורת ותיאטרון בקווינס קולג', והחל להתנסות באופן עצמאי בעסקי הסטנד־אפ במועדונים, ניתח הופעות של אחרים וכתב בלי סוף. כשהוזמן לראשונה להופיע ב"טונייט שואו" של ג'וני קרסון, ב־1981, התאמן על הקטע בן חמש הדקות שלו קרוב ל־200 פעמים.
היום הוא מקפיד לעשות אימוני בוקר בחדר הכושר של בניין מגוריו במנהטן, אחרי שהוא מקפיץ לבית הספר את שלושת ילדיו. משם הוא ממשיך למשרדו באפּר ווסט סייד - שם, ליד שולחן העבודה, הוא כותב בעט בדיחות במחברת. חלק מהדפים נזרקים לפח, אחרים מקוטלגים בתיקייה המאגדת את כל הקטעים של מופע הסטנד־אפ שהוא מריץ בימים אלו (ראו כתבה נפרדת).
המופע שלו מתעסק ברובו בחוסר התכלית של החיים. "יש לי בדיחות שבהן אני טוען שהחיים מסריחים, הנכסים שלך לא שווים כלום, אתה לא חשוב", הסביר. לארי דיוויד אומר עליו: "ג'רי לא מקבל מספיק קרדיט על המיזנתרופיה שלו - שהיא הסיבה העיקרית שאנחנו מסתדרים טוב כל כך".
את החומרים הוא בודק בהופעות סודיות במועדונים קטנים, שעליהן הוא מודיע בהתראה של חצי שעה בטוויטר. לפני סיבוב ההופעות הנוכחי, למשל, קיים הופעה ללא הודעה מראש במועדון בלונג איילנד, מול 14 אנשים בלבד. הוא סיפר שאהב את הכיסאות הריקים.
* * *
ג'רום סיינפלד נולד ב־1954 בלונג איילנד למשפחה יהודית, הצעיר מבין שלושה אחים ואחיות (אחותו עוזרת לו כיום בניהול עסקיו). הוא בכלל שאף להיות איש פרסום כשיגדל. "היינו הולכים לבית הכנסת ושומרים כשרות, היו לנו שני סטים של כלים, לבשר ולחלב", סיפר פעם.
את ההשפעות הראשונות כקומיקאי ספג כשהאזין למונולוגים של ג'ין שפרד ברדיו וכשרכש בגיל 11 את האלבום של ביל קוסבי "?Why Is There Air" אביו, שהוצב במלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט, נהג לתמלל בדיחות ששמע ולאחסן אותן בתוך קופסה. "בצבא אנשים היו מספרים בדיחות, כי מה עוד אתה יכול לעשות כדי לשמור על השפיות שלך?" מספר הבן, "בדיחה היא משהו שאתה שומר בתוך קופסה בזמן מלחמה. להיות מצחיק זה עניין גנטי: אם יש לך את הגן הנכון, אז בדיחה היא דבר מדהים".
ג'רי חגג השבוע יום הולדת 59, אבל הגיל לא מטריד אותו. "אני לא יכול לחכות לרגע שבו אהיה בן 60. אין אצלי את הפחד הזה של וודי אלן מהמוות. לא אכפת לי. כקומיקאי, ככל שאתה מתבגר אתה מקבל פרספקטיבה נוספת על החיים".
הוא נשאר רווק עד גיל 45, וקצת כמו בסידרה, חייו עד אז נראו כמו תחנת רכבת מלאה בבחורות יפות. ב־1999 הוא נישא לג'סיקה, שהיתה אז בת 27 (וכיום בת 41), צעירה ממנו ב־18 שנים, מחברת ספרי בישול. מאז נולדו להם שלושה ילדים: סשה, שהיא היום בת 12, ג'וליאן בן ה־10, ושפרד בן ה־7. את ילדיו הוא מתאר כ"ההפך מילדי שמנת עשירים"; בתו סשה, למשל, סירבה לקבל אייפון 5 שקנתה לה אמה, קראה לזה "טלפון של ילדות עלובות" ודרשה מכשיר זול יותר. בנו ג'וליאן מכנה את אביו "מפונק" ומפציר בו למכור כבר את אוסף המכוניות הראוותני שלו. "מאז שיש לי ילדים, יש אזור שלם במוח שלי שהפסיק להיות פעיל. אני השגתי הכל, די גמרתי עם החיים האלה. איתם יש לי משהו אחר כדי להמשיך לחיות בשבילו".
רגע לפני שהוא עולה להופיע, סיינפלד מתכנס בתוך עצמו בחדר ההלבשה. "כשקלארק קנט הופך לסופרמן, הוא צריך רגע - תא טלפון או מחסן כלשהו. אם אני בבית, אין לי היכולת הפיזיולוגית או המרחב הנפשי המתאים כדי ללבוש את התחפושת שלי. זה נורא. אין דלתות סגורות - יש לי ילדים קטנים, וברגע שאתה סוגר דלת, מישהו דופק עליה. אני גם אוהב את זה, לא רוצה שום חלל אישי. אני רוצה אותם זוחלים סביבי".
חייו מזכירים חיי קומיקאי בדרכים. בשנה שעברה קיים 89 הופעות, לא כולל אירועים פרטיים; גם השנה יגיע למספרים דומים. המופע שלו תמיד סולד־אאוט, גם אם זה בלונדון מול 20 אלף איש. מחירי הכרטיסים יכולים להגיע ל־500 דולר ויותר. הוא מעדיף לשכור מטוס כדי להגיע להופעות. בתחילת אוקטובר, למשל, לקח מטוס פרטי מניו יורק לקנזס סיטי, הופיע במשך 75 דקות, והמריא משם למילווקי. בין לבין החליט לצפות ב"ארגו", אז הוא שכר אולם שלם בבית קולנוע מקומי ולקח איתו את אנשי ההפקה של המופע.
בשאר הזמן הוא משתדל להיות טיפוס ביתי. כשנשאל על ידי מעריץ, אחרי הופעה בקולג' בברוקלין בנובמבר, איזו תוכנית טלוויזיה הוא נהנה לראות, השיב: "אני לא רואה כל כך טלוויזיה. אני הייתי הטלוויזיה". ועדיין, כשהוא כבר צופה, הוא מעדיף את "מד מן", ועם אשתו והילדים - את "דה וויס". אין שום סיטקום שהוא אוהב - על רובם, סיפר בעבר, ויתר אחרי דקות בודדות. כשהוא מזפזפ ונתקל בשידור חוזר של "סיינפלד", הוא צופה עד שדמותו מופיעה על המסך, ואז מעביר ערוץ. "אני עדיין אוהב מאוד את ההומור שבה, אבל היא מזכירה לי עד כמה היה קשה לעבוד עליה. אני רואה את הפרצוף שלי ונזכר עד כמה נאבקתי כדי להוציא את זה. אני לא מסוגל להוציא את החלק הזה מהראש ופשוט ליהנות, אבל אני עובד על זה. הייתי רוצה מאוד לצפות יותר בסידרה שלי".
ברשימה שפירסם "פורבס" ב־2010 הוערך שוויו של סיינפלד ב־800 מיליון דולרים. נכון למאי 2012 הוא מרוויח כ־40 מיליון דולרים בשנה. מאז ירידת הסידרה, היא הכניסה לו קרוב ל־3 מיליארד דולרים, הודות לתמלוגים הרבים על השידורים החוזרים ומכירות הדי.וי.די. חלק מהסכום הוא הוציא על רכישת נכסי נדל"ן בניו יורק ועל ארבעה חניונים במנהטן, שבהם הוא מאחסן את אוסף המכוניות שלו. "אני אוהב כסף, אבל זה מעולם לא היה בשביל הכסף", אמר בעבר.
* * *
בחזרה להתחלה. "לתפקיד של ג'ורג' חיפשנו מישהו שיכול לנהל איתי שיחה באופן שבו אני ולארי מדברים אחד עם השני, אבל בעיקר שזה יהיה מישהו שונה ממני", סיפר סיינפלד בסרט דוקומנטרי על הסידרה. כשג'ייסון אלכסנדר קרא לראשונה את ארבעת עמודי התסריט שקיבל הוא הרגיש כאילו קוסטנזה הוא דמות מסרט של וודי אלן, וזאת גם היתה ההשראה שלו. "בשנייה שראינו אותו בקלטת של האודישן, שתי שורות יצאו לו מהפה ומייד ידענו – זה הבחור".
דמותו של קוזמו קריימר מבוססת על השכן של לארי דיוויד, קני קריימר. "לא רציתי לקרוא לדמות קריימר", הסביר דיוויד בזמנו, "כי הכרתי את השכן שלי וידעתי שאם נקרא לו קריימר זה יפתח קופת שרצים שממש לא רציתי להיות חלק ממנה. לכן, בפרק הפיילוט נקראה הדמות קסלר".
בזמן העבודה על הפרקים הבאים, שהתקיימה בדירתו של לארי, השכן קריימר נכנס ויצא כל העת מהדירה, וסיינפלד פשוט נדלק עליו. "אנחנו חייבים להחזיר את השם קריימר, יש משהו בשם הזה", הוא אמר לדיוויד. כמובן שקופת השרצים נפתחה, וקריימר המקורי החל לנצל את ההצלחה - עם ספרים, חולצות, ואפילו אוטובוס טיולים שהוא מפעיל בניו יורק עבור התיירים שרוצים לבקר באתרים האמיתיים של סיינפלד. אוטובוס הטיולים הזה גם מופיע באחד מפרקי "סיינפלד".
האופציה המועדפת לתפקיד קריימר היתה מייקל ריצ'רדס, שגילם באותם ימים דמות של מאמן כושר מעשן וגמלוני בתוכניתו של ג'יי לנו. "מייקל לא בדיוק התחבר לי עם איך שאני ראיתי את הדמות, כי אני הכרתי את קריימר האמיתי", הסביר דיוויד. אבל ריצ'רדס הפליא באודישן והשכיב מצחוק את כל הנוכחים. את האודישן, אגב, הוא סיים בעמידת ידיים, ואז יצא מהחדר.
דמותה של איליין התווספה רק בפרק השני, אחרי שברשת דרשו דמות נשית כתנאי להפקת ארבעה פרקים נוספים. ההשראה הגיעה שוב מחייו של דיוויד – הפעם התבססה הדמות על האקסית שלו, מוניקה ייץ, שנותרה עימו ביחסי ידידות קרובים, כמו אלו שיש בין איליין לג'רי. בין השחקניות שנבחנו לתפקיד היו מייגן מולאלי ("ויל וגרייס"), פטרישיה היטון ("כולם אוהבים את ריימונד") ואף רוזי אודונל. לארי המליץ על ג'וליה לואי־דרייפוס, שעבדה איתו ב"סאטרדיי נייט לייב". ומכאן הכל היסטוריה.
15 שנה חלפו מאז ירדה הסידרה, במאי 98', ובתקופה הזאת לא הצליח אף אחד מבוגריה לשחזר את ההצלחה. במבט לאחור זה נראה הגיוני, כי "סיינפלד" היתה הצלחה של פעם בחיים, והזמן שעבר רק העצים את גדולתה. ג'ייסון אלכסנדר (53) שיחק ב־2001 בתפקיד ראשי בסידרה שכתב, "בוב פטרסון", והיא בוטלה לאחר חמישה פרקים; אחר כך הוביל את הסידרה "!Listen Up", שלא חודשה לעונה שנייה. מאז הוא בעיקר מגיח לתפקידי אורח בסדרות קיימות.
מייקל ריצ'רדס (63), שהודה בעבר כי היה מופתע שאף אחד לא הציע לו לעשות סידרת ספין־אוף על קריימר, גילם בלש פרטי ב"המופע של מייקל ריצ'רדס" ב־2000, אולם רייטינג מזעזע הוביל להורדתה בתום חודשיים. ב־2006 התעמת תוך כדי מופע סטנד־אפ שלו עם צופה כהה עור שהטריד אותו, קרא לו "nigger" שבע פעמים, ותועד בקטע וידיאו שחיסל לו את הקריירה.
ג'וליה לואי־דרייפוס (52) ניסתה את מזלה ב־2002 עם הסידרה "Watching Ellie", שבוטלה באמצע עונתה השנייה, והמבקרים הזדרזו להכריז על "קללת סיינפלד", שפוגעת בכל כוכבי הסידרה. ב־2006 זכתה לואי־דרייפוס בפסלון האמי על משחקה ב"כריסטין החדשה", וכשעלתה לקבל את הפרס הכריזה: "אני לא אחת שמאמינה בקללות, אבל תקללו את זה, בייבי!" כיום היא משחקת את סגנית נשיא ארה"ב בסידרה "Veep", שחזרה בחודש שעבר לעונה שנייה.
ג'רי סיינפלד הקפיד לשמור על פרופיל נמוך ובחר בקפידה את הפרויקטים שלו, מודע לכך שכל מה שיעשה לעולם לא יצליח להאפיל על הסידרה שיצר. "הייתי יכול להמשיך ולעשות את 'סיינפלד' עוד הרבה שנים, אבל אני לא מהטיפוסים שאוהבים להישאר עד סוף המסיבה", הסביר בעבר. "אני תמיד עושה את ההפך ממה שאנשים מצפים שאעשה".
אף על פי שרבים ציפו ממנו להיכנס לעולם הקולנוע ולככב בסרט קומי שובר קופות, הוא חשב אחרת, והעדיף להקים משפחה ולהיעלם באחוזה בצפון מנהטן. מופע הסטנד־אפ שלו "אני מספר לכם בפעם האחרונה" צולם ושודר כספיישל ב־HBO; הוא צילם סרט דוקומנטרי דל תקציב ששמו "Comedian", שעקב אחר חזרתו לבימות הסטנד־אפ, עשה את סרט האנימציה "כוורת בסרט", כתב ספר ילדים ששמו "Haloween", פיתח שעשועון ריאליטי כושל "The marriage Ref", התארח בסיטקומים ובסדרות ("תרגיע" של ידידו לארי דיוויד, "30 רוק", "לואי"), וכל הזמן המשיך להופיע.
בקיץ שעבר הוא יצא עם סידרת האינטרנט "Comedians in cars getting coffee", שכעת הוא עובד על עונתה השנייה - ובה הוא נוסע במכוניות עם קומיקאים, שותה איתם קפה ומנהל שיחות על הומור. כל פרק נמשך בין 11 ל־17 דקות, ובין אורחיו עד היום היו לארי דיוויד, ריקי ג'רווייס, אלק בולדווין ומל ברוקס. "זה כמו טוק־שואו, אבל אני מארח רק אנשים שאני אוהב ומגיע לאסוף אותם במכונית שאני בוחר", הסביר לא מזמן לדיוויד לטרמן.
הוא לא חשב למכור את הרעיון לערוצי הטלוויזיה הרגילים, למרות שאם היה עושה כן, קרוב לוודאי שהרעיון היה נחטף והופך למכרה זהב חדש. החופש ליצור פרקים באורך שמתחשק לו ולהעלות אותם לרשת מתי שבא לו קסם לו יותר מהמדיה הישנה. סיינפלד גישש אצל כמה חברות אינטרנט גדולות, אבל "היה בלתי אפשרי להסביר להן את הפורמט, התחילו לשאול את כל השאלות הרגילות, ואני התחלתי לקבל תחושה שאני חוזר לאותו משחק ישן. כבר שיחקתי אותו פעם, לא רציתי לחזור לשם ולשחק אותו שוב. רציתי משחק חדש".
את שיתוף הפעולה העסקי מצא ב"סוני", והעונה הראשונה הביאה יותר מ־10 מיליון צופים לכל אחד מעשרת הפרקים. הצלחה מרשימה, בוודאי כשמדובר בסידרה שבה רואים בעיקר שני אנשים מדברים ושותים קפה. "סוף סוף הצלחת לעשות תוכנית על כלום", מטיח בו לארי דיוויד בפרק הבכורה.
* * *
"סיינפלד" הסתיימה בתום תשע עונות כשהיא נמצאת בשיא, עם אחוזי צפייה שהציבו אותה בקביעות כאחת משתי התוכניות הנצפות בארה"ב מדי שנה. פרק הסיום שלה מגיע למקום השישי בטבלת התוכניות הכי נצפות בכל הזמנים בארה"ב, ומדורג במקום השלישי במדד נילסן לפרקי סיום של סדרות (אחרי "מ.א.ש" ו"צ'ירס").
"תמיד התעניינתי ברגע הזה שבו אנשים מפסיקים משהו - כשמישהו יורד מהבמה וזה הופך לדבר גדול בגלל הצורה שבה זה הסתיים, או כשגומרים משהו ועדיין כולם רוצים עוד", הסביר סיינפלד בראיון לטום פאפה ברדיו הלווייני SiriusXM. "הסידרה היתה משהו כל כך גדול בחיי, ותוך כדי הרגע ניסיתי לנתח את זה ולהבין מתי צריך להפסיק. קשה מאוד לדעת את זה כשאתה נמצא בתוך העשייה, ואני גם לא צפיתי אז בסידרה ולא הבנתי מה גורם לאנשים לאהוב אותה כל כך.
"מי שבסופו של דבר השפיעו על ההחלטה שלי היו הביטלס, כי הם התפרקו מוקדם מדי עבורי. התקופה שלהם יחד נמשכה תשע שנים, וכשהם גמרו, זה השאיר אצלי רעב שלא ידע שובע. כששיר חדש של הביטלס יצא לרדיו תמיד רצתי לכפתור הווליום והגברתי, כי עדיין לא קיבלתי מהם מספיק והייתי רעב לעוד. הביטלס היו תשע שנים. ככה קיבלתי את ההחלטה מתי זה מספיק, מתי הגיע הזמן לעצור".
על פרק הסיום, שבסיומו מושלכת החבורה לכלא לאחר עבירה על חוק השומרוני הטוב, אמר סיינפלד בעבר: "אני חושב שלאנשים היתה בעיה כי זה לא הרגיש כמו התוכנית. הדברים הקטנים היו אלה שעשינו הכי טוב, והפינאלה היה משהו גדול. יכול להיות שאנשים שראו את הסידרה באופן קבוע הרגישו שפרק הסיום לא ממש משתלב עם הסידרה שהם הכירו. אבל זה הרעיון בפינאלה - לעשות משהו שונה".
במשך השנים הציעו להם מאות מיליוני דולרים כדי להתאחד, אולם הם דחו הכל. ב־2009 זה קרה, כחלק מעלילת העונה השביעית בסידרה "תרגיע" של לארי דיוויד - בדרך היחידה שלא סידרה להם הכנסה וגם הבטיחה שהאיחוד ישודר רק לקהל מנויים מוגבל ברשת הכבלים HBO. "כשלארי סיפר לי על הרעיון, אמרתי לו 'כן, זאת הדרך הכי גרועה שאפשר לעשות את זה'", הסביר סיינפלד בראיון למגזין "GQ". "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. מה שאנחנו חייבים לעשות".
לאורך העונה השביעית של "תרגיע" יוזם דיוויד את האיחוד של כוכבי "סיינפלד" בניסיון להחזיר אליו את גרושתו שריל וללהק אותה לתפקיד גרושתו של ג'ורג' (שדמותו ב"סיינפלד" התבססה על דיוויד). העלילה של האיחוד חושפת כי ג'רי תרם זרע לאיליין, שמגדלת את בתם המשותפת, ואילו ג'ורג' המציא אפליקציה לאייפון המאתרת את השירותים הנקיים הקרובים ביותר, הפסיד את כל כספו בעקיצה של מיידוף וכעת שוקל לחזור לגרושתו. בסאגת האיחוד נטלו חלק גם וויין נייט (ניומן), אסטל האריס (אסטל קוסטנזה) וסטיב הייטנר (קני בניה).
למרות שב"תרגיע" הדיאלוגים מאולתרים בדרך כלל על פי קווי עלילה כלליים, הסצנות של פרק האיחוד הפיקטיבי, ששובצו בעלילת "תרגיע" ומתרחשות מאחורי הקלעים של הסט המקורי של "סיינפלד" - נכתבו ותוסרטו לפרטי פרטים, ואף בוימו על ידי אנדי אקרמן, במאי הסידרה המקורית. אפילו בז'אנר האיחודים הצליחה "סיינפלד" לחרוג מהנורמה ולהמציא מחדש את התחום.
* * *
"סיינפלד" עשתה בשנות התשעים את מה שחבורת מונטי פייטון עשתה עשרים שנה לפני כן - המציאה מחדש את הקומדיה הטלוויזיונית. בעוד הסיטקומים לפניה שמרו על תבנית סכמטית והציגו דמויות יפות וצפויות - ביצירה של סיינפלד ודיוויד נשברו כל חוקי הסיטקום. הדמויות היו אבודות בתוך עולם משלהן - אגואיסטים שלא התבגרו ומעבירים את הזמן בחיים שטחיים וחסרי תכלית. אפילו דמויות המשנה היו עגולות, אקסצנטריות וביזאריות, ועדיין אמיתיות כל כך. הרי איש אינו מושלם, וכולנו רק מחפשים כיצד לשרוד את השיגרה היום־יומית, המורכבת מאינספור מצבים מיותרים ומגוחכים. "הייתי יכול לשחק את קריימר עד סוף חיי", הודה ריצ'רדס, "אפשר לזרוק את הדמות הזאת לכל סיטואציה".
"סיינפלד" סיפקה תשובה לשאלה מה צריך לעשות כדי לשרוד בעולם הזה. אנשים ראו איך ארבעה אנשים משתמשים זה בזה כדי להתמודד עם החיים, איך הם מאלתרים ולא מפחדים לדרוך על אחרים למען טובתם האישית; הם נהגו לצחוק על סבלם של אחרים, ומעולם לא הודו בטעויות של עצמם ולא חשבו לתקן את דרכיהם. היה נדיר מאוד לראות בסידרה הפגנת רגשות שאינם שנאה או תיעוב: אהבה לא היתה שם, וכשהיא הופיעה, היא נבעה לרוב מתוך אינטרס או לצורך מניפולציה. ולהזכירכם, מדובר בסידרה שמרבית עיסוקה היה בזוגיות ובקשרים רומנטיים.
"לדמויות ב'סיינפלד' לא היה מצפון. אנשים מאסו בטלוויזיה שמנסה להטיף להם מוסר, והסידרה הזאת העבירה מסר שלא היה אפשר לראות בשום סיטקום אחר", קובע גארי הופנסטנד, פרופסור לתרבות אמריקנית מאוניברסיטת מישיגן סטייט.
ואכן, לסידרה כמעט לא היו גבולות. בלי מילים גסות, בלי לרדת מתחת לחגורה, עשו גיבוריה את כל הדברים ה"לא נכונים": גנבו לחם מזקנה ברחוב, דחפו נשים וילדים כדי לפלס דרכם אל מחוץ לבית בוער, חטפו כלב רועש של שכן או הטיחו בפניה של אישה שהיא חייבת ניתוח אף - ומעולם לא התחרטו על שום דבר שעשו, לא עברו שום תיקון, וגם כשנשפטו בפרק הסיום על חייהם האנוכיים, לא הבינו כלל במה מדובר.
פרק "ההזמנות" אולי מציג את זה בדרך הטובה ביותר - בסיומו מוצאת את מותה סוזן, ארוסתו של ג'ורג', כתוצאה מליקוק הדבק הרעיל שעל מעטפות החתונה הזולות שהוא בחר. אחרי שהארבעה מקבלים בבית החולים את הבשורה על מותה, הם מחליטים ללכת יחד לשתות קפה, כאילו כלום לא קרה. ואם זה לא מספיק אנוכי וחסר רגשות - באה סצנת הסיום של הפרק והראתה לנו את האלמן הטרי מנסה לקבוע דייט עם השחקנית מריסה טומיי, שאיתה ניסה לפלרטט, לשווא, גם כשגר עם סוזן. "רציתי שתדעי שאני לא מאורס יותר. היא מתה. בכל מקרה, יש לי הלוויה מחר, אבל סוף השבוע שלי די פנוי, אז חשבתי..."
בואו נודה בזה: העולם הוא מקום אנוכי, ואת רוב האנשים לא בדיוק מעניינים החלשים והנזקקים, למרות שהם לעולם לא יודו בכך. "סיינפלד" פשוט הציבה בפנינו מראה: היא איפשרה לרבים להבין שהם לא לבד, ושאפשר גם לצחוק על זה. לארי צ'רלס, אחד מתסריטאי הסידרה, הסביר בספר "Seinfeld Forever": "במציאות אנשים כמעט לא אומרים את כל מה שעובר להם בראש, כך שלמעשה הם משקרים. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר היו כנים מאוד. זאת תוכנית כנה על שקרים".
"'סיינפלד' יצרה שינוי בערכים", מסבירה ד"ר עמית לביא־דינור, סגנית דיקן בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "למשל סידרה כמו 'דקסטר' לא היתה יכולה להתקיים לפני 'סיינפלד'. אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהצופים יצליחו להזדהות עם רוצח אכזרי. ההבדל בין המותר והאסור היה פעם הרבה יותר מסודר וברור. היום יש שוטר שהוא רוצח, ויש מאפיונר כמו טוני סופרנו שהולך לפסיכולוגית ואנחנו אוהבים אותו מאוד ונקשרים אליו, למרות שהוא האיש הרע. פתאום האנטי־גיבור הפך לגיבור, וסיינפלד היה פורץ הדרך. אנחנו כבר לא רוצים לראות את הסופר־הירו שעושה דברים קיצוניים ומושלמים שכל כך רחוקים מאיתנו, אלא דווקא את אלה שנתקלים באותן בעיות כמונו".
* * *
את ההשפעות של "סיינפלד" אפשר לראות היום בהרבה סיטקומים, ובהם "המשרד", "משפחה מודרנית", "30 רוק" ורבים אחרים. אפיון הדמויות בסדרות הקומיות "משפחה בהפרעה" ו"פילדלפיה זורחת", למשל, מושפע באופן ישיר מ"סיינפלד"; מדובר בסדרות שכלל לא מבדילות בין המוסרי ללא מוסרי. הן בנויות על דמויות אנוכיות, המשוכנעות כי הן מרכז העולם ומתעסקות ללא הפסקה במניפולציות ובתחבולות, בלי להיות מוטרדות מנורמות חברתיות או מפגיעה באחרים, כולל בחבריהם הקרובים ביותר ובבני משפחתם. מוסר השכל לא תמצאו שם.
"'סיינפלד' היתה הסיטקום שפתח את הדלת למשפחות החדשות בטלוויזיה", סבורה לביא־דינור. "משפחות של חברים, של אנשים מהעבודה - כבר לא המשפחה הגרעינית, זאת עם ההורים, הילדים והכלב, אולי למעט 'כולם אוהבים את ריימונד', שהיא החריגה. 'סיינפלד' החדירה את תופעת הרווקות עד גיל מאוחר; פעם לא היה מקובל להישאר רווק בגיל 30, והיום זה משהו נפוץ. בעבר אנשים בני 30 לא היו ילדותיים כל כך, וכיום אנחנו לא ממהרים להקים משפחה, וממשיכים להתעסק בעצמנו ובבעיות הלא חשובות של החיים עד גיל מאוחר.
"היא הביאה לפרונט את המבוגרים האגואיסטים, את האינדיבידואליזם. בכל הסדרות היום יש היפוך תפקידים, ההורים ילדותיים מאוד - כמו ב'בנות גילמור', שם לא ברור מי האמא ומי הבת, כי הילדה מתפקדת כמבוגרת האחראית. גם ב'מלקולם באמצע' ההורים חסרי אחריות, ואפשר לראות את זה בהרבה מאוד ז'אנרים".
אסף הראל, מיוצרי הסדרות "מסודרים" ו"הפרלמנט", סבור דווקא כי "סיינפלד" לא המציאה את הז'אנר אלא היתה מראה של המציאות, והשפיעה לכל היותר על תוכניות אחרות - ולא על החברה עצמה. "במבנים האלה של קומדיה ודרמה אין הרבה חידושים לאורך אלפיים השנים האחרונות. ברור שאם משווים את 'סיינפלד' לסדרות כמו 'קוסבי' או 'איי לאב לוסי', אז לא היתה בה אותה סגירה צדקנית ומחנכת. אבל אם הולכים אחורה בהיסטוריה של הקומדיות, אפשר לראות איך הן תמיד התעסקו עם רמאויות או העלבות. 'סיינפלד' עבדה כי היא עשויה מצוין, כי היא היתה מצחיקה וכי משהו בצורה שבה הציגה את הדברים היה מוצלח מאוד".
* * *
היכולת להתעסק בכלום ועדיין לרתק מאות מיליונים איפשרה ליוצרי "סיינפלד" לדחוף פנימה לא מעט נושאים רציניים - בין השאר נאצים, סרטי שואה, הומואים ולסביות ונישואים חד־מיניים. פרק "ההתערבות", שנבחר ב־2009 על ידי המגזין האמריקני "טי.וי גייד" למקום הראשון בדירוג 100 הפרקים הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה, העלה לדיון נושא מיני שלא נהגו לדבר עליו בפריים־טיים - וזאת בלי שהמילה המפורשת, אוננות, תיאמר אפילו פעם אחת.
כמות המילים, הביטויים והנושאים ש"סיינפלד" הכניסה לתרבות הפופולרית היא בלתי נתפסת. "שליט הממלכה" (Master of your domain), "לא שיש משהו רע עם זה", "יאדה, יאדה, יאדה", "שמופי", "הלללללו", The Move, No Soup for you, Serenity Now, "הבייגלה האלו עושים אותי צמא", "הדינגו אכל את התינוק שלך", "שווה ספוגית", "דאבל דיפ", Re-Gifter ,Close Talker Low Talker, ועוד ועוד.
"הדבר הכי ייחודי בנוגע ל'סיינפלד' הוא שהיא לא רק שיקפה את תרבות הפופ, אלא גם השפיעה עליה באותה מידה", קובעת ליסה ברנהרד, לשעבר עורכת "טי.וי גייד" וכיום מגישה תוכניות רשת ברויטרס. "היא הצליחה להשתרש כל כך בחברה שלנו, עד לנקודה שבה לא מעט אנשים מתארים סיטואציות עם המשפט: 'זה בדיוק כמו בפרק ההוא בסיינפלד'".
וכך, כשהמוכר בסופר מסרב למכור לך כי לא עמדת בתור, אתה תקרא לו "סופ־נאצי"; ואם יש לכם שכן או חבר שניגש מייד למקרר כשהוא נכנס אליכם הביתה, סביר שתכנו אותו קריימר. "סיינפלד" נמצאת בכל רגע בחיינו, כמעט בכל סיטואציה שתעברו. במהלך העימות הטלוויזיוני בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות האחרונות, קטע גל של מחיאות כפיים את מיט רומני באמצע משפט, והוא הגיב: "אני צריך להפסיק כאן, כי כמו שג'ורג' קוסטנזה היה אומר - כשהם מריעים, תעצור". (בסידרה, אגב, המשפט נאמר לג'ורג' על ידי ג'רי). בהמשך, אחרי שרומני השפיל את אובאמה בעימות הראשון, ולנשיא ארה"ב נזקקה יממה כדי לתקוף אותו בחזרה, מיהרו כל הפרשנים הפוליטיים להשוות את המהלך של אובאמה לפרק שבו קולגה לעבודה של ג'ורג' יורד עליו, וקוסטנזה חושב על תשובה טובה מאוחר מדי.
גם בקולנוע אפשר לראות את ההשפעות של "סיינפלד". "אני חושב שהסרט 'ספרות זולה' הושפע מהתוכנית שלנו", אמר סיינפלד בעבר על סרטו של המעריץ קוונטין טרנטינו. "כשלארי ואני ראינו את הסצנה של הביג מק, הוא ישר הסתכל עלי ואמר: 'היי, אלה החומרים שלנו'". ומי בכלל זוכר שסוכריות PEZ כבר היו פריט לאספנים בשנות התשעים, וזכו לתחייה מחודשת ולזינוק היסטרי במכירות אחרי שקיבלו פרק משלהן ב"סיינפלד".
"כל הזמן עוצרים אותי ברחוב עם שאלות כמו איך חוגגים את פסטיבוס, מה ההיסטוריה של החג, באיזה יום בדיוק זה מתרחש, האם יש שם משמעות דתית, ועוד ועוד", כתב ג'ייסון אלכסנדר ב־2005, בספר על פסטיבוס. "במשך שנים כל מה שהייתי יכול לומר לאנשים זה: 'אלוהים אדירים, זאת בסך הכל תוכנית טלוויזיה. תרפו, תמשיכו הלאה'. אבל המבט המאוכזב על פניהם היה קשה מדי".
עם השנים המשיך פסטיבוס (שהומצא על ידי אביו של אחד התסריטאים) לקבל תאוצה, עד שהמוני אנשים בכל העולם החלו לחגוג אותו מדי שנה ב־23 בדצמבר - חיילים, סטודנטים, בליינים ועובדים במשרדים, שמתאספים כולם סביב עמוד אלומיניום, מטיחים זה בזה סיבות מדוע הם מאוכזבים זה מזה, וגם מחליפים ביניהם מתנות לא רצויות שקיבלו. כמה ספרים רציניים מתארים את ההיסטוריה של החג, את מנהגיו ואת התפשטותו בחברה; ברשת תוכלו למצוא אתרים שימכרו לכם עמודי אלומיניום מיוחדים לחג ב־39 דולר, כולל משלוח.
אחד הסיפורים הבאמת מופרכים על הערבוב בין הסידרה למציאות מגיע מכיוונו של ג'ון או'הורליי, שגילם את ג'ון פיטרמן - הבוס של איליין והבעלים של קטלוג מכירות הנושא את שמו. אחרי שקטלוג "פיטרמן" המקורי נקלע לקשיים כלכליים, השחקן קיבל טלפון מהבעלים, שהציע לו להיכנס כשותף בחברה. מאז 2001 פיטרמן הבדיוני הוא למעשה אחד מבעליו של קטלוג "פיטרמן" המקורי, מהלך שהצליח להציל את The J. Peterman Company. "אנשים עוצרים אותי 300 פעם ביום, בכל מקום בעולם", סיפר בעבר או'הורליי, "הסידרה שינתה את חיי בכל כך הרבה דרכים, עד שהפכתי להיות הבעלים של החברה, ואני שמח להיות מי שמחזיק את המותג הזה בחיים".
הפרק שלי > עינב גלילי
סוזן מתה מליקוק מעטפות
ג'ייסון אלכסנדר אמר פעם בראיון, שבשני מקרים לאורך כל העונות של "סיינפלד" הוא הצליח להסתבך עם מעריציו המושבעים של ג'ורג' קוסטנזה. פעם אחת כשג'ורג' נתפס בזמן ביקור אצל הוריה של חברתו מכרסם עוגת אקלייר חצי אכולה שמצא בפח הזבל, ובפעם השנייה, בגלל אדישותו המופגנת למותה של סוזן, כלתו המיועדת, שנגרם מליקוק מעטפה מורעלת בעיצומן של ההכנות לחתונה.
במקרה הראשון ברור לגמרי מה עיצבן את אוהדיו של ג'ורג', שהתעקשו לראות בו תמיד הרבה יותר ממה שהוא ראה בעצמו. יש בעולם מעט דברים מבזים כמו לשלוף מהפח שאריות מזון לשימוש חוזר. יש גבולות שאנשים שמכבדים את עצמם לא אמורים לחצות. אני מכירה מקרוב מצבים של רעב טורדני או תשוקה קיצונית למתוק, ועדיין, מניסיוני, לאכול חצי עוגה מתוך הפח זה דבר שאדם עושה רק בביתו, אחרי שווידא במאה אחוז שהוא לבד במטבח.
רגע הבהמיות הצרוף הזה עוד מתגמד לעומת המקרה השני. למי שפיספס במקרה את הפרק המפורסם ואת 170 השידורים החוזרים שלו - ג'ורג', ההולך לנישואים בשמחה של נידון למוות המובל אל החבל - רוכש, כצפוי, הזמנות חתונה מהסוג הזול ביותר שהצליח למצוא. למרבה הצער, הצרכנות הנבונה הזאת עולה בחייה של הכלה המיועדת, שמתה מליקוק הדבק הקטלני שעל המעטפות הירודות.
קשה לשים את האצבע על מה כל כך מדויק במעטפות הקטלניות של סוזן. אולי זו האמת שלא נעים להודות בה, שצרתו של אדם אחד היא לפעמים ישועתו הלא צפויה של האחר. אולי זו סתם העובדה שמדובר במוות הטיפשי ביותר שנראה אי פעם על המסך. ואולי זה קשור בעובדה שכל כך הרבה נשים, גם כאלו שבימים רגילים נראות שפויות לגמרי, הופכות במסגרת ההכנות לחתונה למהדורה כל כך אובססיבית, מרוכזת בעצמה ובלתי נסבלת של עצמן, שבסתר ליבכם הייתם מאחלים להן לא למות חלילה ממעטפה מורעלת כמו סוזן, אבל אולי רק איזה לק.
ויש ברגע הטלוויזיוני הזה עוד תמרור אזהרה חשוב: הישמרי מקמצנים. גבר קמצן לא רק יחרב את ימי ההולדת שלך ויעשה לך פדיחות איומות ונוראות אצל המלצרית - הוא יכול להרוג אותך.
הפרק שלי > אהרל'ה ויסברג
"מצטערת. כבר יש לנו ג'ורג' אחד"
את הריב הראשון עם אשתי לא אשכח. זה היה הרבה לפני החופה, והטבעת, והמשכנתא, והילדה; ויכוח מהותי, עקרוני ועמוק. היא, בתמימותה, ניסתה להסביר לי ש"חברים" היא הסידרה הטובה בתבל. הסברתי לה בטון מתנשא שהבחירה שלה לא מתוחכמת, ושאולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לחפש לעצמנו חברים חדשים. איכשהו, שרדנו את המשבר.
"סיינפלד" היא תוכנית על כלום שיש בה הכל. מעולם לא הייתי ביולוג ימי. גם לא חלמתי להעמיד פנים שאני ארכיטקט ששמו ארט ונדליי. אפילו לא פתחתי פיצרייה, שבה אתה מכין בעצמך את הפיצה שלך. אבל הרי בכל אחד מאיתנו יש קצת מהלוזריות של ג'ורג', ומי לא היה מאמץ את המנהג של ניומן שלא עובדים ביום גשום. גם במשפחה שלכם, אל תנסו להכחיש, יש לפחות אחד כמו הדוד ליאו.
הגאונות הסיינפלדית מתנקזת לפרק "ביזארו ג'רי", ששם ללעג את החבורה כולה. איליין פוגשת את קווין, שהוא כמו ג'רי, רק הפוך. הוא מתגורר באותה דירה בדיוק (אבל הפוכה), לא שוכח לאסוף את איליין בשעה שקבעו ואפילו הולך לספרייה. כדי לקרוא! "גם אני קורא", מתגונן ג'רי. "ספרים, ג'רי", מסבירה איליין. "אה. ביג דיל", הוא עונה.
כל הפרטים הקטנים שם, כמו תמיד. בזמן שקריימר הולך למקום עבודה שאפילו לא העסיק אותו (ולכן מתקשה לפטר אותו), פלדמן מהעולם המקביל קונה לשכנו סל מלא מצרכים, משיג לחבריו כרטיסים לבלט בולשוי, ומקפיד לדפוק בדלת ולהציג את עצמו במקום להתפרץ בשלל דרכים. ג'ין, ג'ורג' של הטובים, מתעקש לשלם עבור כולם בבית הקפה, וכשהוא מגלה שאפשר להתקשר בחינם לחו"ל מהטלפון הציבורי - הוא ממהר לדווח לחברה. אתם יכולים לנחש מה קוסטנזה היה עושה.
כשמגיע רגע ההכרעה, ואיליין מוצאת את עצמה בין העולמות (המתנגשים!), היא בוחרת בטובי הלב ודוחה את בקשתו של ג'ורג' להצטרף אליה. "מצטערת, כבר יש לנו ג'ורג' אחד". דקות אחר כך היא נאלצת להבין שמקומה אינו בין הגוד גאיז, ונמלטת בחזרה למחוזות האגואיזם, הילדותיות וה"דיון המייגע והדקדקני על כל דבר שקרה", כהגדרתה.
גם היום, "סיינפלד" נותרה חלק מהחיים. ביום הנישואים הראשון שלנו קניתי לאשתי מתנה בתוך קופסה. היו שם 182 שקלים, ופתק: "To my pal, and more". לסחבקית שלי, ויותר. ממש כמו מתנת היומולדת שג'רי העניק לאיליין והסתבך קשות.
היא הבינה. הוויכוח ההוא היה כנראה הוויכוח האחרון שבו ניצחתי, אבל תודה לאל שלא נתתי לה להדביק בעצמה את המעטפות של ההזמנות לחתונה. גידיאפ!
הפרק שלי > יעקב לויתם
בראשית
איליין לא היתה עדיין דמות בתסריט, בית הקפה השכונתי נראה אחרת מאשר "מונק'ס", לקריימר קראו בכלל "קסלר", וג'ורג' קוסטנזה הסתובב עם הרבה יותר שערות על הראש. הפרק הראשון בעונה הראשונה של "סיינפלד" הוא הנקודה הסינגולרית שממנה הכל התחיל - המפץ הגדול שיצר את היקום ה"כלומי", שלא הפסיק לגדול מאז.
הפיילוט שודר בארה"ב ב־5 ביולי 1989, ונקרא "The Seinfeld Chronicles" ("יומני סיינפלד"). מנגינת הפתיחה היתה מין זוועה אייטיזית מסונתזת, הכי רחוק שאפשר מריף גיטרת הבס הקוּלי של המשך הדרך. לא הרבה קורה בפרק הבתולי, מלבד התעסקות של ג'רי בשאלה סיינפלדית מובהקת: האם אפשר להסיק על פי שיחת טלפון מוקדמת אם הבחורה שבאה להתאכסן אצלו מעוניינת בקטע רומנטי או סתם במקום להניח בו את הראש. הסצנות והדיאלוגים - בבית הקפה, במכבסה השכונתית ובדירה של ג'רי - מצחיקים למדי, אבל משהו בקצב ובלוק הכללי חסר את הדיוק, את הרעננות ואת טירוף הנונסנס, שיהפכו לסמלים המסחריים בעונות הבאות. הבחורה המתארחת, אגב, מתגלה בסופו של דבר כמאורסת.
הרייטינג בארה"ב הניב תוצאה סבירה לפרק פתיחה (10.9 אחוזי צפייה במדד נילסן), וקברניטי אן.בי.סי השתכנעו לתת לסידרה צ'אנס לארבעה פרקים נוספים. חלפו 11 חודשים שלמים עד שהעונה התחילה לרוץ באופן רשמי, ואז שודר הפיילוט מחדש. הזמן חלף במהירות, וניצני הגאונות צמחו חיש קל לג'ונגל פרא, עד שההיסטוריה הפכה להיסטריה.
צפייה בפרקי פיילוט של סדרות מצליחות היא תמיד תרגיל מרתק, בעיקר בגלל הניסיון לאתר רמזים מוקדמים לשעטת הסוסים העתידית. כשצופים ב־23 הדקות של "יומני סיינפלד" - מריחת זמן נפשעת במונחי טלוויזיה - קשה להבין למה שההומור האווירירי הזה יתפוס בכלל. הפרק לא שיגר לחלל שום קאץ' פרייז. קריימר/קסלר היה שכן כמעט מבוית (בלי כניסת הגלישה המפורסמת, אבל עם פרוסות לחם בכיס החלוק), המלצרית הג'ינג'ית העייפה נשקלה כדמות נשית ראשית ("סיינפלד" בלי הנוירוזה של איליין? הו, האימה!), ואפילו קטעי הסטנד־אפ של ג'רי גזרו נתחים נכבדים מדי מהפרק.
ולמרות הכל, כיף ליהנות כבר כאן מהדי השטיקים שיהפכו את "סיינפלד" לשוס תרבותי מיתולוגי. להציץ למעמקי האבולוציה ולהיזכר איפה הכל התחיל: בשני חברים טובים שיושבים בבית קפה אלמוני בשם "פיט'ס" ומנפחים זה לזה את השכל בשיחת סרק על חשיבות מיקומו של הכפתור השני בחולצה. כה פשוט, כה חמקמק, כה מופלא.
הפרק שלי > יובל אברמוביץ'
על מרק ומיזנתרופיה
את סיינפלד גיליתי באיחור של שש שנים. זה פשוט שצה"ל קרא לי להזיז ניירת קרבית במשרד שכוח אל במדבר כשסיינפלד בדיוק כבש את העולם. אחר כך נשאבתי ללימודים תובעניים, וכשכולם כבר היו בשיא ההיסטריה נאלצתי לגבש אג'נדה שקרית ש"אני לא מתחבר להומור הזה שלו על השום דבר הזה", והעמדתי פנים שאני יודע על מה כולם מדברים בזמן שהייתי בטוח שקריימר זה בעצם סוג של נוזל לניקוי כלים.
בסופו של דבר, כמה שנים אחרי שהתוכנית החזירה את נשמתה לבורא עולם של הטלוויזיה האמריקנית, התחלתי לעקוב אחרי השידורים החוזרים האינסופיים, שהפכו את השידורים החוזרים של "קרובים קרובים" לסוג של סולידיים.
הפרק הראשון שראיתי היה על הסופ נאצי, שף שמוכר את המרק הכי טוב בניו יורק אבל מחזיק גם בערימת כללים נוקשים ומסרב למכור למי שסוטים מהחוקים שלו שקשורים לעמידה בתור ולהתמהמהות בבחירת המרק הרצוי להם. "נו סופ פור יו!" הוא שואג על לקוחות סוררים. התאהבתי בו מייד, כי ראיתי אותי בתוכו. אבל התאהבתי באותו רגע גם ב"סיינפלד", שהפכה שף מרקים נרגן לגיבור עולמי ואיחדה שתי אהבות ישנות שלי בפרק אחד: מרקים ומיזנתרופיה.
כמו הסופ נאצי גם אני קצר, ענייני, נוקשה ומתעב טמטום. נהנה מסוליסטיות, וכנראה לא במקרה עבודתי העיתונאית דורשת ממני להתבודד שעות ארוכות עם מחשב, מסך 22 אינץ' ומדפסת שהיא גם סורק וגם פקס. אני נהנה להתבודד בחדר העבודה שלי עם החברים הכי קרובים ואינטימיים שלי, לתקתק על המקלדת בנרגנות, לירות מילים בפייסבוק, וברגעים של היעדר מוזה, לדגום את סיינפלד, גאון הפשטות, ביו־טיוב.
עם הזמן והגילוי המאוחר, התאהבתי בדיוק במה שהצהרתי בבורותי שאני מתעב. ביכולת הקסומה והפשוטה לקחת את הרגעים הקטנים של החיים ולהפוך אותם לקומדיה. ברגעים שבהם בוקע ממני סופ נאצי קטן, אני מתחבר לסיינפלד שבי ומשתדל להביט על החיים בחיוך. סיינפלד לא סתם מצחיק אותי, סיינפלד הוא הרגיעון שלי.
הפרק שלי > ישי קיצ'לס
ההפך הגמור
הכל מתחיל בהזמנת סנדוויץ'. ג'ורג', שמבין לפתע שחייו הכושלים הם שורה ארוכה של החלטות לא מוצלחות, מחליט לעשות את ההפך המוחלט ממה שהאינסטינקטים שלו מורים לו לעשות: הוא מוותר על ההזמנה הקבועה שלו - סנדוויץ' עם סלט עוף - ומזמין במקומו סנדוויץ' טונה.
מעשה פעוט זה, שפותח את "The Opposite", הפרק שחותם את העונה החמישית של "סיינפלד", מביא לג'ורג' תגמול מיידי - הוא מתחיל עם הבחורה שיושבת על הבר, ונוחל הצלחה מסחררת - מעודד אותו להמשיך בניסוי, ומכניס את היקום הסיינפלדי לסחרור מופלא, שיביא ללידתו מחדש כמצליחן מלא ביטחון שעובד עבור הניו יורק יאנקיס. מי היה מאמין!
אבל זה עוד לא הכל. במקביל לנסיקה המפתיעה של חברה הלוזר, איליין - שבתחילת הפרק מקבלת קידום בבית ההוצאה לאור שבו היא עובדת, ושוקלת לעבור לגור עם החבר שלה - מגלה במהלך הפרק שכל הקארמה הטובה שממנה נהנה פתאום ג'ורג' באה על חשבונה. עד לסיום היא מאבדת את כל מה שיש לה - את העבודה, את הבית, את החבר ואפילו את חוש האופנה. "הפכתי לג'ורג'!" היא זועקת באימה ובגועל בסצנת הסיום, וכל שנותר לצופה לעשות הוא להנהן בהסכמה.
וג'רי? הוא כמובן משקיף מהצד בשעשוע רב, בעודו זוכה לאישוש חוזר ונשנה של כוחות הקוסמוס, שכל דבר שיאבד - כסף, בת זוג, עבודה, מה שלא יהיה - יוחלף מייד באחר, אז למה בכלל להזיע ולעשות מזה עניין?
כל המהלכים המורכבים והמנוגדים האלו מתרחשים במהלך פרק אחד, שאורכו 22 דקות בסך הכל (ועוד באופן כזה שמאפשר לדחוס פנימה עלילת משנה גאונית, שבמהלכה מציג קריימר את ספר שולחנות הקפה שלו בתוכנית בוקר, ומוצא דרך לירוק קפה בפרצופה של המנחה). הכל קורה בצורה כה מהודקת, מדויקת וסימטרית, שלא נותר אלא להכתיר את הפרק הזה כמאסטר־קלאס בכתיבת קומדיית מצבים טלוויזיונית. אין מילה אחת שלא במקומה, אין פאנץ' שלא פוגע בול, אין מיליגרם אחד של שומן על העצם. ואיזה קונספט גאוני ומעורר הזדהות!
כך נראית המכונה הסיינפלדית כשהיא פותחת מבערים ופועלת במלוא עוצמתה. כך נראה פרק של סיטקום שעדיין צץ לי בראש, יותר מעשור לאחר שצפיתי בו לאחרונה, בכל פעם שאני מחליט לעשות את ההפך הגמור ממה שהמוח הנודניק שלי מצווה עלי לעשות. ואתם יודעים מה הכי מטורף? שלפעמים זה אפילו עובד.
These pretzels are making me thirsty
הכעכים האלה עושים אותי צמא
המשפט שמסכם את הקריירה הקולנועית של קריימר, שמקבל תפקיד כניצב בסרט של וודי אלן
I'm not gay! Not that there's anything wrong with that
אני לא הומו! לא שיש משהו פסול בזה
ג'רי וג'ורג' מדגמנים זוגיות כדי לעבוד על מישהי בבית קפה, ועד מהרה מגלים שעשו להם “אאוטינג" בעיתון
!!!Serenity now
שלווה עכשיו
פרנק קוסטנזה, אבא של ג'ורג', מנסה שיטת תרפיה חדשה. הוא רק שוכח שני דברים: לא אמורים לצעוק את זה... ואחרי הסרניטי מגיעה Insanity later
!You double deeped the chip
טבלת פעמיים את הצ'יפ!
ג'ורג' מגיע להלוויה של סבתה של סידרה, חברתו, כדי להרוויח נקודות זכות. טימי, אחיה, מתרגז כשהוא טובל פעמיים חתיכת צ'יפס במטבל. זה נגמר במכות, ובלי החזר על הטיסה
I'm a man who respects a good coma
אני גבר שמכבד תרדמת טובה
ג'רי מסביר לשכנתו הלטינית הלוהטת, ג'ינה, מדוע לא יתנשק איתה מול ארוסה השרוי בתרדמת
You are killing independent George
את הורגת את ג'ורג' העצמאי
ג'ורג' מתנגד להחלטתה של איליין להכניס את סוזן לחבורה, ומקנן על כך ש"העולמות מתנגשים"
No soup for you
אין מרק בשבילך
משפט הקאלט של הסופ נאצי, הנאצי של המרק, וכל המוסיף גורע
- ?Are you Master of your Domain
- ?I am King of the County. You
- Lord of the Manor
- I'm Queen of the castle
- אתה השליט במרחב שלך?
- אני מלך המחוז, ואתה?
- אני מושל באחוזה
- ואני מלכת הארמון
הרביעייה מתגאה בפרק ההתערבות
?How could anybody not like you
איך מישהו יכול לא לאהוב אותך?
הלן סיינפלד, אמא של ג'רי, במשפט השגור בפיה של כל אם יהודייה
!Everybody is doing something… We'll do nothing
כולם עושים משהו, אנחנו לא נעשה כלום!
ג'ורג' מסביר לג'רי את מהות הפיילוט שיציעו ל־NBC: תוכנית על כלום
Maybe the dingo ate your baby
אולי הדינגו אכל את הבייבי שלך
איליין מתפרצת במסיבה על אישה שמתפארת בארוסה
The sea was angry that day, my friends, like an old man trying to send back soup in a deli
הים זעם באותו יום, חבריי, כמו איש זקן שמנסה להחזיר מרק במעדנייה
ג'ורג' פותח במונולוג הבלתי נשכח שלו כביולוג ימי
Hello. My name is George. I'm unemployed and I live with my parents
שלום, שמי ג'ורג'. אני מובטל וגר עם ההורים
ג'ורג' מתחיל עם בחורה בבית הקפה ומפיח תקווה בכל הלוזרים באשר הם
!It's gold, Jerry, gold
זה זהב, ג'רי, זהב!
קני בניה, הסטנדאפיסט הנודניק
Just remember, It's not a lie if you believe in it
רק תזכור, זה לא שקר אם אתה מאמין בזה
ג'ורג' מסביר לג'רי איך לנצח את הפוליגרף
Yada, yada, yada
יאדה, יאדה, יאדה
הגירסה הסיינפלדית לקיצור סיפורים. המיזם לא החזיק מעמד אפילו רבע שעה
Seven Costanza
שבע קוסטנזה
השם שג'ורג' רצה להעניק לבנו או בתו, אבל איבד אותו לטובת קרובת משפחה של סוזן
Festivus for the rest of us
פסטיבוס לכל השאר
פרנק קוסטנזה מכריז על החג האלטרנטיבי לכריסמס
!I choose not to run
אני בוחר שלא לרוץ!
ג'רי מתחמק מתחרות ריצה מחודשת, אחרי שרימה בימי התיכון
!George is getting upset
ג'ורג' מתעצבן!
ג'ורג' מדבר על עצמו בגוף שלישי, בעקבות ג'ימי
War, what is it good for
מלחמה, לשם מה היא טובה
ג'רי עובד על איליין, כאילו טולסטוי רצה לתת שם אחר ל"מלחמה ושלום". היא מאמינה, ומסתבכת
Gidyup
גידיאפ
המילה שקריימר מרבה להשתמש בה... משמעות אמיתית אין לה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו