כבר עבר יותר משבוע, ואני עדיין מתקשה לעכל את העובדה שח"כ בישראל תשפ"א מסוגל לדבר במונחים של "שיקצע" או "שיקסע". ולא סתם, אלא על גיורת שמשרתת בצבא ההגנה לישראל.
זה לא שאני מופתע מכך שחבר כנסת חרדי תופס כך את העולם. אני לא אידיוט עד כדי כך. התדהמה שלי היא מכך שהוא פשוט יודע שהוא יכול לדבר כך בפרהסיה, ואיכשהו זה יעבור. לא בשתיקה, אבל יעבור. כלומר שום משבר לא ייווצר כאן, ומחיר פוליטי לא ישולם.
סליחה על הדיבור השכונתי, אבל אני חושב שאין לנו צורה. כשאני אומר "לנו" אני מתכוון לכל מי שדבריו של ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה הכעיסו אותו. אילו היתה לנו צורה, הוא לא היה מעז. הוא היה מבין שזה לא יכול לעבור. שגם לנו, כמוהו, יש דברים שלא נוגעים בהם ולא מדברים בהם סרה בגסות כזאת.
מן הסתם הוא גם היה קולט שעצם המילה "שיקצע" - שפירושה המילולי הוא לפחות "לא בן אדם" - היא פסולה לשימוש. שום נפנוף במילה המיתממת "הלכה" לא יכול להכשיר את זה. כמו שאיש לא יסכים עוד לקבל חבר פרלמנט כלשהו שיכנה אדם יהודי בכינוי גנאי שהיה מקובל על ה"הלכה" שלו. נניח "צאצאי קופים" או "רוצחי המשיח".
אבל אין לנו. אין צורה. ולכן פינדרוס וחבריו יודעים ששום דבר באמת לא קרה. הבהרה רפה, ותארוז לי גם חצי התנצלות, ואפשר להמשיך הלאה. והלאה. אל מציאות שבה כל העולם ואשתו נזהרים בכבודו של העולם החרדי, למרות שברור שאין וגם לא תהיה כאן ולו מראית עין של הדדיות.
לא מזמן יצא לי להעביר סדנה לפורום של רבנים. מתוך העובדה שהם בכלל הזמינו אדם כמוני אתם יכולים להסיק שזה היה פורום מתון במיוחד של רבנים מתונים במיוחד. לא חרדים, בכל אופן. כשמזמינים אותי לשוחח מול רבנים אני לא מנסה ללמד אותם תורה, חלילה. פיצפונתי. מה גם שעד גיל 18 רוב המפגשים שהיו לי עם רבנים הסתכמו במילים "לוי, צא החוצה!"
אם הם מזמינים אותי, זה לסדנאות של אמנות הסיפור, ואני מגיע בשמחה. אבל מה לעשות שאי אפשר לעסוק בסיפורים באופן תיאורטי. חייבים לקחת סיפור מסוים כדי להתאמן ולתרגל, וסיפורים הם אף פעם לא ניטרליים. יש להם תוכן, ולא פעם גם אג'נדה.
כך יצא שטיפלנו בסיפור התלמודי ההוא שכל ילד מכיר. מעשה באדם שביקש להתגייר. נראה שלא היה לו הרבה זמן לזה, והוא התעניין באפשרות לקצר תהליכים. אז הוא פונה לשמאי ולהלל, ובפיו אותה בקשה: "גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה על רגל אחת". שמאי לא אהב את הגישה הזאת, והיה כנראה גם די עסוק. הוא לא עונה לשאלה, אלא הודף את הבחור המסכן בעזרת אמת־הבניין שבידו.
שמאי והלל היו גדולי הדור, אבל חוץ מזה שניהם עסקו בעבודת כפיים. שמאי היה בנאי, אז הוא דחף אותו עם הפלס. אילו היה צבע, גיטריסט או טניסאי, הוא היה דוחף אותו עם המברשת, הגיטרה או המחבט. עובדים עם מה שיש. הלל, בכל אופן, היה חוטב עצים, ובכל זאת הוא לא חשב ללכת על הגרזן.
הלל אומר לגר ההוא את המשפט שהפך עם הזמן להיות קלישאת מסדרונות בתי ספר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זאת כל התורה כולה, ואידך זיל גמור (ואת היתר לך ולמד)".
הייתי במצב רוח טוב באותו יום, ושאלתי את הרבנים האם לדעתם מדובר בסיפור מכונן או סתם באנקדוטה. שום ויכוח לא היה שם. סיפור מכונן באבוהה. אז שאלתי את מה הוא מכונן בדיוק. כי אני מסכים איתם שהסיפור הזה נהנה ממעמד של סיפור מכונן - ואחת הדוגמאות הקלאסיות מדוע במחלוקת בין הלל לשמאי אנחנו הולכים עם הלל. אבל, ברצינות, מה הוא מכונן?
לדעתי, כמעט כלום. אילו היה מכונן משהו, אמרתי להם בחצי חיוך, אז קודם כל היינו מאמינים שרבנים - גם גדולים - אמורים לעבוד בעבודת כפיים. כמו בסיפור. חוץ מזה, היינו מאמינים שגיור הוא תהליך שכדאי וטוב לעשות אותו קצר ונעים ככל הניתן (אחרת היינו הולכים בשיטת שמאי).
והכי חשוב, אמרתי, אילו היינו מסכימים שזה סיפור מכונן, אני חושב שהיינו באמת מאמצים את האמונה ש"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" זו כל התורה. או לפחות העיקר שלה. ובואו, רבותיי! דוגרי, מי באמת חושב כך? לא דתיים ולא חילונים. לא רבנים ולא מועמדים לגיור. המשפט הזה באמת טוב לפלקטים במסדרון, לא הרבה מעבר מזה.
היה שם רגע של שקט. ואז התחילה שיחה לא מתוכננת, אבל מרתקת ונעימה. במהלכה התברר לי שחלק גדול מהקבוצה באמת עוסקים בגיור. אני מניח שמדובר בבתי הדין היותר מתונים, אלה שחבר הכנסת פינדרוס רואה בהם, מן הסתם, פס ייצור של שייגעצים ושיקצל'ך. כאן כבר הסתקרנתי ושאלתי: תגידו, מתי לאחרונה עמדו מועמד או מועמדת לגיור מול בית הדין הנכבד, והתבקשו להשיב על שאלה מהתחום שבין אדם לחברו?
מה שהתרחש באותו רגע היה צחוק נבוך. כולם פחות או יותר צחקו. לא עלי. על עצם השאלה. אני אפילו לא התכוונתי להביך. או להצחיק. שאלתי, כי עניין אותי לדעת איך מתנהל מנגנון ההצטרפות לעם שלי. שמעתי שמועות, אבל הייתי בטוח שהן מוגזמות. באותם רגעים, בכל אופן, ישבתי מול קבוצה של רבנים, שאין מתונים מהם במחנה האורתודוקסי, וראיתי אותם צוחקים צחוק מר.
גם ככה העולם החרדי לא מכיר בסמכותם. רק זה חסר, שהם גם יתחילו לבחון את המתגיירים על עניינים לא רלוונטיים כמו הלנת שכר (לא, בניגוד למה שאפשר להתרשם, זאת לא מצווה, אלא דווקא איסור) או גרימת צער לגר, ליתום ולאלמנה (כנ"ל. לידיעת מר פינדרוס), גזל או נזק ברשות הרבים.
אז על מה בוחנים? מה הידע הקריטי שמכניס אדם לחיק העם היהודי? שאלות כמו "איך מכשירים כבד?" (ולא, תשובות מסוג "אני צמחונית/ אני לא מבשל בכלל/ אנחנו חיים על טייק אוויי" לא ממש יקפיצו אתכם לשלב הבא). או "מה לובש הכהן הגדול ביום הכיפורים?" (ולא, התשובות "זה קרה מזמן/ מתלבש יפה/ כבר שנים שאין בית מקדש" לא יתקבלו בחיוך של הבנה).
אפשר לגחך או להידהם. או לתהות אם החרדים עצמם לא אחראים לרפורמה קיצונית ביהדות. אבל חייבים להבין שהדברים הגיעו לידי כך, כי נרדמנו בשמירה. כי רוב הציבור החילוני והמסורתי השאיר את היהדות לחרדים, והציונות הדתית נכנעה ללא קרב. מי שלא מתעניין בעניינים כמו גיור, למרות שהיהדות שייכת לו לא פחות, לא יכול להתעורר רק כי הוא לא סובל את המילה "שיקצע". אני מאמין שבמידה רבה העתיד שלנו תלוי ביכולת להחזיר את הסיפור ההוא על הלל ו"מה ששנוא עליך" לחזית הזהות שלנו. אבל לשם כך צריך ללמוד. או לפחות להתעניין. זה שלכם. זה שלנו.