"צעקתי: אלוהים - למה עוד אחד?"

טלי אימאני מביטה בעיניים דומעות בתמונת בנה דן ז"ל, שניצבת על כוננית הזיכרון, סמוך לפינת האוכל. מהתמונה ניבט בחור חייכני, בתחפושת פורים, שבוע וחצי לפני שמחבל מתאבד לחץ על חגורת הנפץ שתקפד את חייו בפיגוע התופת בקפה "מומנט" בירושלים. 11 שנה חלפו מאז, וטלי עדיין מתגעגעת: לריח, לחיוך, לשיחות, לאהבת האם לבנה שנקטעה באבחה נוראה.

אחר כך נודדות עיניה סנטימטרים בודדים הצידה, שם ניצבת תמונה נוספת. הפעם זהו בנה חזי ז"ל. חייל במדיו, עם מספרו הצבאי האישי. תיעוד אופטימי, זמן קצר לפני שקיפד את חייו בתאונת נשק נוראה בלבנון. 29 שנים חלפו מאז אותה תאונה, וטלי (69) עדיין נטרפת מצער, מתערבלת בבכי - פעם על בנה הצעיר שנהרג בשעת בילוי, ופעם על בנה בכורה, שנהרג במהלך שירותו הצבאי. שתי מכות שנחתו על משפחה ירושלמית אחת.

"למה? למה שניים? למה פעמיים?" היא צועקת לפתע פתאום במהלך השיחה איתה, כאילו קיבלה זה עתה שוב את הבשורה, כאילו לא חלפו השנים ולא קהה דבר בכאב. בעלה, מרדכי (79), מפציר בה להירגע. מציע לה תה עם הל, מבקש שתכניס משהו מתוק לפה. אולי זה יביא קצת נחמה, ולו לכמה רגעים.

יותר מ־11 שנים, מאז מות בנה דן, סירבה טלי (טלעת) אימאני לדבר בפומבי על הטרגדיה הכפולה. שנים ארוכות העדיפה לשאת את כאבה בליבה. "לא יכולתי לדבר על זה, כי אני מייד מתחילה לבכות בלי הפסקה", היא מסבירה. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היא פותחת צוהר אל ההתמודדות עם האובדן שאינו מרפה. נזכרת בגעגוע בחייה המוקדמים באיראן, שם נולדה ובגרה. "המחשבה שאולי כל האובדן הענק שלנו היה נמנע אילו היינו נשארים באיראן לא עוזבת אותי. היו לנו חיים מאוד נוחים וטובים שם לפני מהפכת חומייני. אני כמובן גאה בכך שעלינו לישראל ושאנחנו חיים בירושלים - אבל יש לי תחושות מעורבות לפעמים בגלל האסון".

אביה של אימאני היה מוכר בדים באיראן, אמה עקרת בית. כשהיתה בת 13 עזבו את עירם, איספהאן, ועברו לבירה טהרן. טלי מתרפקת על הזיכרונות. "לא היה חסר לנו כלום שם. להפך. היה כסף, גרנו עם שכנים מוסלמים שבאו לשתות אצלנו תה ולאכול פירות. בלילה היינו יושבים שעות בחוץ, כולנו יחד, ומדברים. לא היה שום פחד, שום גזענות נגד יהודים. היו לנו בתי כנסת ובתי ספר טובים והיתה שמחת חיים גדולה".

בגיל 18 הכירה טלי את מרדכי בשידוך. "דוד שלי עבד איתו והכיר בינינו. כל הבית עמד על הרגליים לפני שהוא הגיע. אמא בישלה אוכל טוב - ואותי לקחו למספרה. הייתי יפה יפה, מושקעת ומטופחת. ואז הוא הגיע. רק ראה אותי, לא עזב יותר. איזו חגיגה עשינו שם. אחרי חודש בלבד התחתנו. היה למרדכי בית גדול עם חצר ענקית. הבאנו תזמורת ושף ואוכל עשיר והמון משפחה וחברים. היה שמח, חבל על הזמן".

הבן חזי נולד ראשון ב־1965. אחריו נולדו כורש־רפאל, הרצל ודוד. דן הקטן, בן הזקונים, נולד בהפרש של שמונה שנים.

באמצע שנות ה־70 החלו באיראן הפגנות נגד שלטונו של השאה הפרסי. מרדכי החליט לשגר שניים מילדיו לארץ כחיל חלוץ לפני עליית כל בני המשפחה האחרים. "היה לי קשה עם ההחלטה, אבל המהפכה האיסלאמית למעשה היתה בשער. ב־1978 לקחתי את חזי, שהיה אז בן 13, ואת כורש־רפאל, שהיה בן 12, והכנסתי אותם לפנימייה בישראל. כשחזרתי לאיראן, בתחילת 1979, חומייני כבר שלט, ובהמשך פרצה מלחמת איראן־עיראק - וכבר לא היה אפשר לצאת מהמדינה. לא נתנו לנו דרכונים. השלטונות האיראניים החליטו שרק מי שטרם מלאו לו 15 שנה רשאי לקבל דרכון. בננו הרצל היה ממש לפני יום הולדתו ה־15, אז החלטנו לשלוח גם אותו לישראל. זה היה ב־1982. באיראן נשארנו למעשה רק עם הילדים דוד ודן".

בארץ גדלו חזי וכורש־רפאל בפנימייה ולמדו בישיבת יד בנימין. חזי התגייס לצה"ל ביוני 1983 ושירת בחיל השריון. טלי: "הקשר איתם לא היה רצוף. לפעמים קרובי משפחה מארצות אחרות חיברו בינינו במכתבים ובטלפונים. המצב באיראן כבר היה שונה ויותר לוחץ. באחת הפעמים, אחרי שכבר שנה שלמה רצתי אחרי הדרכונים, לקחו אותי לחקירה. אמרו לי בגסות: 'את מרגלת עבור ישראל!'. רעדתי מפחד. החוקר ציווה עלי: 'תביאי את הדרכון של בעלך, נראה אם הוא לא יצא מהמדינה'. ידעתי שמרדכי היה בישראל, אז מרוב לחץ שיקרתי ואמרתי שהדרכון אבד. בסוף שילמתי להם קנס של הרבה כסף. מרדכי חתם על התחייבות לא לעזוב את המדינה, ואני קיבלתי דרכון עם אפשרות עקרונית לצאת מאיראן".

באותו זמן ידעת מה חזי עושה בצבא?

"לא, לא ידעתי. הוא לא סיפר לי שהוא משרת בלבנון. הוא שלח לי תמונה שלו במדים, ואני החבאתי אותה מייד כדי שהשלטונות לא יגלו. מאוד פחדתי לשלומו בישראל. הייתי רחוקה ממנו, וכאמא זה לא דבר פשוט".

ליד הילד, בכל מחיר

אחרי יותר משנה בצבא, במהלך פעילות ביטחון שוטף בלבנון, נפצע חזי בן ה־19 קשה מאוד בתאונת נשק. "זה קרה ב־6 בדצמבר 1984. חברה של גיסתי התקשרה אלינו לאיראן ושאלה מה נשמע ומה עם הילדים. משהו לא נשמע לי טוב בשיחה ומייד יצרתי קשר עם אחותו של מרדכי, שהיתה חיה בישראל. שאלתי אותה אם קרה משהו, והיא ענתה לי בשקט: 'חזי נפצע'. הבן שלי פירפר בין חיים למוות בישראל - ואני, אמא שלו, לא הייתי לידו.

"באותם רגעים הפכתי למשוגעת. הרגשתי כמו גרעינים בתוך מחבת על אש. בכיתי בטירוף. כשמרדכי הגיע הביתה סיפרתי לו. הוא דפק את הראש על השולחן. שנינו היינו בהלם. החלטתי לנסוע מייד לישראל, להיות ליד חזי, לטפל בו. אמא לא נוטשת את בנה הפצוע. ידעתי שהוא זקוק לי, וכמה שיותר מהר".

טלי לקחה את בנה הקטן דן, עדיין לא בן 6, ויצאה עימו למסע לישראל. בטהרן נותרו רק מרדכי והבן דוד.

"יצאתי עם 1,000 דולר ועם כמה בגדים, בלי לדעת עברית. עברנו גיהינום בדרך. בהתחלה לא נתנו לנו לעלות לטיסה. כשסוף סוף המראנו לצרפת - גם שם עשו לנו צרות. המזוודות אבדו בדרך וכך מצאתי את עצמי נוחתת בישראל עם ילד קטן ובלי שום ציוד. הסיעו אותי מייד לבית החולים רמב"ם. חזי שכב שם ביחידה לטיפול נמרץ, מונשם ומורדם. לא ראיתי אותו מאז גיל 13. סיפרו לי שהיתה תאונת ירי ושהוא נפגע קשה מאוד בכבד. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו אחרי כל השנים, והוא לא היה יכול לדבר איתי, לא היה יכול להגיד לי מילה, לתת לי חיבוק. סיפרו לי רק שלפני שהוא נכנס לחדר הניתוח הוא מילמל: 'אני רוצה לדבר עם אמא'.

"ישבתי לידו יומם ולילה, שבועיים קשים ועצובים. הוא כבר לא היה הילד הקטן שהכרתי באיראן. דיברתי אליו בפרסית. אמא פה, אמא לידך. רצית לדבר איתי, אז הנה תתעורר, תעשה את זה. חיבקתי ונישקתי וליטפתי אותו. התפללתי על חזי שיתעורר וינצח. אני אמא שלא ראתה שנים את בנה. אמא שרק רוצה עוד פעם אחת את המבט של הילד היפה עם העיניים הגדולות ועם החיוך המקסים. בלילות צרחתי מבכי. התחננתי שחזי יתאושש, יקום. הרי אני כאן".

ב־28 בדצמבר 1984, שלושה שבועות אחרי הפציעה, הוכרע גופו של חזי והוא מת מפצעיו. "זה קרה בערב שבת. הלכתי להתפלל בבית הכנסת שבבית החולים. כשחזרתי ראיתי התקהלות ליד חדר הטיפול הנמרץ. התחלתי לבכות. מייד קלטתי. רציתי להיכנס לראות את חזי בפעם האחרונה, אבל כורש־רפאל מנע ממני. ואז הודיעו לי רשמית: חזי שלי איננו".

"אמא, אשמור עלייך"

אחרי השבר הגדול נשארה טלי בישראל. בהיעדר דרכון, מרדכי בעלה לא היה יכול להצטרף אליה. טלי אומרת כי ידעה שחיים שלה כבר לא ישובו לעולם להיות מה שהיו. היא פורצת בבכי ושמה את ידיה על פניה. דקות ארוכות היא ממאנת להירגע. ראשה נשמט על שולחן האוכל. אורנה בן אביב, העובדת הסוציאלית באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון שמלווה את המשפחה, קמה ונותנת לה חיבוק ארוך ומנחם.

"היה לי מאוד קשה להסתדר בארץ בהתחלה", ממשיכה טלי, "גרנו בירושלים בדירה שסידרה לנו הסוכנות היהודית. הרצל למד בבית ספר וחזר רק בצהריים, ודן הלך לגן. למזלי, הוא למד מהר מאוד עברית והשתלב עם שאר הילדים שקלטו אותו נהדר. אחרי חצי שנה התחלתי לעבוד כחדרנית במלון בירושלים. היה לי קשה. באיראן היתה לנו חנות שטיחים מצליחה, ומרדכי היה מפרנס היטב את הבית. התמודדתי גם עם האבל הגדול על חזי וגם עם הארץ החדשה ועם קשיי הקליטה והשפה".

אחרי כשנתיים לא עמד עוד מרדכי בנטל הגעגועים ובמרחק הכפוי מאשתו ומילדיו - והחליט לברוח מאיראן. "לקחתי את דוד, שהיה אז בן 16, ואמרתי לו: 'בוא, נוסעים לישראל ויהי מה'", הוא מספר. "עברנו דרך לא דרך. הגענו עם גמלים למעבר הגבול עם פקיסטן, שם שיחדתי את הבודקים בהרבה כסף כדי שיאפשרו לנו לחצות. עשרה ימים שהינו בפקיסטן, בלי לאכול כמעט כלום, רק בננות מדי פעם, כי הקפדנו על כשרות".

מפקיסטן הגיעו דרך שווייץ לישראל, לאיחוד המרגש עם טלי ושאר הילדים. מרדכי התחיל מייד לחפש עבודה בארץ. "לא היה לי קל", הוא ממשיך, "רציתי תנאים דומים לאלה שהיו לי באיראן, עם חנות השטיחים המצליחה, אבל גיליתי מהר מאוד שפה זה לא איראן".

שנים רבות נאבקה המשפחה בבעיות הפרנסה ובצער השכול. מרדכי, שנתקל גם הוא בקשיי שפה והשתלבות, לא ויתר. הוא פתח חנות שטיחים, שנכשלה, ואז פתח עסק לבגדי ילדים - שזכה הפעם להצלחה יחסית. טלי כבר קודמה לתפקיד מנהלת החדרניות במלון. "אף שהצלחנו, הסיפור עם חזי הרס אותנו. אתה לא יודע איזה גבר קשוח היה בעלי מרדכי", היא אומרת. "מי היה יכול לדבר איתו? אחרי מותו של חזי הפכנו למשהו אחר. זה היה פצע קשה, מדמם ממש. בהתחלה הייתי מקפידה לעלות מדי יום לקבר של חזי בהר הרצל. ככה כמה שנים. אחרי זה ירדתי לפעם בחודש, ובהמשך לפעם בשנה - ביום האזכרה שלו - ועוד פעם אחת ביום הזיכרון".

הילדים גדלו. דוד התחתן ועבד לצד אביו מרדכי בחנות, שהפכה בחלוף השנים לעסק לממכר נעליים; הרצל נסע לכמה שנים לארה"ב; כורש־רפאל סיים שירות צבאי בצנחנים , התחתן ועזב את הבית; דן הצעיר, הקשור ביותר לאמו, החליט שלא להתגייס לשירות קרבי כדי לא לצער אותה. "הוא לא היה מוכן שאשתגע מדאגה. הוא כל הזמן אמר לי: 'אמא, לא אעשה לך את זה. אני אשמור עלייך ואתמוך בך בכל'. דן היה מאוד קרוב אלי. המסע המשותף שלנו לארץ, כשהיה ילד קטן, חיבר מאוד בינינו. התלאות בדרך, איך שהוא נתלה עלי, איך שגוננתי עליו בכל מקום. מעולם לא נפרדנו. החיים איתו, אחרי שחזי נהרג ושאר האחים כבר היו גדולים, מאוד קירבו בינינו. דן היה ילד של חברים, של כדורסל וכדורגל. היתה בו המון שמחת חיים. כל הזמן נהג לארח בבית חברים וחברות. בלי סוף".

ב־2001, אחרי שסיים את שירותו הצבאי, החל דן לעבוד בקפה "מומנט" הפופולרי ברחוב עזה בירושלים. הימים היו ימי פיגועי התופת הגדולים באינתיפאדה השנייה. "מינו אותו למנהל בקפה. דן היה יותר ציוני מציוני. בכל פעם שהיה רואה פיגוע בטלוויזיה, הוא היה מתעצבן ואומר שדווקא עכשיו - בתקופה הקשה הזאת - צריך לצאת לבלות. שאסור לתת לטרוריסטים פרס. אם היה פיגוע בירושלים הוא היה מייד מתקשר לבשר לי בקול בטוח: 'אמא, אני בסדר'. וזהו. הייתי שקטה".

הפעם, דן לא התקשר

ואז הגורל שוב הפר את השקט. ב־9 במארס 2002, במוצאי שבת, התכונן דן, אז בן 23, ליציאה עם חבריו לבילוי במרכז העיר. "ממש באותו ערב התרחש פיגוע בנתניה, כשמחבל ירה לתוך קבוצת בליינים ליד הטיילת. היו הרוגים ופצועים. עשיתי לדן פרצוף לא מרוצה, של 'אני לא רוצה שתצא עכשיו'. הרגשנו שזה מסוכן. מרדכי ממש ניסה להשאיר אותו בבית, כמעט בכוח. שיכנע אותו לא לצאת. ניסה אפילו לחסום אותו בדלת החדר שלו. כלום לא עזר. דן היה בחור נחוש. 'אני לא מפחד', הוא אמר לנו. 'צריך להמשיך לחיות'.

"ואז הוא התקלח, התלבש יפה ועמד לצאת. שאלתי אותו 'מתי אתה חוזר?'. זה מוזר, כי מעולם קודם לכן לא שאלתי אותו את השאלה הזאת. 'לא יודע', הוא ענה לי, 'אני הולך לקפה לעשות סידור עבודה'. ואז הוא נישק את המזוזה ויצא מהבית. נשארנו, מרדכי ואני, צופים בטלוויזיה בתמונות מנתניה. זה הכניס אותי לחוסר שקט, אז מרדכי ביקש שאלך לשכב קצת לנוח.

"פתאום התחילו להגיע טלפונים מחברים שלו. 'איפה דן?' שאלו. אמרתי להם שהוא הלך לעשות סידור עבודה. בשלב הזה אמרו לי שבירושלים היה פיצוץ ברחוב עזה. דן לא התקשר אלי כהרגלו תמיד אחרי פיגוע, אז התקשרתי אני אליו. הוא לא ענה. דיברתי עם דוד, הבן שלי, והוא ביקש שלא אדאג כי אולי דן יושב בקולנוע, בסרט".

מי היה יכול לשער לתוך איזה סרט אימה תוטל המשפחה באותו ערב, ועוד בפעם השנייה. "כבר איבדתי ילד אחד, ולכן לא רק שהתחלתי לדאוג אחרי הטלפונים מהחברים - התחלתי ממש להשתגע", אומרת טלי.

וזה מה שקרה, כפי שהתברר מאוחר יותר: דן ז"ל נפגש עם חבריו במרכז העיר, ובשלב מסוים בחר לעזוב את הקבוצה ולהמשיך עם חברו הקרוב ניר בורוכוב ז"ל לקפה "מומנט". השניים סיכמו עם שאר החברים שישובו לבילוי המשותף בהמשך הערב, אחרי שיסיימו את סידור העבודה בקפה.

סמוך לשעה 22:30 נכנס מחבל חמאס, חמוש בחגורת נפץ, לתוך החצר ההומה של מומנט ופוצץ את עצמו ליד דלת הכניסה למבנה. 11 נהרגו בפיגוע, עשרות נפצעו. ואז קיבלה האם טלי את בשורת האיוב, במהדורה נוראה חוזרת.

"צעקתי והשתוללתי בבית. 'לא! זה לא קרה עוד פעם! זה לא דן. הוא חי, הוא חי. תעזבו אותי'. ביקשו לקחת אותי לבית החולים שערי צדק. אמרתי שאני לא רוצה. 'מה אתם רוצים ממני? אין מצב. לא שוב'. כל הזמן צעקתי 'למה הוא לא מתקשר אלי?'. הוא תמיד התקשר להרגיע אותי. 'איפה דן? איפה דן?' (צועקת גם כעת בקול קורע לב).

"בסופו של דבר לקחו אותי לבית החולים ונתנו לי זריקות הרגעה. החברים של דן באו לשם וידעו שהוא כבר לא חי. אף אחד לא רצה להגיד לי. שאלתי את כולם: 'איפה דן שלי?'. הייתי באימה, בלהבה ענקית ובוערת. כל הגוף שלי רעד. 'זה לא קורה לי שוב. אלוהים, אל תעשה לי את זה שוב'. צעקתי וקיללתי. בעיקר שאלתי 'למה עוד אחד? לא גנבתי בחיים שלי, לא שיקרתי, לא עשיתי רע לאף אדם. אחרי כל השנים הארוכות של הסבל הנורא והצער על חזי, למה גם את דן?'

"כשדן נהרג הבנתי סופית את המשפט 'טוב מותי מחיי'. הרגשתי שאני צריכה למות עם חזי ודן. שאני רוצה להתאבד. ילדים צריכים לקבור את ההורים, לא הפוך. למה שניים? כל הזמן תפסו אותי וניסו להרגיע אותי. הייתי מת מהלך בבית. מה שהחזיק אותי היו שלושת הילדים הנותרים שלי. הם כעסו כשאמרתי שאין לי בשביל מה לחיות. הם הכריחו אותי לאכול ולשתות, הכריחו אותי לנשום".

ואיך נושמים אחרי אסון כזה?

"החלטתי שאני חייבת לחזור לעבוד, אף שיצאתי לפנסיה מוקדמת. הרגשתי שאני חייבת להעסיק את הראש - אחרת באמת אצא מדעתי. התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין. אני ומרדכי עושים מדי יום ספורט, אבל זה לא לגמרי עוזר. בינתיים חליתי בפיברומיאלגיה (תסמונת שמלווה בכאבי שרירים חריפים; ע"נ) וזה כנראה קשור למוות של דן. גם מרדכי לא אדם בריא. אין נחמה אמיתית. יש רגעים קטנים של צחוק, יש פעמים בודדות שאתה מעט מצליח להתרומם ומעט לשמוח. לא הרבה, בטח לא מספיק".

הגוף צועק געגוע

ביום הזיכרון ישובו טלי, מרדכי, כורש־רפאל, הרצל, דוד וקרובי המשפחה המורחבת לפקוד את בית העלמין בהר הרצל. טלי בוכה במהלך הראיון כמעט ללא הפסק. היא חוזרת ומתבוננת בתמונה שבה נראים דן וחברו ניר מחופשים בפורים - 11 יום בלבד לפני מותם. ואז, בתרגולת אוטומטית מכאיבה, סוקרת את תמונתו של חזי ז"ל. "האסון שלי הוא בלב. עמוק כל כך בלב. כל יום, כל השנה. לא בבתי העלמין ואיפה שהבנים שלי קבורים. לקבר של דן בהר המנוחות קשה לי מאוד להגיע. אני מסרבת להשלים עם זה שהוא שם ולא איתי".

והגעגועים אינם מרפים.

"מאוד קשה להסביר את פשר המילה געגוע. זה משהו שתופס את כל הגוף שלך. אני מרגישה את זה ברגליים, בידיים, בראש, באצבעות, בפנים, בשיער שלי. בכל מה שחי ונושם ומתפקד אצלי באיברים. הנפש שלי יוצאת אליהם. גם היום, אם זה היה בידיי, הייתי קוברת את עצמי איתם, אבל יש לי עוד ילדים ומשפחה ונכדים ואני צריכה להיות חזקה בשבילם".

לקראת סוף הראיון, אחרי שעות של בכי והעלאת זיכרונות קשים, טלי בכל זאת מצליחה לייצר חיוך אמיתי. זה קורה כשהיא מדברת על הנכדים. יש לה 13 כאלה: לבן כורש־רפאל יש 11 ילדים, לדוד שניים. הרצל עדיין לא נישא. כשהיא מדברת על הנכדים עיניה נפקחות, עור פניה משתנה פתאום, נראה חי יותר, גופה מתיישר.

"אני תמיד מארחת כאן את כולם. גם בערב פסח האחרון הם היו אצלי. הם באמת תמיד מיישרים אותי קצת, מוציאים ממני חיוך ושמחה. אחד הנכדים שלי, חזקיהו, שנקרא על שמו של חזי, כבר בצבא, משרת ביחידה מובחרת. יש לי הרבה גאווה על השירות הצבאי של הילדים, יש לי שמחה להיות סבתא לנכדים".

שמחה בעירבון מוגבל.

"הילדים שלי כבר למדו לזהות אצלי מתי הפרצוף שמח באמת ומתי זה פרצוף של כאילו. רוב הזמן אני בכאילו"