2,000 איש גדשו ביוני 2016 את טקס סיום מחזור י"ב בתיכון במושב נהלל שבעמק יזרעאל. על כר הדשא רחב הידיים דידה בקביים אחד המסיימים הנרגשים - הכדורסלן קורן ז'ורנו. הוא התיישב ליד הפסנתר שהוצב על במת האמפי הגדול ושר את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין.
קהל הנוכחים בטקס - ובהם הוריו ואחיו הצעיר של קורן - הריע ממושכות לבוגר שהפליא לשיר ולנגן. אחרי הכל, הזמר המוכשר, שנחשב לאחד מנערי הפלא של הכדורסל הישראלי, נאבק במחלת הסרטן, עבר טיפולים כימותרפיים קשים - וחודש לפני הטקס נותח להסרת גידול מרגלו. כולם ידעו איזה מאמץ הרואי עשה כדי להגיע למעמד החשוב הזה.
גם קורן התרגש מאוד, אבל עמוק בליבו קיווה לתשואות אחרות, כאלה שבאות מקהל ספורט גועש ביציעים, בתגובה לעוד סל מרהיב שיקלע מקו השלוש.
ארבע שנים וחצי חלפו מאז טקס הסיום, וכיום, בתום מסע בריאותי קשוח ומתיש, שכלל אינספור אשפוזים וניתוחים בבתי חולים בארץ ובחו"ל, גבר קורן (21) על הסרטן. לפני כחודש, בביתו ביישוב הקהילתי אחוזת ברק שבעמק יזרעאל, הוא הגשים חלום, כשחתם בהתרגשות על חוזה עם קבוצת הכדורסל הפועל גלבוע/גליל מליגת העל.
"כשחתמתי על החוזה, עדיין לא עיכלתי מה עובר עלי", הוא משחזר. "רק באימון הראשון עם כל הקבוצה, ימים ספורים אחרי החתימה, התחלתי לקלוט שאני חוזר לכדורסל ולליגה הבכירה. שזה קורה. כשנלחמתי להבריא, חלמתי לחזור ולשחק בקבוצה מקצוענית. המשחק הוא כל חיי, מגיל אפס, ואין מאושר ממני לחזור למגרש, לכדרר ולקלוע".
ניכר שהוא בשיא המוטיבציה לטרוף את הפרקט. "אני כבר לא יכול לחכות לפתיחת הליגה. בגלל הקורונה והסגר אנחנו רק מתאמנים עכשיו, וכמו קבוצות אחרות בישראל נרשמנו למשחקים במסגרת הליגה הבלקנית הבינלאומית.
"ביום שני הקרוב נפתח סוף־סוף את העונה בליגת העל הישראלית, במשחק חוץ מול עירוני נהריה. אני מגיע לאימונים בתשוקה גדולה ויודע שייקח לי זמן עד שאשחק יותר ואשתלב בסבב של הקבוצה. אני מתקדם מאימון לאימון. היתה לי גם פציעה קלה באחד האימונים, 'פתחתי' את הגבה, ובינתיים החלמתי. יש לנו אחלה קבוצה, מרקם נהדר של שחקנים, ופשוט טוב לי. זה לא מובן מאליו שאני מתחיל מחדש ישר בליגת העל".
לגלבוע/גליל, שהגיעה בעונה שעברה לפיינל פור והפסידה בחצי הגמר למכבי תל אביב, התקבל קורן אחרי שהשתתף באימון פתוח, שבו התרשם המאמן, ליאור ליובין, מביצועיו - והחליט להחתימו. ההחתמה סוגרת מעגל מיוחד בין השניים, אחרי שליובין אימן את קורן בנבחרת הנוער של ישראל, בטורניר חג המולד שנערך בבלגיה לפני כחמש שנים, שבו זכתה הנבחרת במקום הראשון - וקורן נבחר לשחקן המצטיין.
"אני שמח שבקבוצה הראשונה שאני משחק מאז המחלה, אחרי כל התהליך הארוך שעברתי, ליאור הוא המאמן שלי. הוא מאוד רוצה שאצליח, ואני מרגיש שהוא מנסה לדחוף ולקדם אותי בלי הנחות. זה נהדר בשבילי. אני מקווה בעיקר לעבוד קשה ולהצליח איתו ועם הקבוצה כולה".
בגלבוע/גליל הוא ישחק לצד הרכז המחונן יפתח זיו, שפרץ בעונה שעברה והדהים בפיינל פור. "המרקם החברתי מצוין. זאת קבוצה שרצה כבר שנה שנייה יחד, והשחקנים קיבלו אותי בצורה הכי מחבקת שאפשר", הוא מחייך בסיפוק.
***
הוא נולד וגדל באחוזת ברק. אביו, מוטי (50), הוא מאמן כדורסל בהווה (בקבוצות הילדים והנוער של הפועל עמק יזרעאל) ושחקן עבר (הפועל עפולה, שהיתה בליגה הלאומית). אמו, מירב (49), עובדת כאחראית מקרקעין בחברת מקורות. אחיו, צוף (17), משחק גם הוא כדורסל בעמק יזרעאל.
קורן מספר על ילדות מלאת שמחת חיים מול מרחבי הטבע בעמק. מגיל 6, למשך עשר שנים, למד רשמית נגינה בפסנתר ובאורגן, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו הוא חי עם הכדור הכתום. "היה לי אפילו מוצץ בצורה של כדורסל", הוא צוחק. "בגלל אבא שלי נולדתי ממש לתוך המשחק. מינקות קלעתי לסל בבית, ואבא אימן אותי בגילים הצעירים. המסלול שלי היה תמיד ברור. אמא דרבנה אותי לנגן ולשיר, ומאוד אהבתי גם את זה, אבל לא היתה בכלל אפשרות חוץ מקריירה בתחום הכדורסל".
הוא החל לשחק "כבר בגיל הגן" בחוג כדורסל באחוזת ברק, ומכיתה ד' עד ו' שיחק בליגה האזורית של העמק, בקבוצה של אחוזת ברק, תחת אביו כמאמן. לדבריו, זה לא היה תמיד פשוט.
"אבא השקיע בי, ועדיין משקיע בי כל כך הרבה. מגיל אפס הוא אימן אותי בבית ובקבוצות, וזה היה מדהים. אבל היו גם פעמים שהתעצבנתי משריקות ומהחלטות שלו כמאמן - והבאתי את זה הביתה. אמא תמיד מספרת שהייתי חוזר לעיתים זועף מאימון ועושה חצי ערב פרצופים בבית".
הוא היה שחקן מרכזי בכל קבוצות הילדים והנוער. בכיתה ז' עבר ללמוד בבית הספר ויצו בנהלל והצטרף לקבוצת הפועל עמק יזרעאל. "תמיד הייתי דומיננטי ומוביל בקבוצות שבהן שיחקתי", הוא מספר.
גובהו נעצר על 176 סנטימטרים. "זה לא נחשב גבוה בענף הכדורסל, בלשון המעטה, אפילו נמוך", הוא מודה. "אבל אני רכז על המגרש, ואף פעם לא הרגשתי שהגובה מפריע לי. תמיד חיפיתי על זה בקליעה טובה מרחוק, בראיית משחק, בהגנה, בזריזות. החוכמה היא למצוא את היתרונות ואת נקודות החוזק שלך".
לפני שש שנים, כשהיה בן 15, החל לבלוט גם ברמה הארצית, אחרי שקבוצתו אז, עמק יזרעאל, זכתה בגמר הגביע לנערים. בכיתה י' הצטרף לנבחרת הקדטים של ישראל. "היה לנו הישג מצוין, כשבטורניר שנערך במקדוניה עלינו מדרג ב' לדרג א' באירופה, אחרי שזכינו במקום השני. איתי בנבחרת היו אז יובל זוסמן, מייקל בריסקר, גיל בני, עידו פליישר ואחרים".
בכיתה י"א שיחק בקבוצת הבוגרים של עמק יזרעאל, בליגה הארצית, וכשעלה לי"ב נראה עתידו בכדורסל מבטיח וזוהר. "התברגתי לסגל הסופי של נבחרת ישראל לנוער לאליפות אירופה לנוער עד גיל 19, למרות שהייתי רק בן 17 (קורן יליד נובמבר 1998; ע"נ). השתלבתי שם היטב לצד זוסמן, בריסקר, תמיר בלאט, רועי הובר ואחרים. הייתי הרכז המחליף של תמיר בלאט. באליפות אירופה, שנערכה באוסטריה, זכינו במקום השני ועלינו גם שם מדרג ב' לדרג א'. הישג מצוין".
בדצמבר 2015, כשהיה בן 17, יצא קורן עם נבחרת הנוער לטורניר חג המולד בבלגיה, שם נבחר, כאמור, לשחקן המצטיין בטורניר. זמן קצר אחרי שובו לארץ נפלו עליו לראשונה השמיים.
"לאורך כל 2015 היו לי כאבים בשוק של רגל שמאל. הם היו מופיעים לשבוע, נפסקים, ואז חוזרים אחרי שלושה חודשים, שוב לשבוע. כל הזמן דחיתי את הבדיקות בגלל לו"ז עמוס, אבל אחרי שחזרנו מבלגיה הצטרפתי לאחי, שהלך לעשות צילום רנטגן בגלל כאבים בגב. עשו לי גם צילום פשוט, ובעקבותיו נשלחתי לצילומי CT ו־MRI. רופא אורתופד באיכילוב בחן את התוצאות והחליט להוציא מהרגל דגימה לביופסיה".
אחרי ימים אחדים הגיעו התוצאות המרות. "גילו לי בעצם גידול מסוג יואינג סרקומה (סרטן שמופיע בעצם או ברקמות הרכות; ע"נ). המזל הגדול היה שהגידול לא התפשט ועדיין לא שלח גרורות לגוף, אלא היה ממוקד במקום אחד בעצם", מספר קורן.
"הייתי בהלם, לא הבנתי מה כל זה אומר. ישר חשבתי מה יהיה עם הכדורסל. בתוך שבוע נכנסתי לטיפולים כימותרפיים באיכילוב, והייתי במשבר מטורף עם עצמי. לקחתי את זה מאוד קשה, והיו גם בכי ורגעים של התפרקות.
"עד אז הייתי במקום מאוד מסודר בראש, במסלול מאוד ברור. קיבלתי הצעה מקבוצה בליגת העל בכדורסל (מסרב לגלות את שמה; ע"נ) והתחלתי במיונים ובמבחני קבלה למכללות בארה"ב, כדי לשחק שם באחד הקולג'ים.
"ואז, פתאום, בבת אחת, הכל השתנה. לא הצלחתי לעכל את הבשורה שיש לי סרטן. את העובדה שאני חייב להתרכז מעכשיו במלחמה על החיים שלי ולא לשחק על המגרש.
"הייתי חייב לעשות סוויץ' מהיר בראש. בתמיכת הוריי ובת הזוג שלי, שני, שאיתי כבר שש שנים, וגם בסיוע החברים, השחקנים, המאמנים וכל מי שבענף - אספתי את עצמי מהר. נכנסתי לטיפולים באיכילוב בשיא הכוח, כמו שאני יודע. עם המון אנרגיות ופוקוס על המלחמה בגידול. ידעתי שאני חייב להיות חזק כדי לשרוד".
***
במאי 2016, אחרי שלושה חודשי טיפול כימותרפי, הגיע שלב הניתוח להסרת הגידול. רופאיו של קורן עשו כל מאמץ להימנע מקיצור העצם הפגועה בניתוח. "היה ברור שאם זה יקרה, תהיה לי בעיה לחזור לשחק כדורסל עם רגל אחת קצרה יותר", הוא מסביר.
בסופו של דבר נמצא פתרון, כשהמנתחים הותירו בעצם המנותחת מעין גשר, שחיבר בין חלקה העליון של העצם המנותחת לחלקה התחתון. בכך נשמר אורכה המקורי של הרגל - ללא צורך בקיצורה.
אחרי הניתוח, שארך חמש שעות, ומקץ שבועיים של אשפוז, התחיל קורן בתהליך שיקום ארוך. הוא עבר עוד ארבעה חודשי טיפול, שבמהלכם היה מתייצב פעמיים בשבוע לטיפול כימותרפי באיכילוב.
"חזרתי לעצמי לאט־לאט. עברתי טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, ומובן שלא יכולתי לרוץ או להתאמן עם קבוצה. במקום זה עשיתי עם אבא שלי אימוני קליעות במגרשים ובאולמות, ומחודש לחודש הרגשתי שהגוף שלי מתחזק ומשתפר.
"לא חששתי שיקרה לי משהו בעצם המנותחת. מאוד סמכתי על הרופאים שלי, בראשות האונקולוג ד"ר דרור לוין והרופא האורתופד ד"ר יאיר גורצק, שניהם מאיכילוב. מייד אחרי הניתוח לא יכולתי לדרוך על הרגל וישבתי בכיסא גלגלים, אבל אחרי כמה שבועות עברתי לקביים, אחרי חמישה חודשים יכולתי ממש ללכת, וכעבור עוד חודש כבר רצתי".
הוריו המסורים, מירב ומוטי, ליוו אותו צמוד בתקופה הקשה. "מגיל אפס ליוויתי כל סל, כל מסירה וכל אימון של קורן, וראיתי איך הוא מתפתח יפה וכמה הוא מוכשר", משחזר מוטי. "כשנודע לנו שהוא חלה קיבלנו כולנו הלם גדול, אבל מהר מאוד זה התחלף בתמיכה מלאה במאבק שלו ובדאגה שהוא ינצח ויחלים. תמיד הכרתי את האופי החזק והנחוש של קורן.
"משלב מוקדם מאוד הוא סירב לדבר על 'מחלה'. הוא כל הזמן אמר: 'אני בתהליך של הבראה'. וכך היה. אחרי טיפולים, לפני הניתוח, אחרי הניתוח, בכל יום שהוא היה בבית, הוא דרש ללכת לאולם או למגרש - ולזרוק כדורים לסל. לקחתי אותו לאולם בעפולה, בקיבוץ גבת, כאן בבית, איפה לא, בכיסא גלגלים, בקביים. הוא זרק שעות לסל. זה בא לגמרי ממנו. הוא לא פספס יום אחד של אימון קליעות, גם עם הכאבים. זה לא עצר אותו. נפעמתי ממנו".
קורן: "היה לי עניין גדול עם מבחני הבגרות. לא רציתי לוותר לעצמי גם שם. למזלי הגדול, התיכון המדהים שלי בנהלל נרתם לעזור לי בצורה מלאה. המורים הגיעו אלי הביתה, לאחוזת ברק, ולימדו אותי בהתנדבות. אין דברים כאלה. הצלחתי לסיים עם בגרות מלאה - וגם זה היה הישג אישי גדול עבורי".
גם על הוצאת רישיון נהיגה הוא לא ויתר. "בין הטיפולים עשיתי שיעורי נהיגה, ואת הטסט שלי עברתי ביום שבו התאשפזתי באיכילוב, לניתוח. היתה אז שביתת בוחנים בארץ, אבל באקט אנושי יוצא דופן שלח אלי משרד הרישוי, במיוחד, רב בוחן מקריית גת, שהגיע לעמק ובחן אותי. אחרי ההתאוששות מהניתוח גיליתי שעברתי, ושיש לי רישיון נהיגה".
ככל שחלף הזמן, כך הלך קורן והתחזק. כחמישה חודשים אחרי הניתוח, כשהיה באימון קליעות פרטי בקיבוץ גבת, קיבל את שיחת הטלפון שלא ישכח. "זרקתי כדורים לסל, כשפתאום הנייד שלי צלצל", הוא משחזר. "בדרך כלל אני לא עונה כשאני באימון, אבל הפעם עניתי. על הקו היה ד"ר לוין, הרופא שלי באיכילוב. הוא בישר לי: 'קורן, אתה בריא!'. הוא למעשה בישר לי שכבר אין לי בגוף תאים סרטניים. זה היה רגע מאושר מאוד. רגע של ניצחון. רגע שבו הרגשתי שצלחתי את זה".
קורן המשיך בשיקום הפיזי, עם טיפולי פיזיותרפיה ואימוני חיזוק הרגל והגוף. אט־אט הגביר את קצב האימונים לקראת החזרה המלאה לכדורסל.
אבל אז הוא נתקל בעוד עיכוב מפחיד. "עברה חצי שנה מאז שהתבשרתי שאני בריא, וכבר ממש רצתי, כשפתאום הרגשתי כאב מאוד חזק ברגל. עשו לי צילום באיכילוב, ולמרבה הצער, התברר שהעצם שנותחה נשברה. היא לא הצליחה להתאחות כראוי אחרי הניתוח ולא עמדה במאמץ המחודש שעשיתי באימונים.
"בניסיון לתקן את השבר נותחתי פעמיים, אבל אחרי כמה חודשים הרופאים הבינו שהעצם לא מתאחה היטב, ושצריך לחפש פתרונות חדשים.
"מובן שלא ויתרתי. ביחד עם המשפחה והחברה שני, התחלתי לחקור ולחפש פתרונות גם בארה"ב, בהתייעצות עם חברים שגרים שם. הגענו לרופא אורתופד ניו־יורקי בשם ד"ר רוברט רוזברך, שמחזיק בהתמחות ספציפית באיחוי שברים בעצמות. אבא שלי ואני עלינו מהר למטוס לארה"ב, ובפגישה איתו הוא הסביר לנו שהעצם שלי עקומה והמליץ לעבור ניתוח, שבו הוא יישר את העצם ויקַבע את המקום עם פלטינה שתושתל לי ברגל".
***
ביולי 2018 עבר קורן את הניתוח בניו יורק, וכשחזר לארץ חש הקלה מבורכת בכאבים. "בכל שלושה חודשים עשו לי צילום באיכילוב, ושלחנו את התוצאות לרופא בניו יורק, לקבל ממנו חוות דעת. אחרי כחצי שנה הוא קבע שהעצם התאחתה באופן מלא. שוב חזרתי להיות אופטימי ונחוש לחזור לכדורסל, לשחק כמו שצריך בקבוצה".
אבל לדאבון ליבו, גם הפעם האופטימיות היתה מוקדמת. "חשבתי שאני בדרך הנכונה, אבל חצי שנה אחרי הניתוח בניו יורק נוצר בקצות הפלטינה חיכוך עם העצם, מה שגרם לי שוב כאבים חזקים. זאת היתה נסיגה מאוד מתסכלת. שוב עוגמת הנפש הזאת, עם הידיעה שעדיין לא נמצא פתרון לרגל יציבה ובוטחת שתאפשר לי לרוץ ולשחק - ולהיות אני".
למרות הכל, קורן סירב להרים ידיים. "חזרנו לרופא שניתח אותי בניו יורק, והוא אמר שאצטרך להמתין חצי שנה נוספת, עד שאפשר יהיה לבצע תיקון. הוא הציע פתרון נוח, שבו יוכנס מוט לתוך העצם - וייצב אותה. ביולי 2019 עברתי אצלו ניתוח מקדים להוצאת הפלטינה הקיימת מהרגל, וכעבור שלושה חודשים הוא ניתח אותי להחדרת המוט".
בפעם המי יודע כמה, התחיל קורן מחדש את תהליך ההחלמה. "שוב פיזיותרפיה, ושוב אימונים אישיים לחיזוק הגוף. עם הזמן הרגשתי שהרגל שלי מתחזקת, ובראש קבעתי לעצמי מטרה ברורה: להתכונן לקראת עונת המשחקים הנוכחית. עבדתי מאוד קשה, בעיקר עם מאמן הכושר רימון יבזורי (אחיו של הכדורסלן דגן יבזורי; ע"נ). ככל כשהתקדמתי, שיחקתי באולמות ובמגרשים פתוחים בעמק, משחקי 'חמש על חמש' עם צעירים, עם חבר'ה מבוגרים, עם קבוצה מליגה א', איפה לא.
"הרגשתי שאני חוזר לקורן שאני מכיר. התחזקתי והשתפרתי, ולא הפסקתי לעבוד. למזלי, יכולת הקליעה שלי לא נפגעה, כי זה הדבר היחיד שיכולתי להתרכז בו בכל תקופת המחלה, הניתוחים והשיקום. את כל השאר למדתי ממש מחדש: לרוץ נכון, לבצע שינויי כיוון בתנועה, לשלוט בגוף שלי. זה היה תהליך ארוך ולא פשוט, ללמוד את כל התנועה שלך מחדש על המגרש.
"בשלב מסוים הגעתי לאימון פתוח של גלבוע/גליל, והייתי מאוד משוחרר. לא היו לי ציפיות, וזה דווקא עזר לי. ליאור ליובין התעניין לפני האימון איך אני מרגיש ומה מצבי הפיזי, והסברתי לו שאני במצב טוב. באימון עצמו הפתעתי אפילו את עצמי. קלעתי טוב והרגשתי שאני מלא באנרגיה ומשחק בביטחון ובקצב טוב. ליאור ראה את הביצועים שלי והחליט שאני מתאים לקבוצה. זה נכון שקפצתי ישר לבריכה של הגדולים, אבל הכנתי את עצמי זמן רב לקראת זה, ואני שמח שהצלחתי".
***
לצד הקשיים והכאבים, המחלה, כך הוא מספר, הביאה אותו גם למקומות חיוביים. "הסרטן אילץ אותי לחשוב אחרת, למצוא לעצמי כיוונים חדשים. לרכוש כלים שיעזרו לי להתמודד עם המצב החדש שנחת עלי בבת אחת, בלי שום הכנה.
"התחלתי לעשות דמיון מודרך ובניתי הרצאה מרתקת, שאותה אני מעביר בכל רחבי הארץ, על מה שקרה לי. אני מדבר בה על כל התובנות שצברתי, דרכי ההתמודדות שלי, היכולת להשפיע ולשלוט בכל סיטואציה בחיים. אני ממש מספר את סיפור חיי ואת האתגרים שעברתי במחלה שעלולה להוביל גם למוות. התגובות החיוביות שאני מקבל מאוד נוגעות בי. אנשים מרגישים שאני מעניק להם כוח והשראה, אומץ וכיווני מחשבה, וזה משמח אותי".
בינתיים למד גם לבשל. "גם זה משהו שפיתחתי בשנים האחרונות. אני מכין דגים, ריזוטו, אנטיפסטי. את החברה שלי, שני (21), שהיא קצינה בבה"ד 1, אני רואה בסופי השבוע שבהם היא יוצאת הביתה. היא מהיישוב תמרת, והכרנו בבית הספר בנהלל. טוב לנו מאוד יחד. היא לא עזבה אותי לרגע ותמכה בי בכל השלבים שעברתי".
אבא מוטי מתקשה להירגע מהצטרפות בנו לקבוצה בליגת העל. "כשקורן חתם עם גלבוע/גליל - בכיתי. אני עדיין לא מצליח לעכל מרוב התרגשות - וגם מרוב דאגה לבריאות שלו. כמה חלמתי על הרגע הזה, שקורן יחזור למגרש. יש עליות ומורדות בחיים, ועכשיו קורן בעלייה, וזה לא מובן מאליו.
"לא אשכח איך עולם הכדורסל נרתם לתמוך בבן שלי. בכל שבוע פתחו 'פאנל' בלובי של המחלקה שלו באיכילוב. מפיני גרשון, ארז אדלשטין, שרון אברהמי ורוני קאן - שליוו את קורן צמוד - ועד אחרון השחקנים מליגת העל. כוכבים גדולים בהווה ובעבר שהגיעו ולא זזו ממנו. היו איתנו גם אורתופד הספורט גיא מורג, המאמן המנטלי ארז לב, פסיכולוג הספורט שרגא שדה. מעטפת שלמה. כל החברים שלו לנבחרות השונות, כולם היו לצידו. וכמובן ליאור ליובין, שהגיע לבקר הרבה ומאוד התרגש.
"ויש לנו תודה ענקית לקהילה באחוזת ברק, למקום העבודה של מירב במקורות, לחברים של קורן, למורים שלו, למועדון הכדורסל עמק יזרעאל, לאולמות בעפולה, בגבת ובנהלל, שאפשרו לנו להתאמן בכל יום בקליעות. ולא נשכח גם את החברים שליוו אותנו בארה"ב, את כל הרופאים באיכילוב ובארה"ב, וכמובן את המאמנים והמטפלים המסורים שליוו את קורן ועזרו לו מאוד להגיע למקום שלו היום".
כשאני שואל את קורן מה החלום הגדול שלו - נבחרת ישראל, מכבי תל אביב או אפילו NBA - הוא לא מסתנוור מהשמות הנוצצים. מבחינתו, הוא מסתפק בשלב זה בשאיפות צנועות יותר.
"אין לי חלומות מיוחדים או רחוקים, והשאלה מה יהיה בעתיד הרחוק פחות מעסיקה אותי כרגע. מה שמעניין אותי זה להתקדם לאט־לאט, לעשות עוד אימון טוב ועוד אחד. אני יודע שאני בתהליך ארוך. אני מתרכז בגוף שלי ובהתקדמות - ופחות בחלומות ובשאיפות שלא רלוונטיים כרגע עבורי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
