אלוהים נתן לך במתנה

הם היו ארבעה.

אמא טובה (35) ואבא ציקי (35), ושני הילדים, ענבר, עוד לא בת 6, והדר הקטן, בן 3 וחצי. משפחה שמחה מחיפה שירדה מהכרמל בשבת של סוף הקיץ לטיילת הנושקת לים, ואחר כך התיישבה לצהריים במסעדת מקסים הסמוכה. החיים נראו אופטימיים מתמיד. טובה אומרת שהיתה בהם שיגרה ברוכה.

הפיצוץ שינה את הכל.

ציקי נהרג, הדר נפצע באורח אנוש בראשו. טובה וענבר יצאו כמעט ללא פגע.

מה עבר עליהם בתשע וחצי השנים שעברו מאז? כיצד שרדו את הכאב ואת האובדן הגדול? בלי אבא, עם ילד קטן, שנגד כל הסיכויים וההערכות הרפואיות, פשוט לא הסכים למות, עם אמא אמיצה, שנלחמה על כל נשימה של בנה, ועם ילדה שנשארה לבד בבית, וסיוטי הפיגוע לא הירפו ממנה לרגע.

הם ניצחו. אבא ציקי עדיין חסר מאוד, אבל לצד העצב, אומרים הדר וענבר וטובה, יש בבית מקום גם לצחוק גדול ומשחרר ולהרבה כיף. הם מעולם לא ויתרו על החיים.

באזכרה האחרונה לאבא ציקי, לפני כחצי שנה, הדר כתב לו. 

אבא האהוב

אני מתגעגע אליך מאוד. 

אני כבר בכיתה ו', שנה אחרונה ביסודי. יש לי הרבה חברים שעוזרים, דואגים ואוהבים אותי. 

הלימודים קשים, וחבל שאתה לא פה כדי לעזור לי. 

אני זוכר ששיחקת איתי כדורגל ושלקחת אותי ואת ענבר מהגן. אתה חסר לי, וקשה לי בלעדיך. 

אני שמח שיש לי את אמא ואת ענבר שאוהבות אותי, ויחד אנחנו מתגברים על הקשיים. 

השנה אני חוגג בר מצווה, ממש עצוב שלא תהיה איתי, אבל אתה תמיד תהיה בליבי. 

אני אוהב אותך מאוד

הדר בהט חוגג בר מצווה. עם המון שמחה וצחוקים ושלל אירועים משמחים. הפעוט שנפצע אנושות בראשו וריגש את כולם במסע השיקום וההישרדות הבלתי נתפס שלו כבר נער עכשיו. יש לו צחוק מתגלגל ושמחת חיים גדולה, מרגשת. את הבדיחות המשפחתיות שהוא מספר זר לא יבין. ויש גם קשיים פיזיים רבים שמחייבים עבודה גופנית קשה. הוא מעולם לא פחד מהם. 

"שמעתי מאמא ומענבר שהסיפור שלי ריגש את המדינה, אבל אני עצמי לא ידעתי אז עד כמה המצב שלי היה קשה. כשראיתי עכשיו, לקראת בר המצווה, את הקלטות עם אמא וענבר, את אבא חי ומשחק איתי כשאני תינוק ואת מה שעברתי בשיקום שלי, הייתי בשוק. בכינו שלושתנו. לא זכרתי שלא דיברתי ולא הלכתי, לא ידעתי כמה קשה היה לי בבית לוינשטיין. אני לא זוכר משם הרבה, וגם עכשיו עוד קשה לי לתפוס באיזה מצב הייתי, ואיפה אני עכשיו".

זה היה 4 באוקטובר 2003, שעת צהריים, כשהנאדי ג'רדאת, בת 29 מג'נין, נכנסה למסעדת מקסים ופוצצה מטען נפץ גדול שנשאה על גופה. 21 בני אדם נהרגו, עשרות נפצעו. רסיסים רבים חדרו לראשו של הדר ופצעו אותו באורח אנוש.

הוא הובהל לבית החולים רמב"ם והוכנס מייד לחדר הניתוח. הרופאים אמרו שלא ברור אם ישרוד את הלילה. אבל הוא היה עקשן, וכך גם אמא שלו, ששיננה לעצמה כל הלילה - הילד שלי יישאר בחיים. 

קשה לתפוס היום, כשרואים את הדר, באיזה מצב קשה הוא היה. כדי לשחרר לחץ מראשו הסירו לו אז מחצית מעצם הגולגולת והקפיאו אותה. הוא שרד את הניתוח ואת היום הראשון בניגוד לכל ההערכות. רק אחרי 12 יום, שבהם היה במצב לא יציב, החלו לנתק אותו ממכשיר ההנשמה, אבל הוא היה עדיין מורדם. אחרי שלושה שבועות החל להתעורר בהדרגה. בניתוח השני, חודשיים אחרי הפציעה, החזירו לו את העצם שהוקפאה. 

"אני מתחיל להבין איזו דרך קשה עברתי בעשר השנים האלה. אני יודע שאמא לא עזבה אותי לרגע, וגם ענבר עזרה לי מאוד. כולם היו איתי".

הדר נעצר לרגע, מביט על אמא שלו שיושבת לצידו ואומר: "אמא, גם אם אני מתעצבן עלייך, אני לא רוצה להחליף אותך".

זה רגע שקשה לא להתרגש בו. אנחנו יושבים בשולחן האוכל, בסלון הבית הנאה בכרמל הצרפתי, שיש לו חצר מטופחת ונוף לים. מולנו, בשידת העץ, פינת זיכרון עם תמונות של ציקי. 

טובה מנשקת אותו נשיקה ארוכה. היא יודעת היטב כמה נלחמה עליו.

התובנות שלו נשמעות כמו של כל ילד מתבגר, אבל הדר מודע היטב למגבלות הלא פשוטות שלו. יש לו שיתוק חלקי בצד ימין, ידו הימנית לא תפקודית, וברגל ימין הוא נעזר במכשיר מיוחד שנותן לו פולסים חשמליים ומתזמן את ההליכה שלו בעזרת שלט מיוחד. המכשיר מרים עבורו את כף הרגל, כך שההליכה שלו מתקרבת לתבנית הנכונה. 

"לפעמים אני מרכל על אמא עם ענבר. אני אומר לה, 'אמא לא עוזבת אותי'. איך שמתחילה לי סידרה בטלוויזיה היא מתחילה: 'הדר, תביא לי את סל הכביסה', 'הדר, תרוקן את המדיח'. יאללה, תני לראות טלוויזיה בשקט".

סדר היום שלו עמוס בפעילות גופנית. זה ככה כבר עשר שנים, הוא אומר, הוא לא מכיר חיים אחרים. "אני קם בשבע בבוקר, השעון מצלצל ואני מייד קופץ מהמיטה. אין לי כוח שהוא ימשיך לטרטר אותי. אני מתלבש והולך להעיר את אמא. זה תמיד לוקח לה זמן. גם את ענבר אני צריך להעיר (טובה: "אתה רואה, הוא המבוגר האחראי כאן").

"השתלבתי בבית הספר נהדר, יש לי הרבה חברים ומתייחסים אלי כשווה בין שווים. עוזרים לי בשיעורים, לפעמים יושבים איתי בהפסקות על החומר. כל מה שאני צריך. 

"אני חוזר הביתה בסביבות שלוש וחצי. בבית יש לי שיעור פרטני עם יעל, הסייעת שלי, אני מאוד אוהב אותה. היא עושה איתי שיעורי בית והשלמות שאני צריך אחרי בית ספר. אחר כך יש לי חוגים - ביום ראשון ספורט וכושר, ביום שני אני חופשי לחברים, בשלישי ספורט והתעמלות, ברביעי הידרותרפיה ופינג־פונג, ובחמישי פינג־פונג. ביום שישי אני הולך לצופים. לא תמיד יש לי כוח להכל, לפעמים אני אומר לאמא שדי, אני חייב קצת הפסקה. אני מגיע למיטה בלילה מותש לגמרי.

"אני צוחק הרבה ומת על סרטים, ואוהד את מכבי חיפה. אפילו הצטלמתי איתם באימון. החודשים האחרונים מרגשים אותי מאוד. למדתי כמה שבועות לקראת העלייה לתורה. בהתחלה קצת חששתי מזה, אבל הרגשתי שאני קולט את העניין די מהר. אני יודע שבבר מצווה אני אהיה במרכז העניינים, ואני צריך להיות מוכן.

"בשנה הבאה אני מתחיל את הלימודים בחטיבה, ואני רוצה להכיר ילדים חדשים, שיקבלו אותי כמו החברים שלי ביסודי. אני רוצה נורא שהיד שלי תשתפר, ושכשאהיה גדול, אוכל סוף סוף להוריד את המכשיר מהרגל".

ענבר

ענבר היתה בת 5 ועשרה חודשים. ילדה בכורה לאבא ואמא. היא זוכרת את אבא לוקח אותה ואת הדר מהגן ואת סוכריות המנטה והקלפים לילדים, שהיו קבוע בג'יפ שלו, ושהוא היה שולף בטיולים בשבת. וגם את הטיול המקסים שעשו לטורקיה, ואיך אהב לצחוק איתה וכמה היה חם, "הכי אבא שיש". 

ובשבת, מוקדם בבוקר, אחרי שהיא והדר היו מתחילים להציק לו ולאמא, הוא היה קם אליהם ועושה איתם שטויות. 

היום היא כבר בת 15 וחצי. תלמידה בכיתה י', מדריכה בצופים, נערה עם עיניים כחולות מאירות ומבט מפוכח על החיים. 

"אני זוכרת שראיתי את התקרה של המסעדה נופלת, עד היום יש לי את התמונה הזאת בראש. אני לא זוכרת שראיתי את אבא ואת הדר אחרי הבום, רק את אמא.

"בגלל המצב הקשה של הדר, אמא לא היתה בבית. היא ישבה לידו ימים שלמים בבית החולים, ואחר כך בשיקום בבית לוינשטיין. אני נשארתי בבית עם סבתא שלי. כולם עשו הכל שלא אהיה לבד. המשפחה של אמא, סבא יענקל'ה וסבתא אורה, המשפחה של אבא, סבתא עדנה וסבא דני, חברים. אני הייתי ילדה קטנה, בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הולך. ביום הראשון שאמרו לי 'אבא מת', אמרתי שבטח הם יגידו עוד מעט שזאת טעות. לא הלכתי להלוויה. רק כשכולם חזרו הביתה, התחלתי להבין שאין לי יותר אבא.

"סבתא אורה ואני הכי התקרבנו בעולם. היא לימדה אותי לקשור שרוכים, עשתה איתי שיעורי בית. היא עשתה הכל - אבל הכל - שיהיה לי טוב. יכולתי לבכות לידה, להיות עצובה. כולם הביאו לי הרבה מתנות אז, וזה שימח אותי.

"הכי קשה היה בלילה. לא הצלחתי להירדם טוב, וכשישנתי הייתי מתעוררת מסיוטים. היו לי הרבה, בייחוד בשנתיים הראשונות. זאת היתה תקופה קשה מאוד.

"כעסתי על אמא, שהיא כל הזמן עם הדר. אני זוכרת פעם אחת שהיו בבית הרבה אנשים, משפחה של אמא ומשפחה של אבא, ואמא לא יכלה להגיע כי היא היתה עם הדר ברמב"ם. עלה לו החום. ואני חשבתי לעצמי - נו, אז עלה לו החום. מה אכפת לי שעלה לו החום. גם לי עולה החום לפעמים. זאת סיבה בשבילה לא לבוא?"

היא מתאפקת לא לבכות, אבל הדמעות מציפות את עיניה היפות.

טובה מתיישבת איתנו לרגע. "הדר היה מאושפז חודשיים ברמב"ם, ומשם העבירו אותו לבית לוינשטיין. אני לא יכולה לשכוח איך, אחרי שנה באשפוז, ענבר באה להיות איתנו שם בקיץ, במלונית ששהינו בה. היא הסתכלה עלי יום אחד ואמרה לי, 'אמא, 'אני לא יכולה יותר'. זה היה עבורי רגע מצמרר.

"היא גיבורה אמיתית. ההתמודדות שלה עם המצב, התפקוד שלה. בשנה השנייה כבר עברנו לאשפוז יום. כל יום יצאנו בבוקר מחיפה לרעננה, לבית לוינשטיין, וחזרנו בערב הביתה להיות עם ענבר".

ענבר: "בתקופה ההיא התחלנו קצת יותר להיות משפחה, אבל בהתחלה לא הרגשתי כזאת קירבה להדר. מה שעניין אותי אז זה שאין לי אבא, ושאמא עזבה אותי. לאט לאט התחלנו להתרגל שוב אחד לשני. אני זוכרת שבהתחלה הדר לא דיבר, הוא רק היה מצביע עם היד לכיוון דברים שהוא רצה, ואני עזרתי לו. ישבתי לראות איתו את 'חיבוקי', שזאת קלטת שהוא נורא אהב, ועזרתי לו להתלבש. כשהוא אמר עם הברות 'עִנ־בר', זה ריגש אותי מאוד.

"התחלתי להיות שותפה בחיים שלו. סידרתי לו את הבגדים, הבאתי לו אוכל, הייתי אחות גדולה. אני חושבת שכבר אז התחלתי את תהליך ההתבגרות שלי. אני לא אשכח איך הייתי הולכת איתו לכל מסיבה שלו בגן או בכיתה, רציתי לעזור לו ופחדתי שיצחקו עליו בגלל הנכות שלו. הייתי האחות היחידה שבאה למסיבות האלה.

"בכיתה ו' בערך התחלתי לא להסתדר עם אמא. הייתי רבה עם הדר, והוא כל הזמן היה מלשין עלי לאמא. היא לקחה תמיד את הצד שלו. היא אמרה לי, 'תביני אותו, הוא נכה'. אבל אני לא הבנתי אז כלום, ולא רציתי להבין. גם אני הייתי ילדה, והיו לי צרכים ורצונות משלי.

"הייתי מתווכחת עם אמא המון. עשיתי לה הרבה בעיות, הייתי במרד הנעורים שלי, בלתי נסבלת. אבל תמיד הרגשתי, גם ברגעים הלא פשוטים בינינו, שהיא אוהבת אותי. היום אני יודעת גם שהיא אישה אמיצה ומדהימה, שנלחמה על החיים של הדר והצילה אותו".

טובה שומעת את הדברים, והדמעות חונקות את גרונה. היא פותחת את אצבעות ידה ומשלבת אותן בחוזקה באלו של ענבר, והן בוכות יחד. אמא ובת שעברו שנים קשות ומצאו זו את זו מחדש. הן חולקות עכשיו לא מעט רגעים של יחד.

ענבר והדר חברים. "הוא פרטנר שלי", היא אומרת. "במקום אח קטן הוא נראה עכשיו האח הגדול שלי כשאנחנו הולכים יחד ברחוב. הוא מספר לי הכל - על החברים שלו, על אמא, על הפעילות שלו, על מה הוא מרגיש. טוב, לא על הבנות בכיתה, על זה הוא מתבייש לדבר. לפעמים אנחנו עושים מחנות יחד נגד אמא. כשהיא מציקה לנו, אנחנו מתאחדים לקואליציה נגדה. כשהוא עצוב ואבא חסר לו, הוא משתף אותי. אני ממש אוהבת אותו.

"הדבר שהכי שנאתי תמיד זה שריחמו עלי. בהתחלה כולם עשו לי תמיד מבטים של מסכנה, של רחמים. מאוד לא אהבתי את זה. כל אחד ששמע וידע שאבא שלי נהרג עשה לי את זה. ואני חשבתי: אל תעשו לי את הפרצוף הזה. אני חושבת שרק בכיתה ג', כשהייתי בת 8, התחלתי להרגיש רגילה. פחות ריחמו עלי. גם בשנה שעברה, כשעליתי לתיכון ותלמידים חדשים נחשפו לסיפור שלי, היו כאלה שאמרו לי, 'משתתף בצערך'. נו, באמת. מה זה קשור עכשיו? 

"ויש תמיד את המצבים האלה, עם החבר'ה, ששואלים אחד את השני: 'נו ומה אבא ואמא שלך עושים?' ואופס, אצלי זה נתקע רק באמא. יש לי חברה שגם לה אין אבא, ויום אחד, כששאלו אותנו, כמעט ענינו יחד 'אין לנו אבא'. היה בזה גם משהו מצחיק.

"יש המון מצבים שאבא חסר לי, שהייתי רוצה לשתף אותו. כשאני מקבלת ציון טוב במבחן, החברות שלי מסמסות לאבא ולאמא שלהן. אני רק לאמא. אני זוכרת שפעם התקשרו מאיזו חברת סקרים וביקשו את אבא. פרצתי בבכי.

"אני חושבת איך הוא היה מגיב, למשל, על מה שקורה לי בבית ספר. מה הוא היה אומר בכל מיני סיטואציות. בבת מצווה שלי הוא חסר לי מאוד. וכשעליתי לחטיבה וכשעליתי לתיכון, ורציתי לספר לו על זה. ובחגים. ובכלל, בדברים הכי יום־יומיים. וואו, אני כבר עשר שנים בלי אבא".

טובה

לפני כחודש לקחה טובה בהט את קלטות הווידיאו המשפחתיות הישנות והמירה אותן לקבצים דיגיטליים. היא מכינה מהם עכשיו מצגת מרגשת לחגיגת בר המצווה של הדר.

"קראתי לענבר ולהדר וביקשתי שיבואו לראות איתי יחד. עשר שנים לא יכולתי לגעת בהן. אפילו לקראת בת המצווה של ענבר לא הייתי מסוגלת להושיב את עצמי ולראות אותן. זה לראות את ציקי חי ולשמוע את הקול שלו ולראות איך הוא משחק ומשתולל עם הילדים ומתמוגג. זה לראות חיים שלמים שהשתנו ברגע הנורא ההוא.

"עכשיו כנראה הבשלתי להתמודד. ישבנו שלושתנו, ראינו את הקלטות, ופשוט התרסקנו. זה היה ערב מטלטל. לא הפסקנו לבכות. אפילו אני, אחרי כל מה שעברתי בעשר השנים האחרונות, נזכרתי. זה חידד לי עד כמה השיקום של הדר היה קשה וכואב ומרגש.

"כשהדר היה ברמב"ם, ממש אחרי שהוא פונה מהפיגוע והתחזיות לגביו היו מאוד פסימיות, לא ידעו אם הוא יחיה בכלל, מה שנשאר לי זה לדמיין קדימה. ואני זוכרת שחשבתי מה יהיה בעוד עשר שנים, בבר מצווה. אמרתי לעצמי, שרק יעלה לתורה ויחגוג כמו כל ילד אחר. ואז אדע שהכל בסדר. 

"עשר שנים הן ציון דרך. זה איפה היינו, ואיפה אנחנו עכשיו. אנחנו במקום שכולנו למדנו לחיות בהשלמה עם החיים החדשים שנגזרו עלינו. לטפח שיגרת חיים שהיא לא שונה משל אחרים. לייצר לנו חיים שלמים ומלאים ועשירים. להוציא מהעוקץ את הדבש.

"הדר סובל גם היום מנכות לא קלה. חוץ מהפגיעה המוטורית בצד ימין, יש לו גם פגיעה מוחית שמלוּוה בקשיים קוגניטיביים שמצריכים עבודה קשה וצמודה. הוא זקוק לסייעת, לעזרה קבועה ושוטפת בלימודים, לאסטרטגיות למידה שמותאמות לו ולפעילות פיזית מאומצת בכל ימות השבוע כדי לשמור על עצמו ולהתקדם".

טובה אומרת שידעה מייד שחייה לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. מהרגע הזה שציקי לא ניגש אליה אחרי הפיצוץ. הרי אם הוא היה בחיים, הוא היה רץ אליה. "הבנתי שנגמר. שהיו לי חיים טובים, הייתי בת מזל, ועכשיו זה כבר משהו אחר לגמרי".

את ציקי הכירה בתיכון, בפעילות של השומר הצעיר. הם היו בני אותו גיל. בצבא שירתו שניהם בנח"ל, אבל בגרעינים שונים. אחרי השחרור נפגשו שוב, היא כבר היתה סטודנטית בויצ"ו חיפה, הוא בדיוק חזר מטיול בדרום אמריקה. אחרי חודש עברו לגור יחד. אחרי שנתיים, ב־1994, התחתנו. ציקי למד מינהל עסקים ואחר כך ניהל עסק משפחתי, וטובה עבדה כמעצבת גרפית. ב־1997 חבקו את הבת הבכורה ענבר. כעבור שנתיים וחצי נולד הדר.

"היו לנו חיים מאושרים", היא אומרת. "טיילנו המון. היה משהו חזק מאוד בחיבור בינינו. זאת היתה אהבה גדולה מאוד". גם היום קשה לה לדבר עליו. היא הולכת למטבח לקחת עוד כוס מים.

"לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו. תמיד חשבתי שאני אזדקן איתו".

בסוף הקיץ רק ביקשו לעצמם סיבוב קטן בטיילת ליד הים. לנצל את הרגעים האחרונים של השמש. "ציקי קם לשלם בקופה, ואז היה הפיצוץ. הוא נהרג, והדר נפצע. והייתי כל כך צריכה את ציקי איתי, שיעזור לי עם הדר ועם ענבר.

"השנתיים הראשונות היו ממש מלחמת הישרדות. ימים ולילות שמתחברים יחד. שנתיים בלי שינה. זה אומר לדחות עד כמה שאפשר את הלילה ולהגיע למיטה רק בסביבות 3 בבוקר, כי לפני זה המחשבות והדאגות הורגות אותך. אתה לא מצליח לעצום עיניים. הייתי עסוקה בדבר אחד: שהדר ישרוד. וכמה שיותר טוב. 

"ברור שהיו לי רגשות אשמה כלפי ענבר. כל הזמן. הילדה שלי איבדה את אבא שלה, אח שלה זה כבר לא האח שהיה לה, ואמא שלה נעלמה לה מהחיים. אז לא רק שהיא עברה טראומה איומה, כי היא ישבה ממש מול המחבלת וזה השפיע עליה מאוד, אלא שפתאום אף אחד כבר לא איתה. אבל לא היתה לי ברירה.

"אחרי שהדר שרד ונתן לנו קצת אוויר לנשימה כשהתחיל לנשום עצמאית, היה הניתוח השני. אחרי שהוא שרד גם את הניתוח השני, הגיע השיקום שלו. כל המושגים שיש לילד בן 3 נמחקו לו. כל ההארד דיסק שלו נמחק. לא רק נמחק אלא גם היה שרוט, אז לא היה אפשר לפרמט אותו. הוא לא דיבר ולא הלך והיתה לו יכולת ריכוז לכמה שניות בלבד. אזורים שלמים במוח שלו מתו, ואזורים חדשים היו צריכים להתחיל לתפקד. זאת עבודה קשה מאוד. הרגשתי שאני חייבת להיות שם. כל הזמן.

"בשיקום היו רגעים מרגשים מאוד. למשל כשהוא התחיל ללכת לבד ולא נאחז בשום קיר או תמיכה אחרת. השיא היה אחרי כמעט שנה, כשהוא אמר בפעם הראשונה, בהברות, 'א־מא'.

"בשנה השנייה שלנו בבית לוינשטיין הדר כבר דיבר והלך, אבל רק אחרי שחזרנו הביתה והוא כבר לא היה יותר באשפוז יום נגמרה תקופת ההישרדות והתחילה חזרה מסוימת לשיגרה. התחלתי להרגיש שהגרוע מכל מאחורינו, ועכשיו היה צריך להתחיל את השיקום שלנו כמשפחה.

"זה היה תהליך. אחרי האובדן, העיכול של הפרידה, של הסופניות, בנינו לעצמנו חיים חדשים. אני חזרתי לעבודה כמעצבת גרפית, והיום יש לי סטודיו משלי. לא הסכמתי שהילדים שלי יחיו בבית מדכא. החלטתי מייד: יהיו להם החיים הכי טובים שאני יכולה להעניק להם. בלילות מצאתי את הספרים. זאת היתה התרפיה שלי, המנוחה האמיתית מהמחשבות. קראתי המון, וזה הסיט אותי למקומות אחרים.

"אף פעם לא הייתי עסוקה ברחמים עצמיים, אבל היו רגעים קשים מאוד. באזכרות השנתיות, בחגים. עד היום הימים הכי קשים בשבילי הם ראש השנה ופסח, חגים משפחתיים מאוד, ואז חסרונו של ציקי בולט מאוד. ראש השנה היה החג האחרון שחגגנו יחד. בסוכות כבר ישבנו שבעה.

"היו בשנים האחרונות רגעים משמחים מאוד. הייתי מאושרת כשהדר השתלב בבית ספר רגיל, בית הספר ליאו בק בחיפה. זה היה בשבילי, ובשבילו, ניצחון גדול. ראיתי שהילדים מקבלים אותו יפה מאוד. וביום כמו היום, שהוא מגיע הביתה ואומר לי: 'אמא, קיבלתי 100 במתמטיקה', אני מאושרת ברמות שקשה לי להסביר. ברור שכל אמא מאושרת מציון כזה, אבל אצלי יש משמעות אחרת לעניין הזה". הדר שומע ומעיר, "קיבלתי גם 100 באנגלית", ושוב מקבל חיבוק ונשיקה.

טובה בהט בת 45. "אחרי הרבה שנים התחלתי להיפתח גם לאפשרות להכיר בן זוג חדש", היא אומרת. "זה לא קרה ביום אחד. לא פשוט ללמוד לנהל קשר חדש, להבין שזה לא בסתירה למה שהיה לי. אני עדיין מאוד מתגעגעת לציקי, אני תמיד אוהב אותו".

היא פגשה את ירון, והם החלו לצאת. "הוא בן אדם מיוחד, טוב לי איתו. מי שאיתי צריך להיות מסוגל להכיל אותי, את כל הסיטואציה שלי, להיות עם תעצומות נפש. הסיפור שלי לא נמצא כל הזמן ברקע, אבל בהחלט מקבל את המקום הראוי".

יחד

עכשיו הם בדרך לספארי בטנזניה. טובה, ענבר, הדר, ירון והבן שלו. זה טיול בר המצווה של הדר. "התאמנו את הטיול ליכולות של הדר", מחייכת טובה, "אני כל כך מתרגשת. חיכיתי הרבה זמן לרגעים האלה. שם, ברמב"ם, דמיינתי את זה. ועכשיו זה קורה".

הדר: "זה כיף! אני אוהב את הטיולים שלנו בחו"ל. אני קצת מפחד שאיזה קוף יקפוץ עלי וחושש שיהיו יתושים, לא בא לי לתפוס שם איזו מחלה".  

הם כבר טיילו יחד בלונדון ובהולנד ובמקומות נוספים, טובה אומרת שהילדים שלה הם המזל של חייה. מזל שהיה לה על מה להילחם, אחרת היא לא יודעת איך היתה מצליחה להתגבר על האובדן. "הם תמיד איתי. אנחנו צוחקים כאן עד לב השמיים בארוחות ערב, אנחנו מתים על סרטים בקולנוע בשבת של חורף, וכשמזג האוויר יפה יוצאים לטייל, לפעמים גם עם משפחות אחרות. וצוחקים הרבה. עפות כאן בדיחות אפילו על פצעי הבגרות".

יושבים יחד לראות את המצגת שטובה הכינה. השיר שמתנגן ברקע הוא "אלוהים נתן לך במתנה". "אלוהים נתן לך במתנה / דבר גדול דבר נפלא / אלוהים נתן לך במתנה / את החיים על פני האדמה". כל מילה מקבלת משמעות מרגשת.

ציקי שוכב בבית ומשחק עם הדר, תינוק בן כמה חודשים. תמונה משפחתית אחרונה מאילת, יום הולדת 3 להדר, טיולים משפחתיים שמחים.

ואז קפיצה בזמן. הדר לומד לכתוב ביד שמאל אחרי שיד ימין נפגעה, והנה הוא לומד מחדש לדבר וללכת, בבית לוינשטיין.

ובקיץ 2007 ניבטות התמונות מהטיול ללונדון, ופתאום הדר קופץ ושר בבית - הוא אוהב מאוד לשיר - "כי אני זה אני והאמת בתוכי / ואם רק אסתכל בליבי אמצא את הדרך שלי".

טובה, ענבר והדר צופים בתמונות, והדמעות זולגות מעצמן.

"אנחנו הכי משפחה בעולם", אומרת ענבר, "אנחנו יחידה מגובשת, שונה ממשפחות רגילות, שלא עברו את מה שעברנו. מצאנו את הדרך שלנו להכיל את הכל".

*   *   *

עשר שנים אני מלווה את הסיפור של משפחת בהט. פגשתי את טובה ברגעים הכי קשים ומורטי עצבים של חייה, כשהדר נאבק על חייו בחדר הניתוח של רמב"ם. ראיתי אותה עושה איתו את החזרה לחיים בבית לוינשטיין. שעות בילינו בשיחות נפש. יש במשפחה הזאת משהו מיוחד, כוח רצון אישי ומשפחתי שקשה לתאר במילים. עם כל העצב הגדול, החיוך לא מש מפניהם. תמיד היתה שם תקווה. מעולם לא הרימו שם ידיים.

לפני שאנחנו מסיימים והם פורשים איש לעיסוקיו, הם מתחבקים. ענבר יוצאת לבלות עם החברים בעיר. הדר פורש לראות טלוויזיה. טובה אומרת שהיא מאחלת לו שימשיך בהישגים המדהימים. "שיהיו לו כוחות להגשים את כל המטרות שהוא הציב לעצמו, שימצא את מקומו חברתית, שיעשה תעודת בגרות. ושיתגייס לצבא. והכי חשוב לי בעולם זה שיהיה לנו טוב".