באמצע השבוע, כמעט באגביות, פורסם בעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית פוסט צנוע. נכתב בו כי הספרייה, ששעריה נפתחו לראשונה בשנת 1892, עומדת בפני שוקת שבורה, וב־17 באוגוסט 300 עובדיה - ספרנים, חוקרים ועובדי מינהלה - ייצאו לחל"ת. השירותים לציבור הרחב, הכוללים אירועים, השקות ספרים, ימי עיון וכמובן שירותי ספרייה וחלל עבודה לכותבים רבים - יוקפאו.
תגובות אנשי הספר בישראל הפכו את הפוסט לוויראלי ושאבו אלפי לייקים - מדד חשוב כדי להבין האם הנושא מושך עניין בתקופה המבולבלת והעמוסה של הקורונה. ובכל זאת, אף על פי שהספרייה הלאומית היא סמל ישראלי ויהודי, ואולי אחד המשאבים האינטלקטואליים החשובים בציבוריות הישראלית, נדמה שרוב המגיבים היו חלק מהברנז'ה הספרותית, שהספרייה הלאומית היא חלק מהותי מחייהם.
הספרייה הלאומית בירושלים, שנמצאת באוניברסיטה העברית ומשנת 1960 נמצאת בגבעת רם (מבנה חדש בקריית הלאום נבנה בשנים האחרונות), אוצרת בתוכה 4 מיליון פריטים פיזיים, שמתוכם 100 אלף פריטים נדירים וכ־60 מיליון פריטים דיגיטליים. ייעודה המקורי הוא לרכז "כל פרסום הקשור ליהדות וליהודים בכל מקום בעולם, בהם גם חיבורים אנטי־יהודיים".
לפי חוק הספרייה הלאומית, שנחקק ב־2007, הספרייה היא בחצייה חברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה, ורבע ממנה שייך לאוניברסיטה העברית.
הספרייה אמונה על שמירת ושימור כתבי יד ואוצרות מודפסים, ומתפקדת כארכיון הלאומי לדברי דפוס (שני עותקים מכל ספר הרואה אור בישראל נשמרים בה מתוקף חוק). בשגרה, זו אבן שואבת לחוקרים מכל העולם. מלבד אוסף היהדות הנדיר שמכיל עשרות אלפי ספרים, כתבי עת ומיקרופילם, בספרייה שמורים גם ארכיונים אישיים חשובים של אישים כאייזיק ניוטון, אלברט איינשטיין, ש"י עגנון ופרנץ קפקא - שפריטים נדירים מכתביו הוצגו אשתקד בספרייה, לאחר מאבק משפטי ארוך.
חוק הספרייה הלאומית נחקק לאחר קשיים כלכליים שאליהם נקלעה הספרייה בסוף המאה שעברה, כשהיתה תחת פיקוחה וניהולה הכלכלי של האוניברסיטה העברית. אולם המשבר ההוא נראה זעיר לעומת זה הנוכחי, שנגרם בעקבות נגיף הקורונה.
11 מיליון שקלים חסרים
"המשבר התקציבי נובע בראש ובראשונה מכך שאין תקציב קבוע למדינה", מסביר אורן וינברג, מנהל הספרייה בעשור האחרון. "חצי מהתקציב שלנו הוא מהמדינה; בדצמבר 2019 קיבלנו הודעה על קיצוץ ובפברואר השנה, רגע לפני המשבר הגדול, קיבלנו חלק מהכסף, מתוך מחשבה שיהיה תקציב מדינה עד הקיץ ומוטב שננשוך שפתיים ונחכה. כמובן שבסוף זה לא קרה".
הציבור דורש. בלומברג // צילום: דן פרגוס
תזרים מזומנים לא מבוטל מגיע לספרייה הלאומית מדי שנה מפילנתרופים יהודים ברחבי העולם, שרואים במוסד סמל יהודי, לפני היותו ספרייה ישראלית. אלא שגם בגזרה זו הברז כמעט נסגר לחלוטין. "תורמים היום נזהרים ומהססים להוציא כסף, ויש גבול לכמה אנחנו יכולים להיות פושטי יד ולרדוף אחר הכסף", מבהיר וינברג. "בסופו של דבר יש גם למדינה אחריות. חסרים לנו 11 וחצי מיליון שקלים כדי לשלם משכורות ולניהול שוטף. נוציא את העובדים לחל"ת והמדינה תשלם להם את הכסף עד הודעה חדשה - אז לא מוטב שהכסף יגיע כבר ישירות אלינו שנוכל להעסיק אותם?"
וינברג מספר שהאוצרות בספרייה אינם רק האוספים והפריטים, אלא גם הציבור שפוקד אותה. חילונים, חרדים, יהודים, ערבים, נוצרים, מבוגרים ובני נוער, שממלאים את אולמות הספרייה לאורך כל השנה. חוקרים רבים הפכו את אולמות הספרייה לחלל עבודה, ופוקדים אותם מדי בוקר. אלא שמשבר הקורונה גרר פגיעה אנושה בהכנסות. הסגר הממושך סגר את שעריה למבקרים ולחוקרים, ואירועים תרבותיים שנערכים בדרך כלל למרגלות הוויטרז' המפורסם "חלונות ארדון", ומהווים עוגן כלכלי משמעותי לספרייה, בוטלו מיידית. מאז, התחדשו האירועים בגרסת זום, אך אינם מחפים על חסרון הכיס הגדול.
וינברג טוען שבכנסת איש לא מתרגש שהמוסד ההיסטורי עומד בפני סכנה קיומית. "מה שעצוב הוא שהשיח בכלל לא הגיע לרמת השרים", הוא אומר, "אנחנו מודעים לכך שיש בעיה של קשב, והממשלה עסוקה בבעיות רבות, אבל לא לקבל אפילו טלפון אחד? אנחנו מוסד ממלכתי ולאומי שמשרת את כלל אוכלוסיית ישראל, ולא נמצא בשום מחלוקת פוליטית. הספרייה היא חלק מהדנ"א של המקום הזה, אנחנו מחוברים למכונות הנשמה".
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, נמצא בתפקיד מאז 2007 ומתעקש לשמור על אופטימיות, אף שקולו הנחוש נסדק לעיתים כשהוא מדבר על המצב. "בעוד כשנתיים נשלים את בניית הבניין החדש של הספרייה, שקרוב לכנסת ישראל. לאורך כל שנותיה הספרייה הלאומית בירושלים שימשה משכנם של אנשי המחקר והתרבות והבניין החדש אמור לשמש את ההמונים, ואנחנו רואים כבר עכשיו את הדרישה הציבורית לכך".
בלומברג אומר שהמטרה היא חידוש ימיה של הספרייה כקדם. "להפוך את הספרייה הלאומית למוסד המרכזי ביותר בתרבות הישראלית והיהודית", הוא מצהיר; "השקענו סכומי עתק בבנייה, שמקורם העיקרי אינו כספי מדינה אלא תרומות שגייסנו. אלא שאנחנו חוששים עכשיו לבנות בניין לספרייה ריקה, שיהיה כאבן שאין לה הופכין. מטריד אותי שאף אחד מהממשלה לא פנה אלינו. אנחנו לא משחקים, מדובר במועקה אמיתית. עבורי, הקמתה של מדינת ישראל לא תושלם, עד שבנייתה של הספרייה הלאומית לא תושלם".
"אנחנו מגדל שן?"
האם הבעיה של הספרייה הלאומית היא דימויה כמגדל השן של האינטלקטואלים? האם עבור רוב הציבור הישראלי, שהולך וקורא פחות, מדובר במוסד אלמוני ולא חשוב? ואולי, מלבד הקורונה, גם המצוקה המתמשכת בלימודי מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות היא שהביאה את הספרייה הלאומית למצב זה? אלו שאלות קשות שעולות בעת המשבר.
וינברג לא מסכים עם הטענה שלפיה הדימוי האליטיסטי של הספרייה הלאומית מקל על מקבלי ההחלטות למנוע סיוע כספי מיידי. "מאז ומתמיד תפקיד הספרייה היה לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי", הוא אומר, "אז להגיד שאנחנו מגדל שן? בתקצוב מהרשויות, אנחנו מתוקצבים הכי נמוך בעולם המערבי. אנחנו יוצאי דופן בהקשר זה. ספרייה לאומית שלא מסוגלת לפתח את אוספיה ולשרת את קוראיה, גם פיזית וגם דיגיטלית, אין לה זכות קיום. אנחנו לא מחפשים פתרון קוסמטי.
הקורונה תסתיים בסופו של דבר, ומוסדות כמו שלנו לא חיים את הרגע אלא מביטים קדימה. כך תמיד היה כאן".
האחראים על הספרייה הלאומית הם שני משרדים, החינוך והאוצר. נכון ליום חמישי בצהריים, איש לא טרח לדרוש בשלומם של כתבי הרמב"ם, פרויד, בובר ושאר גדולי הרוח שמרכיבים את הפסיפס היהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו