הפלשתינים מהללים שלושה מרוצחי מאורעות תרפ"ט, שנתלו על ידי הבריטים

עטא א־זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חג'אזי היו שלושה רוצחים אכזריים שנידונו למוות על חלקם במעשי הטבח שבוצעו ביהודי חברון וביהודי צפת בתרפ"ט, לפני 90 שנה. הם הוצאו להורג בכלא עכו על ידי שלטונות המנדט הבריטי ביום שלישי, 17 ביוני 1930. 22 מחבריהם, רוצחי עשרות יהודים, שנידונו אף הם למוות, זכו לחנינה. במאורעות נרצחו 133 יהודים ועוד מאות נפצעו.

אחרי שג'מג'ום, א־זיר וחג'אזי נתלו, המוסדות הלאומיים הערביים הכריזו על שביתה כללית, וההיענות של התושבים הערבים ברחבי הארץ היתה כמעט מלאה. לעכו עצמה הגיעו באותו יום קרוב ל־1,000 איש, שעמדו בדומייה מול מבצר הכלא. בהלוויית שלושת הרוצחים שהתקיימה אף היא בעכו השתתפו אלפים. אחרי התלייה הכריזה ההנהגה הערבית על 17 ביוני כיום "השוהדאא" - יום הקדושים, והפצירה בציבור הערבי לציינו מדי שנה. 

כך הפך יום השוהדאא לחלק מהסיפור הפלשתיני. בשנים הראשונות הוא צוין ברציפות. בספרו "תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי", מביא ההיסטוריון פרופ' הלל כהן שניים מהשירים הפופולריים שחיברו משוררים פלשתינים לזכרם של שלושת המחבלים. אחד מהם, שנכתב על ידי אבראהים טוקאן, הוא זה שבסופו של דבר קיבע לדורות את שמו של יום הזיכרון כ"יום שלישי האדום", שם השיר. השיר השני, "מן סג'ן עכא טלעת ג'נאזה" ("מכלא עכו יצאה הלוויה"), שנכתב על ידי משורר חיפאי בשם נוח אבראהים, הפך לזמר עממי לאומי פלשתיני; גם כאלה שאינם בקיאים בפרטים שמאחורי השיר - מכירים היטב את מילותיו והוא מושר לא פעם בעמידת דום ובהצדעה מתוחה.

מימין לשמאל: ג'מג'ום, חג'אזי וא־זיר, הרוצחים שנתלו על ידי הבריטים 

בשנים האחרונות, אחרי עשורים שלמים שבהם לא צוין בסדירות, "יום שלישי האדום" זוכה לתחייה מחודשת. למעגל הזיכרון המתחדש שותפים ארגוני פת"ח וחמאס, אבל גם חלק ממפלגות הרשימה הערבית המשותפת. מפלגת בל"ד פרסמה השנה בעמוד הפייסבוק שלה דברי הלל לרוצחים, ותיארה אותם שם כשאהידים של "מהפכת אל־בוראק" - הכינוי הפלשתיני למאורעות תרפ"ט (ישי פרידמן, "מקור ראשון", 19.6). גם גורמים במפלגת חד"ש, בראשות הח"כ לשעבר עיסאם מח'ול והח"כ לשעבר מוחמד ברכה, כיום יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, נטלו בשנים האחרונות חלק בפעילות ההנצחה והזיכרון לשלושת המחבלים מתרפ"ט. 

הפצועה שזיהתה את הרוצח

התיאור של מעשי הטבח בחברון ובצפת בכלל, ושל שלושת הרוצחים שהבריטים הוציאו להורג בפרט, קשה לעיכול גם היום. ההיסטוריון הלל כהן התעכב בקצרה בספרו גם על חלקם של השלושה בפרעות ובטבח היהודים. 

עטא א־זיר החברוני, כך מסתבר, בן למשפחת קצבים ופושטי עורות ואב לחמישה, פרץ בראש ההמון לביתו של הרב מאיר שמואל קסטל, כשבידו גרזן. א־זיר תקף גם את בית קפילוטו, שם רצח את תלמידי הישיבה אברהם שפירא ואליהו קפילוטו. האחרון מת מפצעיו רק כעבור שנה. במהלך המשפט תיארה הרעיה, רבקה קפילוטו, כיצד תפסה את א־זיר בשתי ידיה והתחננה בפניו שלא יהרוג אותה ואת משפחתה, מכיוון שהם בני הארץ. "הרוג אותי, אך תשאיר את בעלי ואת הילדים בחיים", התחננה קפילוטו בפני א־זיר. התחנונים לא הועילו. א־זיר הטיח אותה לקרקע, רדף עם סכינו אחרי בעלה, אליהו, ודקר אותו קשות. 

מוחמד ג'מג'ום, מחברון אף הוא, נידון למוות על רצח בכוונה תחילה של ארבעה אנשים בבית משפחת אבושדיד בחברון: אליהו אבושדיד ובנו יצחק, ויעקב גוזלן ובנו משה. 

הצלע הצפתית בחבורה, פואד חג'אזי, היה המשכיל מבין הנידונים למוות. מתוקף תפקידו הוא היה אחראי והשתתף בהעברת פצועי המתקפה מצפת לחיפה. חג'אזי נעצר רק כעבור זמן, לנוכח זעקותיה של אחת הפצועות, שושנה אפריאת, שבפינויה עסק. הוריה, משה ופרידה, נרצחו מול עיניה. היא זיהתה את חג'אזי כרוצח. כמו שני חבריו מחברון, גם חג'אזי הכחיש. אבל העדויות הזמו את גרסתם. במקרה של חג'אזי הכריעה את הכף עדותו של השוטר אלעסכרי, שתיאר כיצד חג'אזי נכנס לבית אפריאת יחד עם רוצחים אחרים.

פופולריים גם בלי מערכת החינוך הפלשתינית. יום הזיכרון לרוצחים בעכו

פרופ' הלל כהן מעריך כי רבים מאלה שמשתתפים כיום בטקסי הזיכרון לשלושה, כלל אינם מודעים למעלליהם ולכך שמדובר ברוצחים שנכנסו לבתים של אנשים שהכירו והרגו אותם בדם קר. "אני עצמי", הוא מספר, "עזבתי פורומים שבהם שרו שירים לכבוד 'השאהידים' הללו, ואמרתי למי שאמרתי את דעתי. כך התברר לי שחלק גדול מהאנשים בכלל לא מכירים את הפרטים". 

"מנקודת מבט פלשתינית ועל פי תחושתם", אומר כהן, "אלה הם 'השאהידים הראשונים' בזיכרון הפלשתיני של 100 השנים האחרונות, הם שיזמו את המאבק הלאומי. בצד הפלשתיני, הסיפור של תרפ"ט הוא חלק מסיפור ההגנה על המולדת מפני הפלישה של הציונים; בראייתם, תושבי חברון וצפת התקוממו ופעלו להסיר את האיום הציוני". כהן אף מחדד: "יש הרבה פלשתינים שלא יודעים שהיה טבח בחברון. הם שמעו רק שהיו הרוגים".

לדבריו, "חברות אנושיות, ובכלל זה הפלשתינית והיהודית, אינן בודקות בציציות של הגיבורים שלהם. זו תופעה אוניברסלית. אומר בבוטות: יצא לי להתפלל בבתי כנסת שבהם התפללו לצידי גם כאלה שהרגו פלשתינים בנסיבות כאלה ואחרות, ואיש לא חשב שלא צריך להעלות אותם לתורה". הוא מדגיש: "אני לא משווה בין המעשים, אלא משווה בין היחס החברתי למי שהורג חפים מפשע. היחס הזה, עד כמה שהדבר מצער, זהה בכל החברות. לא המעשים שווים, אלא היחס החברתי לאלה שמזוהים כמי שנהרגו על הגנת המולדת". 

כהן מעריך כי ככלל, "כל מה שהציבור הערבי בישראל והציבור הפלשתיני יודע הוא שהשלושה הללו נתלו למען המולדת. רק בודדים יודעים או רוצים לדעת מדוע נתלו. 

אחד החריגים, מגלה כהן, היה חיידר עבד א־שאפי, המדינאי הפלשתיני הידוע, ממייסדי אש"ף, שמת לפני 13 שנה. "א־שאפי לא ערער על עצם ההתנגדות לציונות, אבל הוא היה מספיק הומני כדי לבכות את מותו של הרב קסטל, 'האיש האציל', שאותו זכר מימי ילדותו בחברון, ואגב כך הציב סימני שאלה על האמצעים שרצוי לנקוט במסגרת ההתנגדות לציונות". הרב קסטל, כאמור, נרצח בפרעות על ידי א־זיר.

"מקבילה לטרומפלדור"

גם דני רובינשטיין, סופר, עיתונאי ותיק וחוקר החברה הפלשתינית כבר יותר מ־50 שנה (ספרו "זה אנחנו או הם", זכה לפני חודשים אחדים בפרס יצחק שדה לספרות צבאית), מציין ששלושת הרוצחים מתרפ"ט ויום מותם הפכו זה מכבר לאייקון פלשתיני: "המקבילה שלו אצלנו, מבחינת הפופולריות, הוא יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור ולחללי תל חי בי"א באדר".

אלא שלדברי רובינשטיין, "על השלושה מתרפ"ט לא לומדים במערכת החינוך הפלשתינית או הירדנית, אבל הם מאוד פופולריים בתקשורת האלקטרונית וברשתות החברתיות. סיפרתי לא מזמן על השלושה הללו לחוקר, פרופסור אמריקני שביקר אותי בארץ, והוכחתי לו עד כמה הסיפור שלהם נפוץ. בחרתי אקראית בנהג משאית ערבי, ששכב מתחת לרכבו ברחוב ותיקן אותו. פניתי אליו בשאלה: 'אתה מכיר את 'מכלא עכו יצאה הלוויה'?" הבחור נמתח לדום והחל לשיר את השיר על כל מילותיו. תשאל אותי - האם הוא יודע בדיוק במה מדובר? לא בטוח, אבל עובדה שלאתוס הזה הוא נחשף".

"לא חד־צדדי". מח'ול // צילום: מישל דוט קום

המזרחן ד"ר מרדכי קידר, איש אוניברסיטת בר־אילן, אומר שאין להתפלא על מפעלות הזיכרון לשלושה. "בג"ץ הרי נתן הכשר להתמודדות הפוליטית של בל"ד וחד"ש וכל חברי הרשימה הערבית המשותפת. ברגע שבג"ץ הכשיר אותם וקבע שהקו שלהם לגיטימי וכלל אותו במסגרת 'המשחק הפוליטי', אז גם הרוצחים הללו מתרפ"ט נכנסים למסגרת הלגיטימית של אותו משחק.

בעיני רבים בחברה הערבית", סבור קידר, "שלושת הטובחים מתרפ"ט עשו פעולות לגיטימיות. מנקודת מבטם, כל הציונים הם אותו דבר. החייל הוא לוחם. האמא שלו הביאה אותו לעולם. הסבתא שולחת לו עוגיות לבסיס. האבא חינך אותו והילדים שלו יגדלו להיות לוחמים, ולכן את כולם מותר בסיטואציות מסוימות להרוג, כי כולם במוקדם או במאוחר כבשו או יהפכו לכובשים בפוטנציה. זו הראייה שמכשירה טקסי זיכרון פומביים לרוצחי היהודים מתרפ"ט". 

מנגד, מדגיש קידר, "יש בחברה הערבית בישראל זרם נגדי גדול, שכועס וזועם על חברי הכנסת שלו, שבונים קריירה על הדברים הללו. הם נתפסים כמזיקים לחיים משותפים".

אחד שכזה הוא נאיל זועבי, איש חינוך ומנהל בית ספר יסודי בכפר הגלילי טמרה, שדוגל בהשתלבות ערבית במרקם האזרחי של המדינה. זועבי אומר כי לפני קום המדינה, בשנות ה־30 של המאה הקודמת, יהודים בגליל ובגלבוע, בעמק, באזור בלפוריה או בעין חרוד ידעו לייצר שיתופי פעולה והבנה. "אם לא נדע גם היום להבין ולחיות האחד עם השני, נמצא את עצמנו תלויים האחד לצד השני", הוא מבהיר, "אנחנו אמורים להנציח אנשים שעשו למען השלום ולמען אהבת האדם, ולעסוק באנשים שמכבדים זה את זה ואת מנהגיו ומאווייו של האחר, ולא ללכת כעיוורים אחרי הקיצוניות של חלק מההנהגה הפוליטית של הציבור הערבי בארץ. הם לוקחים אותנו לפינות אפלות, שאינן תורמות דבר, לבד מהשרשת הריב והמחלוקת וקיבוע של עימות הדמים".

דברים דומים אומרת פאתינה שלהוב חזאן, מורה ואשת חינוך מעכו, שם מתקיימים בשנים האחרונות טקסי זיכרון לשלושת הרוצחים. חזאן, ערבייה־נוצרייה, פועלת כבר שנים למען דו־קיום בין יהודים לערבים, ומתקשה מאוד עם הטקסים הללו. "קשה לי לקבל כל דבר שקשור לרצח. לא מקובל עלי שמסתכלים על רצח כגבורה, או כמורשת מכל סוג שהוא. זה איבוד של צלם אנוש, של האישיות שלנו, של הרגש הפנימי. כואב לי לראות תופעות כאלה, בין שמדובר בערבים ובין שמדובר ביהודים", אומרת חזאן. 

היא מבהירה כי "הדרך הנכונה היא שיח תרבותי. לא חייבים להסכים, אך חייבים לדבר, וגם להסכים שרצח וטרור הם חרפה ולא גבורה; שהם מחוץ לכללי המשחק".

"מגדלור בהיסטוריה" 

בבית הקברות המוסלמי בעכו, שם קבורים שלושת הרוצחים מתרפ"ט, מתקיים מאז ראשית המילניום, כמעט מדי שנה, טקס זיכרון. חברי הכנסת לשעבר עיסאם מח'ול ומוחמד ברכה נטלו חלק בטקס הזה כבר ב־2005. לפני ארבע שנים השתתפו אנשי חד"ש גם בשיפוץ המצבות ובבניית אנדרטה לזכרם של השלושה. העמותה לתרבות ויצירה על שמו של תאופיק זיאד, משורר, סופר וח"כ לשעבר, שמושבה בנצרת, נטלה אף היא חלק בטקסים הללו, וכך גם חברי מועצה לשעבר מעיריית עכו, דוגמת אחמד עודא, שהזכיר את "חללינו הקדושים". 

ברכה, כיום יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל שהסביר בעבר כי "זכותו של כל עם להחיות את זכר חלליו שנאבקו למען עמם ואדמתם", סירב להתראיין לכתבה זו וכך גם ח"כ מטאנס שחאדה והח"כים האחרים של בל"ד. גם הדוברת של יו"ר הרשימה הערבית המשותפת, ח"כ איימן עודה, הבהירה שאין לו עניין לשוחח על הנושא במסגרת הכתבה. היחיד שניאות להתראיין הוא ח"כ לשעבר מח'ול, חבר הנהגת חד"ש, דמות מפתח ברנסנס הזיכרון לשלושת הרוצחים.

"השאלה אינה מה עשה פרט כזה או אחר במאבק הסבוך שנוצר בפלשתינה בשנים ההן", טוען מח'ול, "צריך לשים את האירוע בקונטקסט הכולל שלו - זו היתה התפרצות זעם נגד הקולוניאליזם הבריטי, וחלק מהתקוממות עממית לאחר שמשפחות של פלאחים נושלו מקרקעותיהם שעליהן השתלטה התנועה הציונית".

מדובר בשלושה רוצחים מורשעים, שנכנסו לבתים של שכניהם ורצחו אותם בדם קר. הטקסים שלכם מעניקים לגיטימציה לטרור.

מח'ול: "בדיוק להפך. אנו מוציאים את האירוע ממעגל הדמים ושמים אותו בקונטקסט היסטורי נכון. רצח של יהודים או של ערבים הוא נתעב בכל מקרה, אבל אם אני לא רואה מה הקונטקסט ההיסטורי שלו - לא אלמד ממנו. האירוע הזה הוא חלק מההיסטוריה של העם הפלשתיני. אחרי 90 שנה אני לא נכנס לדיון הפרטני. אני מסתכל על התהליך ההיסטורי".

וזה מה שתאמר לצאצאי המשפחות שיקיריהן נטבחו בחברון ובצפת?

מח'ול: "אנחנו 90 שנה אחרי. הטראומה אינה חד־צדדית. אני נזהר לא לעסוק בשקילת דם כל הזמן. מבחינת הפלשתינים, זו היתה התקוממות עממית, מול הלחץ של האימפריאליזם והתנועה הציונית. עשרות אלפי ערבים נושלו בשנים שקדמו לאירועים הללו מאדמותיהם ונשארו ללא פת לחם".

ונניח שכך, זה הופך רצח לכשר?

מח'ול: "הגיע הזמן, כדי להיות מועילים לראות את התמונה הכוללת של מאבק עממי נגד אימפריאליזם וכוחות ריאקציוניים שניסו להפוך את ההתקוממות הזו להתנגשות דתית או לאומנית, ולא לפרש את האירועים הללו בקונטקסט הצר של אנשים משני הצדדים שרצחו". 

אלא שלמרות הדברים של מח'ול, ברש"פ ובחמאס בהחלט שואבים השראה משלושת הרוצחים, שאת זיכרונם מחיים עתה הפוליטיקאים הערבים. במסגרת התוכנית "חוליה בשרשרת" שמשודרת בטלוויזיה הפלשתינית, הוקראו בעבר מילות השיר "מכלא עכו יצאה הלוויה". בשידור אחר הגדירה מגישת החדשות את רגע הוצאתם להורג של שלושת הרוצחים כ"מגדלור בהיסטוריה של עמנו" (תיעוד: "מבט לתקשורת פלשתינית"). פאח'ר שריתח, בעל טור ביומון "פלשתין" שיוצא לאור בעזה ומקורב לחמאס, פרסם לפני כעשור מאמר שכותרתו "כולנו מבקשי שהאדה". "הצלת העם הפלשתיני", כך כתב, "תהיה באמצעות שטף דם המרווה את האדמה ובאמצעות אבק השריפה וההתנגדות... זה עניין של מולדת גזולה וכבוד של עם מוכה אסון שלא יוחזר אלא באמצעות הדם. זה מה שלימדונו עטא א־זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חג'אזי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו