ישראל ותו לא

הפולמוס הסוער על השם למדינה החדשה נמשך עד ראשית חודש סיוון של שנת תש"ח. אלפי מכתבי קוראים שוגרו למערכות העיתונים. 37 שמות הוצעו למדינת היהודים שנולדה זה עתה. דווקא השם שנבחר, "ישראל", היה פחות פופולרי, אבל השמות שהובילו לאורך כל הדרך - "ארץ ישראל" ו"יהודה" - נפלו ברגע האחרון. הוויכוח הנשכח ההוא על שם המדינה שבדרך החל למחרת החלטת האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, על חלוקת הארץ לשתי מדינות.

"בשבועות הראשונים", תיאר חודשים ספורים אחר כך עיתון "הצֹפה", "היו מדורי המכתבים למערכת של העיתונים מלאים וגדושים הצעות של שמות למדינה. ממש שוק סואן ומלא אנשים אצים־רצים, נדחקים־מזיעים, המכריזים בקול על מרכולתם. כל יהודי שלישי מצא לנחוץ למלא את חובתו האזרחית ולהציע שם לתינוקת".

עיתון "הארץ" נאלץ בשלב מסוים לחסום את זרם הכותבים שעסקו בסוגיה. הוא ביקש מקוראיו לחדול מלשלוח לו מכתבים בנושא. רק לקראת חג השבועות הראשון שלאחר קום המדינה שכך הוויכוח ופינה את מקומו לפולמוס חדש, שלא הוכרע עד היום: למי שמורה זכות הראשונים על בחירת השם "ישראל" למדינה החדשה?

כעת, חמש שנים לאחר פטירתה, יצא לאור ספרה של ד"ר רבקה בליבוים, שהיתה חוקרת עברית חדשה ועתיקה, והקדישה את שנותיה האחרונות למחקר ולכתיבת ספרה: "היא מדינת ישראל - השיח הציבורי על שם המדינה" (הוצאת יד בן־צבי). בליבוים, שהלכה לעולמה באוקטובר 2014, עשתה סדר במידע הרב שליקטו חוקרים קודמים והוסיפה רבות משלה.

גרסאות סותרות. בן גוריון // צילום: פריץ כהן/לע"מ

עיקר תרומתה - בדיוקן של כמה אמונות רווחות, לעיתים מוטעות, שהשתרשו והתקבלו כ"תורה למשה מסיני". בעיקר היא הצליחה לערער את המוסכמה הרווחת שדוד בן־גוריון, הוא שהעניק למדינה את שמה: ישראל.

"לא הייתי הראשון שהציע"

יומיים לאחר הכרזת המדינה, ביום ראשון, 16.05.1948, פרסם עיתון "הארץ" כי "שם המדינה החדשה הוא ישראל". העיתון דיווח לקוראיו כי "היה זה דוד בן־גוריון שהציע שם זה, לאחר התייעצות עם כמה אנשי מדע וחוקרים. מכל השמות שהוצעו תחילה - 'יהודה', 'ציון', 'ארץ העברים' ועוד", ציין העיתון, "בחר (בן־גוריון; נ"ש) את השם הזה, שנתקבל על ידי חברי המועצה הממשלתית הזמנית, וכך נקבע שם המדינה".

בן־גוריון עצמו אישר בכתב, ב־1971, לעיתונאי ברוך ברקאי, כי "נכון הדבר שהשם ישראל נתקבל על פי הצעתי", אבל בליבוים מצאה שהדברים אינם כה פשוטים, ושבין שני המועדים הללו היו לבן־גוריון גרסאות שונות, שלא לומר סותרות.

הנה, למשל, שש שנים אחרי שהשם כבר ניתן למדינה, בן־גוריון מבהיר במכתב לשמעון ראבידוביץ', האופוזיציונר הבולט ביותר לשם "ישראל": "...אני לא הייתי הראשון שהציע את השם ישראל, אף כי אני אולי אחראי לכך ש'מינהלת העם' החליטה לתת למדינה את השם ישראל".

גם עשור מאוחר יותר, במאי 1965, בשידור רדיו, מערער בן־גוריון עצמו את הגרסה המאוחרת שלו מ־1971, ואומר שאינו זוכר מי היה הראשון שהציע את השם ישראל. בן־גוריון אינו מפזר את הערפל בעניין זה גם בהקדמה שהוא כותב לספר "תולדות מלחמת העצמאות". שם הוא מציין כי "ברוב של 7 קולות נגד 2 הוחלט כי שם המדינה יהיה ישראל", אך אינו עוסק בחלקו בבחירת השם.

את המדינה שבדרך, כך מתברר, קודם שהפור נפל על השם ישראל, בן־גוריון כינה בעיקר "מדינה יהודית" ו"מדינה עברית". בנאום הראשון שלו לאחר כ"ט בנובמבר 1947, הוא בכלל בחר לכנות את המדינה העתידה בשם "יהודה": "יהודה המחודשת תתפוס בכבוד את מקומה באומות המאוחדות..."

אלא שגם הצירוף "מדינת ישראל" עולה מנאומיו ומהצהרותיו, למשל בדברים שהוא נושא בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל בדצמבר 1947: "הפלא קם", הוא מכריז שם, "אומות העולם נמנו וגמרו להקים מחדש מדינת ישראל". אולם מהמשך דבריו באותו נאום ממש, ברור כי כוונתו היא למדינה לעם ישראל, ולא לשם המדינה. בן־גוריון עושה שימוש נוסף בצמד המילים "מדינת ישראל" בנאומים נוספים שהוא נושא לפני קום המדינה, אך בדרך כלל לצד הכינויים: "המדינה היהודית" ו"מדינת היהודים".

"המדינה - מה שמה?"

למי אפוא שמורה זכות הראשונים בהצעת השם? בליבוים, שהפכה בדבר, כותבת כי "לכל מי שהתעמק בעניין היה ברור שלא בן־גוריון הגה את השם לראשונה". המתחרה הגדול של בן־גוריון על זכות הראשונים בהצעת השם הוא הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של יצחק בן־צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל.

ראובני, לימים אחד מחתני פרס ביאליק לספרות יפה, תבע את בכורתו ברבים. הצעתו התפרסמה בפומבי בפעם הראשונה בכתב העת "מאזניים" ב־05.12.1947. מאמרו נמסר לדפוס חמישה ימים קודם פרסומו, כלומר למחרת החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה. כבר במאמרים קודמים שלו ראובני עשה שימוש בשם "מדינת ישראל", ואחרי קום המדינה טען בגלוי שהוא אבי שם זה, "שכולל התייחסות הן לעם והן לטריטוריה".

"אני באתי לידי מסקנה ברורה כבר בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1947", כתב ראובני במכתב לעיתון "הבֹּקר" ב־23 במאי 1965, "כי לא יוכל להיות שם אחר למדינתנו העתידה אלא רק מדינת ישראל. כל אותו חודש נובמבר דיברתי על כך עם אנשים רבים, ולבסוף כתבתי מאמר בשם 'המדינה - מה שמה?' שנדפס ב'מאזניים', שבו ביססתי את הצעתי אני: 'מדינת ישראל'".

גם דוד בן־גוריון קרא את עיתון "הבֹּקר" ולמחרת היום פורסמה באותה האכסניה תגובתו המבלבלת מעט: בן־גוריון מבהיר שהשם הוא "ישראל" ולא "מדינת ישראל", אך אינו מתייחס לטענת ראובני על זכות הראשונים שלו.

"עלי להעיר", כותב בן־גוריון, "כי השם אינו 'מדינת ישראל', אלא ישראל... בהכרזת העצמאות נאמר במפורש: 'המדינה היהודית אשר תיקרא בשם ישראל'. מכיוון שישראל הוא גם שמו של העם היהודי, משתמשים גם בהכרזה וגם בדיבור היומיומי במילים 'מדינת ישראל', לציון שהכוונה במדובר היא למדינה, ולא לעם. השם 'ישראל' למדינה נתקבל לפי מיטב ידיעתי למען ציין הקשר הפנימי וההיסטורי בין המדינה היהודית ובין העם כולו, כלומר כל עם ישראל באשר הוא, ולא רק הקשר בין תושבי המדינה ובין המדינה. ואומרים: 'מדינת ישראל', כשם שאפשר להגיד 'קהילות ישראל', או 'רפובליקת ישראל'. המילה 'מדינת' אינה חלק של שם המדינה. השם הוא 'ישראל' - ותו לא".

דקדוקיו של בן־גוריון לא שכנעו את ראובני והוא המשיך לטעון מעל בימות שונות לזכות הראשונים. גם יצחק בן־צבי הדגיש שראובני (אחיו) הוא שהציע את השם. בין הטוענים האחרים לכתר הראשוניות היה נשיא ועד הלשון העברית, פרופ' טור סיני, שהציג כהוכחה לדבריו ידיעה בעיתון "המשקיף" מיום 18.12.1947, שבועיים אחרי הפרסום של ראובני ב"מאזניים", ובה הצעת ועד הלשון לשם המדינה: "ישראל".

לזכות הראשונים טענו גם ההיסטוריון שמואל קרויס שפרסם את הצעתו בעיתון "הדואר" (אך רק בפברואר 1948), וגם אברהם אוליצור, שהיה גזבר קרן היסוד בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ויצחק מינץ, ומנחם נויהויזר; "אלא שלכל אלה", פוסקת בליבוים, "קדם אהרון ראובני במאמרו ב'מאזניים', ואפשר אפוא לקבוע שהוא בעל זכות הראשונים". עם זאת, היא מסייגת, "לא מן הנמנע שמציעי השם 'ישראל', או 'מדינת ישראל', לא ידעו זה על הצעתו של זה וייתכן שאף בן־גוריון לא ידע על הצעת ראובני. במובן מסוים", כך בליבוים, "תיוותר השאלה מי הגה את שם המדינה ללא מענה חד־משמעי".

לעומת זאת, יש כנראה מענה חד־משמעי לשאלה מי השתמש ראשון בצמד המילים "מדינת ישראל", כשעדיין לא חיפשו שם למדינה. מדובר בסופר העברי יצחק פרנהוף, שהגיב ב־1896 במאמרו "שני דמיונות" לרומן האוטופי של הרצל "מדינת היהודים". נראה שפרנהוף נקט שם לראשונה את צירוף המילים: "מדינת ישראל".

בשלב המוקדם ההוא טרם דובר, כמובן, בהצעה לשמה של מדינה ממשית. גם בברכה שכתב המשורר אברהם חלפי בשנת 1939 להוריו של אריק איינשטיין לרגל הולדת בנם, נכלל הצירוף "מדינת ישראל": "עם בואו של אריה, זה הילד הקט / לאם ולאב שעיצבוהו כדת / אני מאחל (למה יש לאחל?)/ המון ילדים במדינת ישראל".

ההתלבטות לגבי שם המדינה היתה קצרה אך אינטנסיבית, וההחלטה התקבלה ממש ברגע האחרון. אפילו בטיוטה האחרונה של ההכרזה על הקמת המדינה לא נכלל השם ונכתב רק: "שם המדינה יהיה: ..................." בולי הדואר הראשונים שהנפיקה המדינה הצעירה לא יכלו להמתין להחלטה, ובעצתו של דוד רמז הוחלט להדפיס על הבולים את הכיתוב: "דואר עברי", ללא שם המדינה.

איה של אלתרמן

השם "יהודה", שנקשר לממלכת יהודה של ימי הבית הראשון ושבו תמך יצחק בן־צבי, הגיע לשלישיית הגמר. בעיתונות היהודית בארה"ב, למשל, רווחה ההערכה כי הוא השם בעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר, וה"פלסטיין פוסט" דיווח בדצמבר 1947 על סקר שנערך בקרב ציבור יהודי שבו היה רוב לשם זה.

אלא שבסופו של דבר השם "יהודה" נפל בעיקר בגלל הקושי להתאימו לתושבי הארץ הערבים, וגם על רקע הטענה שאין היגיון לקרוא את שם המדינה על פי נחלתו של שבט אחד בלבד. ועדת השלושה שמינתה מינהלת העם לעניין השם, שללה גם את השם "ציון", בנימוק כי שם זה עלול "להכביד מאוד על האזרח הערבי במדינה היהודית". אחד הטיעונים הבולטים נגד השם "ציון" היה כי שם זה במקורו ההיסטורי מוסב על העיר ירושלים, שלא היתה עתידה להיכלל בשטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.

לעומת זאת, השם "ארץ ישראל" נהנה מתמיכה רבה, בעיקר בשל המטען ההיסטורי והנוסטלגי שנשא עימו, והיה פופולרי במיוחד בין תלמידי בתי הספר והנוער. לפופולריות של השם תרם אירוע שהתרחש דווקא מעל גלי האתר. השדרנים היהודים ברדיו קול ירושלים, לימים קול ישראל, נהגו לפרש את ראשי התיבות א"י - ולהסביר שמדובר בארץ ישראל. אך בעקבות תגובות נזעמות ולחץ מצד הערבים הורו הבריטים לשדרנים להגות את המילים ככתיבתם, כלומר: "אי".

כל הניסיונות להניא את הבריטים מהחלטתם לא צלחו וכדי להתגבר על האיסור, הקריינים נאלצו להתחכם ולהשמיע שירים שבהם מופיע הצירוף "ארץ ישראל". בתגובה לכך כתב נתן אלתרמן את הפזמון "איה" (ללחן של מרדכי זעירא). מילותיו ביטאו לכאורה געגוע של חייל לנערה ושמה איה, אך לאמיתו של דבר - געגוע לארץ ישראל - א"י.

עלבון ההשכחה של השם "ארץ ישראל" והחלפתו בפלשתינה - ליווה את היישוב העברי גם אחרי הקמת המדינה. בן־גוריון התרעם על השימוש בשם "פלשתין" בשלט של הסוכנות היהודית שהיה כתוב באנגלית, וכתב ליו"ר הנהלתה: "לא ייתכן שהשם 'פלשתין' יתנוסס במדינת ישראל. עלי לבקש מכם למחוק השם 'פלשתינה'. עליכם להחליט אם להחליפו בשם 'ישראל' או 'ארץ ישראל', אבל אין לסבול בשום אופן את השם 'פלשתין'. הערבים טוענים על פלשתין. אנו טוענים שאין ארץ כזו בשם זה, ולא ייתכן שבדרך המלך שבה עוברים תיירים, יתנוסס שם זה".

אלא שההסתייגות העיקרית מן השם "ארץ ישראל" היתה קשורה במידת התאמתו למציאות הגיאוגרפית של מדינה, בגבולותיה המצומצמים של תוכנית החלוקה. "צריך להשאיר את השם 'ארץ ישראל' למולדת בשלמותה, כשנזכה לכך שמדינת ישראל תתפשט על כל ארץ ישראל", הסביר אחד מחותמי מגילת העצמאות, ד"ר זרח ורהפטיג. התומכים בשם הזה היו "הקולניים ביותר בוויכוח על שם המדינה", התרשמה בליבוים. היא מציינת כי לבד מעניין הזיקה לארץ ולהיסטוריה, לשאלת הטריטוריה ולטיעונים האידיאולוגיים, היה לשם הזה משמעות בינלאומית: "שם זה ניתן מטעם המנדט בחסות חבר הלאומים, והמצדדים בו הצביעו אפוא על ההמשכיות שתושג, אם יבחרו בו".

בדרך לשם "ישראל" נפלו כאמור עשרות שמות אחרים ובהם: עבר, ארץ, ישורון, ארץ ישראל המערבית, היברולנד, יהודה החדשה, כנען, כנענה, יהודיה, ישראליה, ישראלית, ישראליתה, ישראליתניה, צבר, התקווה, עברייה ואפילו ליליפוט שהציע בנימה אירונית ד"ר א. יעקובוביץ מבית הכרם בירושלים, בנימוק ש"רק לאחר שמדינתנו תשתרע בגבולותיה ההיסטוריים, נוכל לשנות את השם למתאים יותר".

"נראה", מסכמת בליבוים, "שדווקא העובדה שהשם בצורתו זו - 'מדינת ישראל' - לא היה קיים קודם, ולפחות לא היה מוכר בציבור, נתנה לו יתרון בעיני בן־גוריון. השם לא היה מזוהה פוליטית ואידיאולוגית עם זרם מסוים והיה מעין כלי חדש, ולכן מועמד מתאים לתפיסת הממלכתיות של בן־גוריון. ייתכן", היא מוסיפה, "שבן־גוריון, בעיקר אחרי הוויכוח על החלוקה, לא רצה שם טריטוריאלי כמו 'ארץ ישראל'. מכיוון שהסכים לחלוקה, השתמש קודם בשם יהודה, שם שהתאים למדינה ללא גבולות מוגדרים, אך החליט לבסוף לאמץ את השם 'ישראל', כי היה טעון פחות מכולם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו