הזמן: תחילת אוקטובר 2012, היום האחרון בשבוע הרביעי של "מסע בין יקבים". המקום: חדר החביות של יקב מישר, במושב מישר ליד גדרה. אחרי שטעמנו את יינות הבציר האחרון מהמכלים עברנו לחדר החביות, לפגוש את היינות מבציר 2011.
קברנה סוביניון מהכרם הצעיר של מישר היה בעיצומו של גיל ההתבגרות. יין עצבני, עם ריחות של וניל, פרי בוסר, פרחים ואדמה. קברנה סוביניון מהכרם הוותיק היה רך ונעים יותר לשתייה. "יכול להיות שאני מריח חבושים ביין?" שאלתי את יריב לביא היינן. הוא צחק, הסכים איתי וסיפר שחבושים הם אחת האהבות הגדולות של זאב סמילנסקי, הכורם ובעל היקב. לשיראז 2011 שטעמנו מהחבית היו ריחות של בשר כבוש ופרי מתוק, חמיצות גבוהה וסיומת מתוקה. לא יין מאוד נקי או מאוזן אבל בהחלט מאוד מעניין.
ריחות הבוסר הירקרקים של המרלו מאותו בציר בלטו במיוחד. רק כשממש התרכזתי יכולתי להבחין בנקודה שבה מצטרפים אליהם ריחות בשלים יותר, של טבק ועלים יבשים. ב"חדר של נעמי", הסטודיו של האמנית נעמי סמילנסקי, אמו של זאב, שמשמש חדר טעימות, חיכו לנו יינות מוכנים. גוליית 2010 - בלנד כהה ועשיר של קברנה סוביניון, מרלו ושיראז, בעל ריחות פרי בשל, תבלינים מתוקים, אדמה ושוקולד. גוליית 2009 היה בשל ורך יותר עם ריחות של פרחים, אדמה וטחב.
ענבי השפלה, בעלי האופי הלא שגרתי, מקבלים גם טיפול לא שגרתי ביקב. רוב היינות של מישר תוססים על שמרי בר, בטמפרטורות גבוהות ושוהים שלושה עד ארבעה שבועות על הקליפות, כדי למצות מהן יותר צבע וטעם. בתום התסיסה מבלים היינות שלושה חודשים במכלים לפני שהם נכנסים ליישון בחביות העץ. סיכמנו את טעימת היין עם מישר קברנה סוביניון 2010, יין בשל ובשרני בעל ריחות אספלט, סוכריות חמוצות ומליחות קלה.
לטוב ולטוב קצת פחות, היינות של מישר היו מהיינות יוצאי הדופן שטעמתי אז. זאב סמילנסקי, שהתעקש לגדל ענבי יין בשפלה למרות אזהרות המומחים ולהקים יקב למרות הביורוקרטיה, לא משתתף במשחק השיווקי הרגיל. אבל בעזרתו של יריב לביא הוא עושה יינות מקומיים ואישיים, שגם מי שלא יאהב אותם יהיה חייב להודות שיש בהם משהו מיוחד. החבושים שהופיעו במערכה הראשונה ירו במערכה השלישית במצב צבירה של ליקר מתקתק וטעים, שאחריו יצאתי לדרך, דרומה על כביש 40 ומזרחה על כביש 383 לכיוון מושב עגור.
הנוף ומזג האוויר השתנו ככל שהתקדמתי. השדות מצידי הדרך, שרחשו פעילות חקלאית של סוף קיץ, התחלפו בגבעות נמוכות מכוסות צמחייה טבעית והאוויר נדחס והתלהט. ברכב ממוזג לא היה לי סיכוי לשים לב לשינויים האלה, אבל זו היתה אחת הסיבות לכך שבחרתי לצאת למסע הזה על שני גלגלים.
היינן שוקי ישוב יצא לקראתי פרוע ומיוזע כשהגעתי לעגור. ארגזי פלסטיק ריקים היו מונחים בערימות על רצפת היקב ולידם ארגזים מלאי ענבי מורבדר שנבצרו אותו בוקר. "אני חייב לאכול משהו", הוא אמר. בבית שלו, בצד השני של הכביש, הוא פתח קופסת טונה, קצץ בצל ירוק, מלפפונים, עירבב עם מיונז ופיזר פרמזן מלמעלה. הצטרפתי אליו לארוחה ולבקבוק של בירה קרה, המשקה שייננים הכי אוהבים.
אוליבייה פרטי, היינן של טפרברג 1870 שבא לבקר, הצטרף אלינו לבירה ואחריה חזרנו ליקב, כדי לראות איך המיץ הצהוב של המורבדר הופרד מייד מהקליפות והועבר למכלי תסיסה, וטעמנו מהמורבדר האדום שבחביות. במרכז המבקרים טעמנו את לים 2010, בלנד ים־תיכוני חמצמץ של מורבדר וסירה - מהיינות הטעימים האלה, שכל כך מתאימים למזג האוויר הישראלי. כשהשמש החלה לרדת רכבתי הביתה, כדי להתכונן לשבוע החמישי והאחרון של המסע.