חג מתוח: תהלוכות נפרדות לפועלים
ב־1950 התקיימו בערים הגדולות ברחבי ישראל תהלוכות 1 במאי, שנועדו לציין את האחדות ואת האחווה בין הפועלים בכל מקום, תחת הסיסמה "פועלי כל העולם - התאחדו". אולם במאבק בין הפלגים השונים של הפועלים בישראל באותן שנים, האחדות היתה רחוקה מהמציאות, עם שסע הולך ומעמיק בין הארגונים השונים.
בשנה האחרונה נרשמו זעזועים גדולים בבית ההסתדרות בתל אביב, מעוז הפועלים העברים המאורגנים, עקב העובדה שכ־60 אחוזים מהפועלים בארץ תמכו בעמדות הממשלה, ואילו כל הנותרים התנגדו להן.
לא מעט נושאים שנדונו על ידי הסתדרות העובדים יצרו מחלוקת בין נציגי מפא"י ומפ"ם: הפחתת תוספת היוקר, הקפאת השכר, שאלת עזיבת האינטרנציונל (הסתדרות הפועלים הבינלאומית) ועוד. כל אלה גרמו לסערות במחנה הפועלים, והאסיפות הפכו לזירת ויכוחים סוערים והתגוששויות, שהחמירו את השבר בין מפלגות הפועלים.
באורח פלא, תמיד הצליחו הצדדים ליצור נוסחאות שהתקבלו במשותף ומנעו קרעים שאינם ניתנים לאיחוי ("פשרה מפא"יניקית"). אולם, למרות הצגת אחדות כלפי חוץ - מעמד הפועלים בישראל נותר מסוכסך, עם אידיאולוגיה הולכת ומתפוררת.
לקראת תהלוכת 1 במאי 1950 הודיעה מפ"ם במפתיע שהיא תצעד בתהלוכה נפרדת משלה, לראשונה זה שנים. פעילי מפא"י בהסתדרות הביעו את זעמם על "בגידתה של מפ"ם בערכי האחדות של מעמד הפועלים", ואף העבירו החלטה בוועד הפועל, האוסרת קיום הפגנות נפרדות. לבסוף הושגה פשרה נוספת, שבמסגרתה הוסכם שפעילי מפ"ם יצטרפו לתהלוכה הכללית של ההסתדרות, "אחרי שיסיימו את התהלוכה הפרטית שלהם".
השבועון שעורר סערות: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"
שבועון "העולם הזה" נרכש בסוף אפריל 1950 מבעליו, אורי קיסרי, על ידי אורי אבנרי ושותפו שלום כהן, בציון דרך שהשפיע על התפתחות העיתונות בישראל. השבועון היה תולדה של עיתון אחר בשם "9 בערב", מגזין לבילוי ולבידור, שהוקם ב־1937 על ידי קיסרי, ושינה את שמו ב־1946 ל"העולם הזה".
"אבא לקח הלוואה כדי להקים את העיתון, ולא הצליח להחזירה", כך סיפר השבוע העיתונאי גיל קיסרי, בנו של קיסרי המייסד. "ב־1950 הוא קיבל הצעה לשמש כתב עיתון 'הארץ' בפריז, ובעזרת הכסף שקיבל מאבנרי הצליח להחזיר את החוב".
אורי אבנרי, הבעלים והעורך של "העולם הזה" במשך 40 שנה, טבע את הסיסמה "בלי מורא, בלי משוא פנים", שהודפסה מדי שבוע על שער השבועון, והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית, לטוב ולרע.
"'העולם הזה' היה פורץ דרך בסגנונו, וגם בבחירת נושאי הסיקור, שלא זכו לפרסום בעיתונות השמרנית של הזמנים ההם", מסביר פרופ' רפי מן, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "זאת הסיבה שלאורך שנים הדליפו פוליטיקאים לאבנרי ידיעות עסיסיות, חלקן 'צהובות' ואחרות סנסציות פוליטיות שהפכו לסקופים".
בשיאו, באמצע שנות ה־60, הופץ "העולם הזה" ב־25 אלף גיליונות והיה השבועון השני בגודלו בארץ, אחרי "דבר השבוע". בסוף שנות ה־80 ירדה תפוצתו מאוד, והוא נמכר והתגלגל בין כמה ידיים - עד שנסגר סופית ב־1993.
אלופה ראשונה בליגה בכדורגל
לראשונה במדינת ישראל נקבעה אלופת הליגה בכדורגל. היתה זאת מכבי תל אביב, שקטפה את התואר משחק אחד לפני תום עונת הכדורגל 1949/50, כשהביסה את הפועל חיפה 4:0.
המשחק התקיים באצטדיון המכביה בתל אביב, לעיני 2,000 צופים, רובם אוהדי מכבי, שפרצו למגרש עם שריקת הסיום, הניפו את שחקני הקבוצה וליוו את חלקם לביתם, כשהם שרים, צוהלים ומריעים.
פתיחת העונה של מכבי תל אביב היתה צולעת, והקבוצה הצליחה להשיג בארבעת המשחקים הראשונים 3 נקודות בלבד מתוך 8 אפשריות, אולם בהמשך ניצחה מכבי, בניהולו של המאמן ג'רי בית הלוי, ב־19 משחקים ברצף, כשהפועל תל אביב, שדלקה אחריה, סיימה את העונה במקום השני, עם 6 נקודות פחות.
במחצית הראשונה של משחק ההכתרה התגוננה הפועל חיפה וסגרה את שערה בשיטת "בונקר". אלי פוקס, קשר מכבי (שהתנשא לגובה של 186 ס"מ), הבקיע את השער הראשון. במחצית השנייה כבש יוסל'ה מרימוביץ' 2:0, וצבי סטודינסקי חתם בשני שערים נוספים.
ואגב, בדיווח העיתונאי למחרת המשחק נמתחה ביקורת על רמת השיפוט בו, ונקבע בסרקזם ש"השופט פריצנר לא היה על הגובה".
מכבי תל אביב הוקמה ב־1906 בשכונת נווה שלום, ובתחילה נקראה "הראשון לציון - יפו". ב־1910, שנה אחרי ייסודה של העיר תל אביב (אחוזת בית), שינתה הקבוצה את שמה למכבי תל אביב.
אזל הנייר למחברות
חברת "דפרון" ברמת גן, שייצרה את רוב מחברות הלימודים בארץ, מסרה בסוף אפריל 1950 ש"מלאי הנייר בארץ אזל, והתלמידים יצטרכו למצוא לעצמם סידור אחר, שכן מחברות לא יהיו". ממשרד האספקה והקיצוב נמסר: "אנו מנהלים משא ומתן לבארטר (סחר חליפין) עם פינלנד, אשר לה נספק טקסטיל מתוצרת הארץ, תמורת נייר מתוצרתה". מ"דפרון" נמסר בתגובה להודעה: "אשרי המאמין".
"הירקון מוזנח ומסוכן"
העיתון "דבר" דיווח ב־26 באפריל 1950 על מצבו של נחל הירקון וכתב: "אין גבול לשערורייה: מנחל יפהפה הפך הירקון לתעלת ביוב, השחייה בו אסורה מחמת הסכנה מבילהרציה (מחלה זיהומית), מספרן הזעום של הסירות להשכרה לא עונה על ביקוש ההמונים שמבקשים לשוט בנחל, לאורך הגדות אין אף קיוסק לרפואה, והאזור כולו מטונף ומלא בזבל שלא נאסף זמן רב".
העיתון המשיך ודיווח שעיריות תל אביב ורמת גן, שהנחל עובר בשטחן, הטילו את האשמה זו על זו.
שן זהב בתוך הלחם
תושבת תל אביב כבת 30, ששמה לא נמסר, נגסה בפרוסה עבה של לחם - וחשה שאחת משיניה נשברה. כשפתחה את פיה נפלה ממנו שן זהב, אולם בדיקה מהירה העלתה שלא מדובר באחת משיניה שלה.
על פי הפתק שהודבק על כיכר הלחם, איתרה האישה את המאפייה, ששכנה לא הרחק ממקום מגוריה, ודרשה מבעליה פיצוי כספי וכיסוי עלות תיקון השן השבורה. בעל המאפייה דחה את דרישתה באומרו ש"ערך הזהב גבוה יותר ממחיר התיקון" - ושילח את המתלוננת לדרכה.
הנעלמים / מוסדות שהיו
דיסקוטק
מועדוני הדיסקו פעלו בסופי השבוע ושכנו במרתפים או באולמות אפלוליים, שבהם ניגנו ושרו באנגלית להקות קצב ישראליות שונות, או הושמעה בהם מוזיקת פופ מתקליטים בעוצמה מחרישת אוזניים. לצליליה קיפצו המוני צעירים בריקודים מסגנונות תקופתיים שונים, בהם פופ, טוויסט, רוקנ'רול, פוקסטרוט ועוד. העיר רמלה כונתה בזמנו "בירת הדיסקוטקים הישראלית", ומועדונים דומים פעלו בכל רחבי הארץ - עד שנעלמו בשנות ה־90.
הצרכנייה / פריטים מאז
סיכת דש הבגד
בזמנים ההם, כשהחברה הישראלית עברה ללא הרף תהליכי גיבוש, ביקשו כולם לייצר לעצמם שיוך ותחושת זהות ייחודית. חלק ממגמה זו בא לידי ביטוי באמצעות סיכה מעוצבת, שהוצמדה לדש החולצה או החליפה. כולם השתתפו בחגיגת הסיכות: מפלגות, מוסדות, תנועות נוער, אגודות ספורט, מפעלי תעשייה, בתי ספר, ארגונים חברתיים ועוד. רבים הקפידו להציג את זהותם באמצעות סיכה משלהם - תוך כדי הפגנת גאווה על עצם השייכות.
מלון הפאר נכבש בידי העולים
"פאסט" היה מלון מפואר בן 100 חדרים, שהוקם בירושלים ב־1891, בין שער יפו לבניין העירייה של היום, סמוך מאוד לחומת העיר העתיקה. במלחמת העצמאות נפגע המלון וננטש, עד שבאפריל 1950 פלשו אליו עשרות משפחות, שמאסו בצפיפות במחנות העולים, והפכו את חדריו למשכנן. הפולשים פונו כעבור כשנתיים, והמקום נותר נטוש, עד שנהרס ב־1975 - ובמקומו הוקם מלון "פנינת ירושלים".
