העולם פרוש לפנינו כמו זוג כפות ידיים: אנחנו רואים מה קורה במדינות שהקדימו אותנו בשבועיים, בשבוע. נחנקים מהסגר ושומעים צעדים בחדר המדרגות: אפשר שהרע עוד לפנינו.
זו רעידת אדמה. ריקוד פתאומי של פני הקרקע שגורם נזק במרחקים גדולים מהמוקד שבו החל. אבל רעידת אדמה נמשכת שניות אחדות, וכמה רעשי משנה אחר כך. מה ישווה למלחמת קיום בלתי פוסקת, שבה האדמה לא נחה מרוגזה שבועות וחודשים, וידוע שעוד רעידה גדולה לפנינו. טראומה שייקח זמן להשתחרר ממנה.
אז אנחנו מצטופפים בקהילות כמו באסון טבע, פליטים המומים שמחפשים מחסה. אבל אלו קהילות של ראוטר. הרשתות החברתיות הפכו במה לשיתוף, קבוצות הווטסאפ ערות מאוד, קהילות מרחוק מציעות תמיכה. יש לי בבית ילד בן 7 שאני רואה עליו עד כמה הווירטואלי קר עבורו; הוא זקוק לחברים, לכיתה, למורה בשר ודם.
הקהילות הפיזיות חטפו כאפה. הדבקה משמעותית נרשמה ביישובים קהילתיים, במרחב שבו כולם מכירים את כולם. השדה המסוכן ביותר היה בתי הכנסת. במקומות שבהם אנשים נפגשו, עבר הנגיף כמו נחש. גם בעולם: הקהילות היהודיות, קהילות של תפילה ולחיצת יד וקריאה בתורה, קוברות את מתיהן בלי לוויה ובלי שבעה. סליחה על האתנוצנטריות. מדובר בקרובי משפחה רחוקים שלנו, בני העם שלנו, שנספו במגיפה, ואין רגע פנוי לבכותם (אחרי שנדליק נר לזכרם, גם סגירת בתי הכנסת מחייבת קריעה. מאז חורבן הבית לא היה יום בעולם שאין בו מנייני תפילה. ועכשיו גם אסור להתכנס למניין באוויר הפתוח. מי שמתקהל - מתחייב בנפשו).
אין קהילות, אין התקהלות, אין קהל. כל מי שעובד עם קהל - מובטל. גם אני, שהתפרנסתי מהרצאות, מכנסים, מסדנאות כתיבה - מצאתי עצמי נטולת קהל. בצל המגיפה נמנע ממני לשדר ברדיו. פחות אנשים קראו את הטור שלי (לא כל מי שרגילים לקחת עיתון במרכזי הקניות - עברו לקריאה דיגיטלית). כל אלו השאירו בי תחושה, איך נאמר, של עובדת לא חיונית. אדם לא חיוני.
איור: בת-אל בן חורין
בתי הקברות מלאים באנשים שהיו חיוניים לשעתם, אומר הפתגם, אבל בתקופה כזאת כל אחד מאיתנו משווע להכרה שהוא הכרחי, שמישהו מחכה לו, שהמציאות לא יכולה להתקיים בלעדיו. יש מי שהבין שהמקצוע שלו אינו חיוני - ביטלו אותו, ואיש לא חש בהבדל. אני רוצה להרגיש חיונית מחוץ למערה, מחוץ לתפקיד שלי כאמא.
גם ככותבת אני מגרדת את קצה הרלוונטיות שלי. אני כותבת כדי לתעד את הקרון המיוחד שבו אני יושבת. נקודת המבט מעניינת כשהיא נגזרת של ספציפיות: פעם מתוך חוויית המתנחלת, פעם מתוך חוויית האימהות, או כגרושה - היה לי מה לשקף אל נוסעים בקרון האחר. ועכשיו, מה אחדש לכם, גבירותיי ורבותיי, כשהקורונה קורית לכולם, כשכולנו נוסעים בקרון הקורונה, ואף אחד הוא לא ייחודי בתוך הגרעפס המתמשך הזה של האנושות.
שמתי לב שהילדים מתגייסים למשימות שאני מטילה עליהם כאשר הן נחוצות: הם מריחים עבודות רס"ר שנועדו רק להרחיק אותם מהמסכים (תנקה לפסח את השקעים, תעביר מגבון על הסורגים) ומבדילים ביניהן לבין צורך אמיתי, שמעניק להם תחושת ערך (תכין ארוחת ערב לכולם). כשאני מראה להם שהם חיוניים, הם רגועים ושמחים. יש קשר בין "חיוניות" ל"חיים". ויטאליות. אנחנו מתים כאשר מסתיים התפקיד שלנו בעולם, כשאפשר בלעדינו. אנחנו חיים כאשר אנחנו חיוניים. כתבתי לעצמי על פתק עבור מי ועבור מה אני חיונית, והרגשתי יותר טוב.
***
את השלכות הקורונה נראה בהמשך. עכשיו יש מתח, הגוף והנפש דרוכים כקפיץ, הכל שמור במקום, המזווה הפנימי עוד עמוס. עוד כמה שבועות כאלה והקפיץ לא יחזיק מעמד. תהיה קפיצה בתחלואה נפשית, אובדנות, אלימות, דיכאונות. דלת הזכוכית בינינו לבין ג'ונגל כלכלי עלולה להתנפץ. אנחנו עדיין מתקיימים על אדי דלק במכל הכלכלי. גם הם ייגמרו. גם למדינה ייגמר.
ובמצב כזה - החלש נחלש יותר. הפערים קופצים אקספוננציאלית. מהקורונה נצא בשני קווי גמר רחוקים מאוד. מי שהתחילו את הקורונה עם חסכונות, ומי שהקורונה פגשה אותם בתקופה כלכלית קשה - מתרחקים זה מזה כמו צלעות משולש אינסופי שיוצאות מאותה נקודה אך לעולם לא נפגשות. מי שהעבירו את הקורונה בבית עם גינה או מרפסת רחבה יהיו במצב שונה ממי שהעבירו אותם בדירת שיכון קטנה שמועט בה האור. מי שהיו לו משאבים לסייע לילדיו בלמידה מרחוק, ילדיו יעמדו על קו סיום רחוק מאוד ממי שלא הצליח לעקוב אחרי מטלות הלמידה מרחוק: כי לא היה לו מחשב לכל ילד, כי הוא יצא לעבודה בכל בוקר, כי לא היה עוד מבוגר מלבדו להשגיח על הילדים, כי הדאגות מחצו את הלב שלו ולא השאירו לו רווח ללמד כפל באלכסון. וכך הלאה. מי שקשה לו, בימים אלו קשה לו יותר. מי שהתחיל נמוך, יתנמך עוד יותר. כשניפגש אחרי המגיפה, נהיה רחוקים מאוד.
יש לי זוג חברים שהבת שלהם מאושפזת כבר שנה, ויש להם עוד ילדים קטנים בבית, והם לימדו אותי שיעור יקר. לפני כמה חודשים הם הקימו בחוכמתם קבוצת ווטסאפ שבה הם מבקשים עזרה. בקשות קטנטנות כמו טרמפ מבית החולים או מישהו שיקפוץ לחנות לחפש תחפושת עבור אחד הילדים. הקבוצה הזאת לימדה אותי כיצד מבקשים עזרה, כיצד מסכימים לקבל עזרה. המשימה לקרב את צלעות המשולש, שלא יתרחקו כל כך הרבה, מוטלת גם על החזק (לעזור) וגם על החלש (להיעזר). צריך ללמוד לבקש עזרה.
***
יציאת מצרים היא תסריט עם טוויסט בעלילה. 210 שנים היינו עבדים, התעללו בנו ורדו בנו, ואז יד חזקה ופתאומית משכה אותנו החוצה, העולם התהפך, והים נבקע לשניים. תמיד יש מצרים לצאת מהם. והשנה יותר מתמיד - כשזה ש"עומד עלינו לכלותנו" הוא נבל שקוף וחמקמק.
לפני שנה עשיתי ליל סדר זוגי עם אהובי ולמדנו את ההגדה בחברותא לתוך הלילה, רק שנינו. לפני שנתיים ערכתי ליל סדר עם ילדיי. פרשתי מזרנים בסלון ועליהם קראנו את ההגדה. שיחקנו וצחקנו ושרנו בקולי קולות. לפני שלוש שנים - ליל סדר במדבר. את ההגדה קראנו על מחצלות, לאור ירח מלא. אבל בשנה שלפניה, ובכל השנים שקדמו לה, היו הסדרים הרגילים. שולחן ארוך, כוסות גבוהות, המון אדם, המון אוכל.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הכל. יציאת מצרים, סליחה על הקלישאה, לא צריכה מפיות מקופלות. יש מי שעף מהכביש מזמן, והסדרים שלו בין כה וכה אינם מסודרים. השנה כולנו עפנו מהכביש. כל העולם. אבל אפשר להרגיש בני חורין גם כשנעולים בתוך הבית. אפשר לזכור את המרורים ואת קריעת הים גם בפיג'מות. אפשר להניח שקף על הסיפור ההיסטורי ולהרגיש חלק ממנו, גם כשהסעודה צנועה. צריך רק מצות ויין. וחרוסת, שיהיה לנו מתוק. כל השאר זה בונוס. חג שמח!
emilya@israelhayom.co.il
