סוגיית הנישואים האזרחיים, או יותר נכון העובדה שלא ניתן להתחתן ללא הרבנות, נמצאת בליבת נושאי דת ומדינה בשנים האחרונות. אומנם, עם השנים העניין הציבורי בנושא דעך, אך אפשר להניח כי הדעיכה הינה זמנית והנושא ישוב ויעלה על סדר היום בהמשך.
בנייר מדיניות חדש שכתב תני פרנק, עמית מחקר בתכנית "דרך" של קרן ברל כצנלסון, הוא בוחן את הסוגיה ומצביע על אפשרויות שחלקן יותר או פחות ריאליות. תחת הכותרת "ממונופול לפתיחות – כיצד להגדיל את חופש הבחירה בנישואין וגירושין בישראל", הוא פרס את האפשרויות השונות ובחן מה יותר ריאלי ליישום ומה פחות.
"המונופול החרדי-דתי על נישואין וגירושין מגביל את חירותם של כלל אזרחי ישראל", הוא מסביר בפתח נייר המדיניות. "הוא מביא לכך שזוגות רבים אינם יכולים להתחתן במדינתם ונאלצים להירשם לנישואין במדינות זרות, או לחילופין להסתפק במעמד של ידועים בציבור. גם מי שיהדותם אינה מוטלת בספק מבחינת הרבנות מחויבים לעבור טקסים דתיים הכפופים לפסיקה הלכתית חרדית, ואינם יכולים לקיים טקסי חתונה המביאים לידי ביטוי את אורח חייהם או השקפת עולמם".
פרנק בחן את המסלולים השונים, בהם שימור המצב הנוכחי, שמירה על מונופול הרבנות לצד עידוד מגמת הידועים בציבור, ברית הזוגיות, מסלול רישום אזרחי בלבד, ולבסוף המסלול שעליו הוא ממליץ – ריבוי מסלולים, כלומר רישום אזרחי לצד רישום דתי מגוון.
"אפשרות זו דומה להצעת “ברית הזוגיות”, אך אינה משאירה את המונופול החרדי-דתי בידי הרבנות הראשית אלא מאפשרת ריבוי מסלולים גם בתחום הדתי. התפיסה המונחת בבסיס גרסאותיו השונות של פתרון זה היא שעל המדינה לספק שירותי דת, אך באופן תחרותי שבו לכל אזרח תינתן האפשרות לבחור את ספק השירותים המקובל עליו, במקביל ליצירת מסלול אזרחי לנישואין ולגירושין. כך תבוטל הכפייה של פרשנות הלכתית מסוימת על ידי המדינה, מבלי לבטל את תפקידה כאחראית לאספקת שירותי דת לאזרחים.
"בפתרון זה מוצע ליצור ריבוי מסלולים באמצעות מודל של מתן רישיונות לבתי דין פרטיים לרישום לנישואין ולהתרת הנישואין, במקביל לרישום אזרחי. מודל זה דומה להצעות שונות בתחום הכשרות בכך שבמסגרתו הופכת הרבנות מגורם נותן שירות לרגולטור בלבד, תוך מתן אפשרות בחירה במסלולים דתיים שונים לנישואין ולגירושין לצד מסלול אזרחי. בפתרון זה לא נשמר המונופול הדתי של הרבנות, אך היא מקבלת סמכות רגולטורית תוך מתן רישיונות לבתי דין שירשמו לנישואין ויתירו אותם לפי השקפתם הדתית המסוימת. הרגולציה יכולה להיעשות גם דרך מחלקות הנישואין הקיימות במועצות הדתיות, תחת פיקוחם של רשמי הנישואין הממונים על ידי הרבנות.
"יש לציין כי למעשה, גם כיום ישנם בתי דין פרטיים המשתייכים לזרמים שונים במגזר החרדי ומוכרים על ידי הרבנות לצרכי נישואין וגירושין. הפתרון מציע להסדיר הכרה זו ולהרחיבה גם לבתי דין של זרמים המייצגים השקפות הלכתיות שונות", הוא כותב.
פרנק מודע לכך שההצעה אינה בעלת סיכויים סבירים למימוש, אך היא הטובה ביותר. "אמנם, חלופה זו אינה בעלת היתכנות פוליטית גבוהה, שכן ישנה סבירות גבוהה לכך שגם קואליציה של מפלגות המרכז-שמאל תכלול גורם חרדי או חרד”לי (חרדי-לאומי) שיתנגד לשינוי המצב הקיים. גם במקרה שבו לא ישבו מפלגות דתיות בקואליציה, סביר להניח שעדיין תהיה התחשבות בעמדותיהן לאור היותן שותפות פוטנציאליות לכל קואליציה עתידית".
"עם זאת, ראוי לציין שכל החלופות האפקטיביות יחסית, קרי, שמטפלות בבעיה באופן שורשי ומלא יותר, הן בעלות היתכנות פוליטית נמוכה, ולכן אי-העמידה היחסית של חלופת ריבוי המסלולים בקריטריון זה לא הביאה לפסילתה. כך, לדוגמה, חלופת “ברית הזוגיות”, שעולה תדירות על סדר היום הציבורי ונבחנה אף היא בנייר זה, היא בעלת היתכנות פוליטית גבוהה רק במקצת מהחלופה הנבחרת. זאת, משום שכל שינוי הכולל מתן אפשרות לכלל אזרחי ישראל להינשא באופן אזרחי ייתקל בהתנגדות נחרצת מצד המפלגות הדתיות".