יד ביד, לצלילי השיר "ממעמקים" של עידן רייכל, כשהם מפזרים חיוכי אהבה לכל עבר ומשאירים אחריהם שובל של התפעמות בקרב מאות האורחים, צעדו אופיר ושלי הנרגשים לרגע המאושר בחייהם.
שלי פסעה בשמלת כלה לבנה ומרהיבה, אופיר בחליפה שחורה לבנה מהודרת, חנוט בעניבה. בני הזוג, שניהם על הרצף האוטיסטי, בתפקוד קוגניטיבי, חברתי ועצמאי גבוה, גברו על כל המכשולים, המהמורות והמגבלות בדרך להגשמת חלומם הגדול - להינשא זה לזה.
זה קרה לפני שבועיים, באולם שמחות נוצץ בנס ציונה, באירוע שבו נכחו עשרות מחבריהם שגם הם על הרצף האוטיסטי. אחרי שאופיר סידר לשלי את ההינומה, בתנועה רכה, הם שברו בתזמון מושלם, כל אחד בנפרד, את הכוסות שלהם ("מאוד חשובה לנו השוויוניות"), והעניקו את הטבעות המחייבות זה לזה. אף עין לא נותרה יבשה בין הצופים במעמד.
בתום החופה הזמין אופיר את רעייתו הטרייה לריקוד סלואו באמצע הבמה, על רקע השיר "איזה עולם נפלא" של לואי ארמסטרונג. דקות ארוכות עמדו שם שניהם חבוקים, רוקדים לבדם, במעמד שאליו התכוננו בעבודה משותפת עם מדריכה זוגית ומינית, שהכינה אותם לשיא האישי הזה.
"זה היה רגע הפסגה שלנו בחתונה", זורחת שלי. "היינו כל כך קרובים, כל כך אוהבים, כל כך יחד. חלמתי כבר שנים שהרגע הזה יגיע".
אופיר מוסיף בהתרגשות: "מאז שהפכנו לזוג, לפני 15 שנה, לא נפרדנו, ורק רצינו דבר אחד - להתחתן. להיות בעל ואישה. לא היה לי ספק שאני רוצה לחיות את חיי עם שלי. להצליח להגשים את החלומות שלנו, ללמוד, לעבוד ולהיות נשואים. והנה, זה קרה לנו. זה דבר ענק עבורנו, אין גבול לאושר שלנו".
שלי מביטה בבעלה בעיניים נוצצות. "יש לנו הרבה חברים שלמדו איתנו בבית הספר, ואנחנו נפגשים איתם בכל סוף שבוע. הם מקנאים בנו בגלל הזוגיות שלנו, בגלל שמצאנו נפש תאומה. החברוּת שלנו היא מעל לכל. מאז שנפגשנו לא עזבנו, תמיד תמכנו זה בזו ברגעים קשים, תמיד ידענו שמצאנו אהבה נדירה, וזה נס גדול שיש לנו האחד את השנייה".
כבר לפני תשע שנים הציע אופיר לשלי להתחתן איתו, כשבילו בסינמה סיטי בראשון לציון. "אפילו הבאתי לה טבעת. אבל היינו צריכים להיות מוכנים לזה, והייתי כל כך עסוק אז בלימודים לתואר ראשון ושני באוניברסיטת אריאל.
"רק כעת התפנינו לחגיגה הגדולה שלנו. אנחנו יודעים שאנחנו זוג מאוד מיוחד. בעיקר באהבה הגדולה שלנו".
שלי: "החתונה היתה כל כך שמחה. אפילו הספר שסידר לי את השיער לא יכול היה להירגע. הוא לקח אותי פתאום על הכתפיים והתחיל לרקוד איתי על הבמה. אופיר ואני כל כך התרגשנו. אתה יודע, אין אחד שלא בכה. ראינו את זה. אנשים מאוד התרגשו איתנו, ומכל הלב".
ליד הבמה בחתונה עמד אחד מחבריהם של אופיר ושלי. בחור צעיר, שנמצא גם הוא על הרצף האוטיסטי. "איזה כיף להם", אמר בהתלהבות. "הלוואי שאני אמצא כזאת אהבה אמיתית ומלאה כמו שיש להם. צחקנו עליהם מגיל צעיר שהם מאוהבים כמו שני ילדים. והנה, גם כשהם גדולים, זה רק הפך אצלם ליותר חזק ורציני".
בטקס החתונה, לפני שבועיים. "מהרגע הראשון שלנו יחד, עוד כנער ונערה, דמיינתי את החופה שלנו", אומר אופיר // צילום: יוסי אלטרמן
מחמם לב לפגוש באופיר ובשלי, בני זוג שוברי מוסכמות שלא מוכנים לאפשר לאף מגבלה לבלום אותם. בני זוג שמוכיחים שבעזרת רצון, דחיפה הורית בלתי מתפשרת ועזרה רציפה ומדויקת מצד מוסדות - אפשר להגיע להישגים אישיים יוצאי דופן, בכל מצב.
אופיר פלום (30), בעל תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת אריאל, סיים ב־2015 בהצלחה יתרה לימודי תואר שני בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה באותה אוניברסיטה. כיום הוא עובד בחברת אלביט, "בתפקיד סודי", כהגדרתו. שלי הכט־פלום (29) עובדת בהנהלת בנק לאומי, בענף גיוס עובדים, ומקלידה תיקים של עובדים חדשים.
אנחנו נפגשים בביתם של דבורה, אמה של שלי, ובן זוגה, חיים אפרתי, שגידל את שלי מגיל צעיר, בראשון לציון. לאורך השיחה הם אוחזים ידיים ולא נפרדים לרגע.
אופיר לא מסיר מפניו את חיוך האושר. "החופה! שנים ארוכות חיכיתי לעמוד עם שלי מתחת לחופה. מהרגע הראשון שלנו יחד, עוד כנער ונערה, את זה דמיינתי. את החופה שלנו".
כשהכירו לראשונה הוא היה בן 15, היא צעירה ממנו בשנה, תלמידה במחזור שמתחתיו בבית הספר "אחרון הבילויים" בראשון לציון, ודווקא שלב ההתחלה, הקשר הבתולי הראשוני שנוצר ביניהם, לא בישר המשך מוצלח מדי.
אופיר: "בהסעות שהביאו אותנו לבית הספר והחזירו אותנו בסוף הלימודים הביתה, שלי לא הפסיקה לדבר. על חדשות, על כל מה שקורה במדינה. אמרתי לה: 'שלי, את לא מפסיקה לדבר'".
שלי: "בתגובה, פניתי למחנכת של אופיר, גילה, ואמרתי לה שהוא מתלונן שאני מדברת יותר מדי בהסעות. גילה מייד אמרה לי: 'אולי אופיר רוצה להתחיל איתך?' החלטתי לבדוק את העניין (מחייכת), ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי".
אופיר: "אמרתי לה שכן, אני רוצה, אבל אין לי זמן. הייתי עסוק אז בלימודים, בתנועת הצופים, בחוגים. אמרתי לה, 'כשיהיה לי זמן אלייך - אז בכיף'. ותודה לאל, מאוד מהר מצאתי זמן. ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש במיוחד בשבילה, כי רציתי להיות חבר שלה".
לדבריהם, מהרגע שהחליטו להיות חברים, הכל כבר זרם ביניהם. "בדייט הראשון נפגשנו בבית ושיחקנו במשחק קופסה", משחזר אופיר. "בתוך זמן מאוד קצר התחלנו לדבר על זה שאנחנו רוצים לחיות יחד ולהקים משפחה, למרות שהיינו רק נערים".
כל זוג צעיר עשוי לחוש מבולבל בקשר הרגשי הראשוני. שלי ואופיר נזקקו להכוונה בהתמודדות ובניהול הרומן המחייב, והכל בגישה אוהבת ומכילה, גם מקצועית־טיפולית וגם משפחתית, שתעזור לטפח את החברות הזוגית הטרייה שלהם. גילה, המחנכת של אופיר בבית הספר, עירבה בנעשה את הוריו, ועדכנה אותם בקשר המתהווה בין בנם לבין שלי.
"כשהמחנכת סיפרה לי, היה ברור שצריך להיות לצידם בזה, לדעת לנווט אותם נכון, כדי שהקשר יתפתח מדויק, מבוקר ועם הרבה הכוונה", מספרת אמו של אופיר, רונית. "התקשרתי לדבורה, אמא של שלי, ודיברנו על איך נתמודד עם המצב המרגש החדש.
"באותה תקופה נהגנו לארח את חברי הכיתה של אופיר אצלנו בבית, כדי שיהיו מגובשים, ודאגנו לצרף למפגשים בכוונה תחילה גם את כיתת התקשורת של שלי. ידענו שככה הם יוכלו להיפגש ולרקום את הקשר בהדרכתנו, ושזה ייבנה נכון ורגיש עבורם".
דבורה: "שמחנו מאוד על הקשר, וגם אנחנו ידענו שהם זקוקים לליווי. סידרנו להם מייד מטפלת חברתית ומינית, שנפגשת איתם על בסיס קבוע. בנוסף, יש להם גם פסיכולוגית משותפת שפוגשת אותם, ואנחנו, כהורים, כמובן כל הזמן תומכים ומלווים. אני רואה בזה משהו מאוד נכון ומבורך, שיש להם זה את זו. ששניהם, שמוגדרים על הרצף בתפקוד גבוה, מצאו כזאת אהבה ושפה משותפת. שיש להם מעגל חברים זהה. זה מאוד מדויק להם".
שלי בעבודתה בבנק לאומי. "אנחנו מאוד עסוקים"
בשנים שחלפו התמידו אופיר ושלי באהבתם, ולמעשה לא נפרדו מעולם. רונית מספרת שכבני זוג, השניים הרבו לצאת יחד לסרטים, למסעדות, לבילויים ולטיולים - בליווי ההורים.
"הסענו אותם יחד לקולנוע והדרכנו אותם איך לקנות כרטיסים ופופקורן. הם נכנסו לסרט, ואנחנו חיכינו להם בחוץ - כדי להחזיר אותם הביתה. כך היה גם לגבי מסעדות. הכל נעשה בתיאום ובשיתוף פעולה עם ההורים של שלי. נוצר בינינו - שני זוגות ההורים - קשר מצוין, וזה כמובן תרם רבות להצלחת הקשר של הילדים".
אופיר ושלי למדו גם באותו תיכון, העמית־מקיף ג' בראשון לציון. הוריו של אופיר פעלו במרץ מול גורמים שונים, ושכנעו את העירייה ואת משרד החינוך בנחיצות של כיתת תקשורת לנערים ולנערות על הרצף האוטיסטי. מדובר בכיתה קטנה בכל מחזור, עד שמונה תלמידים, שנהנית מהקצאה של סייעות ומורה מחליפה. כל אחד מתלמידי הכיתה משתלב גם בלימודי כיתה רגילה, לפי יכולתו וכישוריו. אופיר, שהשתתף בכיתת התקשורת במחזור שלפני שלי, למד בכיתה רגילה לשון, אנגלית, פיזיקה, מתמטיקה וכימיה.
שלי מספרת שדווקא בכיתת התקשורת, שבה למדו נערים ונערות כמוה, כולם על הספקטרום האוטיסטי, היא חוותה לעג בלתי צפוי.
"היו כאלה שאמרו לי, 'את אוטיסטית'. לא היתה סיבה שידברו ככה דווקא אלי, אבל זה ממש פגע בי. לא הפסקתי לבכות, כי נעלבתי נורא. סיפרתי על זה למחנכת ולהורים שלי. המחנכת עשתה שיחה בכיתה ואמרה לתלמידים האחרים שהם צריכים לקבל אותי כמו שאני.
"הכי הדהים אותי שעם ילדים רגילים, שאיתם למדתי בכיתות היותר נמוכות, דבר כזה לא קרה לי. ודווקא עם כאלה שעל הרצף, כמוני, חוויתי כזאת פגיעה. אבל ידעתי גם להתאושש מזה, והצלחתי להתמודד ולהמשיך הלאה".
אופיר מביט בשלי בחיבה גלויה. "אני תמכתי בה. אמרתי לה דברי אהבה ופינקתי אותה. ראיתי שהיא עצובה, והיה לי מאוד חבל עבורה. אני הייתי מקובל גם בכיתת התקשורת וגם בכיתה הרגילה, והיה לי קשה לראות את שלי במצב הזה".
שלי: "לא ויתרתי לעצמי ולא שקעתי. עם הזמן התחלנו להיפגש עם חבורת חברים מכיתת התקשורת, וממש הפכנו לקבוצה מלוכדת שנפגשת עד היום. אנחנו נפגשים בשבתות ומדברים על עצמנו, על הבעיות שלנו בעבודה, בחיים, באהבה, השמחות, הכאבים. אנחנו חוגגים ימי הולדת יחד, נפגשים בבתי ההורים שלנו, במסעדות, הולכים יחד לסרטים ולהופעות, לפארקי מים וללונה פארק. בקיצור, אנחנו אחלה חבר'ה, הכי כיף לנו בעולם".
אופיר: "לפני החתונה ערכנו 'מסיבת רווקים ורווקות' עם כל החברים בבריכה בראשון לציון. איזה כיף היה. באו החברים שלנו ובני המשפחה, והיה שמח ביותר".
אבל לצד התפתחות הקשר ביניהם, וכמו אצל זוגות רבים, הגיעו גם קשיים. "בעבר, אופיר כל הזמן רצה שכשאנחנו יוצאים, אני אלבש שמלות ואהיה עם שיער פזור, גם היה חורף וקר", מקניטה שלי.
אופיר מחייך ומאשר: "כן, זה היה נושא בינינו. היה מאוד חשוב לי ששלי תלבש שמלה יפה ותפזר את השיער, אבל היום כבר נרגעתי. כל הפעילות שלי, העבודה שלי באלביט, העבודה האישית שלי עם המדריכים והמטפלים, וכמובן הזוגיות עם שלי, שהלכה והתפתחה - כל אלה הרגיעו אותי".
אופיר בעבודתו באלביט. "אני מאושר"
גם אחרי החתונה, הם עדיין לא גרים יחד. שלי גרה בהוסטל בנס ציונה, של בית אקשטיין מקבוצת דנאל, עם שתי שותפות לחדר. אופיר גר במערך הדיור של בית אקשטיין מקבוצת דנאל בתל אביב, שם הוא חולק דירה עם ארבעה שותפים. מרכזי בית אקשטיין פועלים בפיקוח ובמימון של משרד הרווחה, ומערך התמיכה והליווי שלהם דואג גם לדיור ולתעסוקה לחניכים, כמו במקרה של אופיר ושלי.
"היינו מאוד רוצים לגור יחד", נאנחת שלי. ואופיר מוסיף: "אנחנו מאמינים שעם הכוונה נכונה זה יגיע. אני גר בדירת הכשרה נהדרת, שבה אני מאוד עסוק ונותן מעצמי. יש לנו שם מטלות ואחריות לבשל, לנקות, לסדר, לחיות בחברת אנשים נוספים, וזה מלמד ומעשיר מאוד את חיי.
"המגורים יחד יקרו בהדרגה, כי יש לנו רצון גדול לחיות חיים משותפים. אנחנו יודעים שתמיד יהיו לנו תמיכה וליווי של בית אקשטיין ושל ההורים. אולי ניעזר במדריכים שילוו אותנו מקרוב ויעזרו לנו לצלוח את החיים המשותפים שלנו".
אופיר מספר שהם פותחים כל בוקר בשיחה בנייד או בהתכתבות בווטסאפ, ולא הולכים לישון לפני שהם נפרדים ב"לילה טוב" הדדי. "זאת השגרה שלנו מימי ראשון עד רביעי. אנחנו מאוד עסוקים. אני עובד כל היום בחולון, ואחר כך מגיע לדירת ההכשרה שלי, ושלי עובדת בתל אביב וחוזרת לנס ציונה".
שלי: "גם אני מאוד עסוקה. אני שרה במקהלה של בית אקשטיין. לפעמים אנחנו מצליחים לצאת יחד באמצע השבוע לסרט או להופעה, כשההורים שלנו לוקחים אותנו במיוחד".
אופיר: "ביום חמישי נגמר שבוע העבודה שלנו, ואנחנו יוצאים מהמסגרות הביתה - ואז נפגשים. אצלי בבית או אצלה. שתי המשפחות שלנו גרות קרוב זו לזו, וההורים מאוד מחוברים. אני אוהב לנסוע עם המשפחה של שלי לספורט ימי בכנרת. אנחנו גם מבלים עם המשפחות בנופשים בחו"ל.
"תאמין לי, לא שמענו אף פעם על זוג כמונו, שכל הזמן רק רוצה להיות יחד. אנחנו אוהבים לשמוע מוזיקה יחד, בעיקר את מתי כספי".
בטקס סיום התואר הראשון של אופיר. "אני לא נותן לשום מגבלה לעצור אותי"
אופיר הוא בנם הבכור של ערן (57) ורונית (58), שניהם עובדי הייטק, ואח לטל (26) ולשרון (22). הוא נולד בבית החולים שיבא בתל השומר כשהמשפחה התגוררה ברמת גן, ובגיל 3 אובחן על הרצף האוטיסטי.
"במלחמת המפרץ הראשונה, 1991, אופיר היה בן שנתיים, וחלה אצלו נסיגה", משחזרת רונית. "עד אז הוא התפתח מוטורית די יפה. הלך מהר, התהפך מזחילה והיה מאוד חייכן. אבל אז הוא הפסיק לחייך ותקשר פחות ופחות עם הסביבה. הוא לא דיבר עד גיל 4, נסוג בחזרה מאוכל מוצק לאוכל רך, ועוד סימנים.
"ערכנו לו אבחון, ולאחריו אופיר הלך לגן מיוחד בתל השומר שנמצא בתוך בית החולים. העניין המרכזי אצלו הוא ההתמודדות עם שינויים, בשילוב עם חרדה ודברים נוספים".
ערן: "נכנסנו מייד למוטיבציה איך מקדמים את אופיר, איך עוזרים לו. זה המוטו שלנו מאז ועד היום: לקדם אותו ולהילחם שיהיו לו המסגרות הכי מתאימות עבורו. לא להתמקד בבכיינות. זה לא אנחנו".
רונית: "אופיר היה ילד מאוד אינטליגנטי, ובגיל שנתיים וחצי כבר ידע לספור עד עשר. יחד עם זה, היו לו האתגרים החברתיים והסביבתיים שהאבחנה שלו הציבה בפניו. יש לו קושי עם שינויים. אם משהו מתבטל או משתנה לפתע - זה מפריע לו ומעלה בו חרדה".
בילדותו למד בכיתת תקשורת בבית ספר רגיל (אוסישקין), ובסוף יום הלימודים היה ממשיך עם חבריו לכיתה ב"יחדיו" - בית ספר לחינוך מיוחד לאוטיסטים. "הרגשתי יותר נוח באוסישקין", הוא מספר. "השתלבתי טוב בכיתה הרגילה, והיו לי חברים טובים שם. הצלחתי לעשות מקפצה ולהשתלב בכיתה הרגילה, דבר שאחרים במצבי לא תמיד מצליחים".
הוא השתלב גם בתנועת הצופים, יצא כחניך לטיולים ולסמינרים, והשתתף בכל פעילויות התנועה. "תמיד הייתי שאפתן", הוא מחייך. בסוף כיתה י"ב הוא המשיך ללמוד שנתיים נוספות, וסיים עם בגרות מלאה. מייד אחר כך הוא עבר ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת אריאל. זה קרה ב־2008, אחרי פעילות נמרצת מצד הוריו - שלמעשה דחפו והקימו באוניברסיטה מסלול מיוחד לתואר ראשון לצעירים על הרצף האוטיסטי.
הפרויקט המיוחד, שהתחיל בכמה סטודנטים בודדים והתרחב כיום לעשרות, מופעל על ידי דיקאן הסטודנטים, שמספק חונכים לימודיים וחונכים למעונות, לצד פעילות חברתית. הפעילות כולה ממומנת, בין השאר, על ידי ביטוח לאומי ומפעל הפיס.
אחרי שסיים את התואר הראשון בפיזיקה, המשיך אופיר לתואר שני בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה. "שבע שנים רצופות למדתי לתואר ראשון ושני", הוא מתלהב. "הרגשתי גאווה גדולה שההורים שלי, שלעולם לא מוותרים ורק חושבים איך לקדם אותי, הקימו באוניברסיטה את הפרויקט המיוחד לתלמידים על הרצף האוטיסטי. אני טיפוס שחושב כל הזמן איך אפשר להתקדם, ללמוד, להרחיב את הידע, ולא נותן לשום מגבלה לעצור אותי.
"ידעתי שזה הסיכוי הגדול שלי: להיות עם תואר שני ולהתקבל לעבודה טובה. אבל אתה יודע מה היתה הבעיה עם כל זה? ששוב לא היה לי מספיק זמן לשלי. כל השבוע הייתי בלימודים, ובסופי שבוע חרשתי למבחנים. ועדיין לא ויתרתי עליה. איכשהו מצאתי אפילו זמן קצר כדי שנהיה יחד".
מימין: ערן ורונית פלום, אופיר, שלי, אמה דבורה ובעלה חיים אפרתי, בחתונה. "חלמתי כבר שנים שהרגע הזה יגיע", אומרת שלי
הוא סיים את לימודיו לפני חמש שנים, ולפני שלוש שנים התקבל לעבודתו "הסודית" באלביט. "אני לא יכול לספר בדיוק מה אני עושה בחברה", הוא מרצין. "אני מאושר בעבודה שלי. מתייחסים אלי נהדר, ואני מרגיש שאני עושה עבודה חשובה. בדיוק לזה פיללתי כשלמדתי בלי הפסקה. ועכשיו, כשסיימתי ללמוד ומצאתי עבודה טובה ומסודרת, יכולתי להינשא לשלי בראש שקט".
שלי עברה מסלול שונה מזה של בעלה. היא נולדה בארה"ב, ובגיל שלושה חודשים חזרו הוריה, דבורה (56) ועודד, לישראל. כששלי היתה בת שנה התגרשו ההורים, והיא עברה לגור עם אמה בראשון לציון. כשמלאו לה 4, נישאה דבורה לחיים אפרתי, שלו בת מנישואים קודמים. השניים הביאו לעולם שני ילדים, וכיום הם מתגוררים בראשון לציון ועוסקים בעסק של חיים ("לירז הנדסה").
"מגיל שנה בערך ראינו שיש לשלי בעיות בהתפתחות", מספרת דבורה. "היא לא הצליחה, למשל, למחוא כפיים והתחילה לדבר מאוחר יחסית, רק לקראת גיל 3.
"לקחנו אותה לבדיקות ולאבחונים במרכז להתפתחות הילד ברמת השרון, מקום מעולה, אבל אף אחד לא עלה על הבעיה שלה. בגלל שיש לשלי בעיה גדולה של קשב וריכוז, המיקוד של המאבחנים היה שם. זה מאוד בלבל את אלו שטיפלו בה".
עד כיתה ו' לא קיבלה בעייתה של שלי אבחון מדויק. "שנים רצתי למטפלים, לפסיכיאטר, ולא ראו את המאפיינים האמיתיים של הבעיה שלה", משחזרת דבורה. "יש לשלי יכולות גבוהות למדי, וזה הקשה את האבחון שלה. לבסוף היא אובחנה על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, שמתבטא בעיקר בקושי במיומנויות חברתיות.
"ברגע הראשון שמחתי שסוף־סוף יש לה אבחון, שאפשר יהיה לסייע לה לפי הבעיה שלה, ושלא נחיה יותר בחוסר הוודאות לגביה. אבל כשחזרתי הביתה, היתה לי נפילה. הבנתי שזה משהו שילווה אותנו כל החיים, וזה לא היה לי פשוט. למזלי, הנפילה היתה קצרה מאוד, רק יומיים, עד שהבנתי שאני צריכה להעניק לשלי את החיים הכי טובים שיכולים להיות לה.
"ההצלחה הזוגית שלה ושל אופיר מאוד מרגשת אותנו. לדעת שהם עוברים הכל יחד. זה מחמם לנו את הלב ונותן המון אופטימיות להמשך עבורנו, ההורים".
מטיילים בחו"ל. בקיץ ייסעו לספרד
ערן: "יש להם קשיים כמו לכל זוג, אולי קצת יותר. בתקשורת, בהכלה ההדדית, בהתמודדות המשותפת עם מה שלא צפוי. הם לומדים להקשיב, להיעזר זה בזו, לפעול יחד כזוג מול שינויים. הם מקבלים טיפול והדרכה זוגית שמלווים אותם כמעט מתחילת הקשר".
בקיץ הקרוב ייסעו יחד לספרד, לבלות עם הוריו של אופיר בברצלונה ובמדריד. "המטרה הבאה שלנו היא לאפשר לשלי ולאופיר דיור זוגי שמותאם להם", מדגיש ערן. "לאפשר להם מגורים בקהילה עם קרבה למעגלים החברתיים שלהם, ועם תמיכה ועזרה, בעיקר כדי שיוכלו לממש חיים מלאים ומשמעותיים כזוג. כמו תמיד, לא נשקוט עד שנצליח לאפשר ולהתאים להם את הפתרון הכי נכון עבורם".
באמצע החתונה הפתיע אופיר את הנוכחים כשלבש טי שירט מיוחדת שעליה נדפס: "עכשיו זה רשמי, היפה בלבן זו אשתי". החברים הטובים הרימו את הזוג הטרי על כתפיים ורקדו איתם דקות ארוכות.
"חתונה מהסרטים", חוזרת שלי ומתרגשת. "אנחנו עוד לא יכולים להירגע ממנה. עד אחת בלילה כולם רקדו סביבנו. המשפחות שלנו, המטפלים שלנו לאורך השנים, החברים שלנו מהלימודים, החברים שלנו מהעבודה. כולם.
"כשחזרנו הביתה, לבית של אופיר, לא יכולנו להירדם ודיברנו על הכל. היינו מאושרים. כל הזמן אמרנו זה לזו, 'איזה כיף שיש לנו אותנו. שיש לנו כזאת אהבה".