הילדון נסע לידי על הקורקינט. המדרכה היתה צרה מדי, והוא קצת דרס את מי שהביאה אותו לעולם. הוא שאל בשל איזו תכונה התגרשתי מאבא, מה לא אהבתי בו. שאלה חכמה בשביל בן 7. ירדתי למדרכה. הוא עבר אותי על הדו־גלגלי הקטן שלו, הגיע לעץ, וחזר.
בינתיים חשבתי מה לענות. עניתי לו שיש אנשים נפלאים בעולם, אבל צריכה להיות התאמה. הוא החזיק את הקורקינט ביד והלך לצידי. אבא שלך מצוין, אמרתי. אין בו שום תכונה שלא אהבתי. הוא פשוט לא התאים לי ואני לא התאמתי לו. הוא יתאים לאישה אחרת ואני מתאימה לאיש אחר.
בנסיעה משפחתית שיתפתי את האחים שלו. הם הוסיפו שאלות כמו למה נזכרתי רק אחרי ארבעה ילדים ומה זה אומר "לא מתאים". הבת שלי שאלה איך תדע כשיגיע האיש הנכון עבורה. שני המתבגרים יוצאי רחמי התפוצצו מצחוק: "את אמא את שואלת? אם היא היתה יודעת, היא לא היתה מתגרשת!" אין כמו מתבגרים כדי להעמיד לך מראה לא מחמיאה, במיוחד מהמושב האחורי (באור שיש באוטו, כל המראות לא מחמיאות. אל תתאפרי במראת המכונית! היא מוסיפה 15 שנים).
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אני נפגשת עם נשים רבות. מרואיינות לעיתון ולרדיו. תלמידות בסדנאות הכתיבה ובמסעות הכתיבה שלי. קולגות. חברות. מכיוון שאני פעורת מעיים, חשופה - נשים חצי זרות נחשפות בפניי בקלות. אני סופגת סודות וכאבים. והכל, הכל על אהבה. נשים מציגות את עצמן לפי מידת האהבה שיש להן. שאין להן. שנשברה להן. שנלקחה מהן.
בקשת הלב היא להיות רצויה ואהובה. זה הצורך הכי אנושי והכי מסוכן. כשאין מי שיאהב אותך, אַתְּ צימוק בשמש. לפעמים יש אהבה ואין סימטריה. נשים מבוגרות חלקו איתי את סיפורי חייהן. יש מי שהסכימה לאהוב בלי להיות נאהבת דיה, ויש מי שהסכימה להיות נאהבת בלי לאהוב דיו. מעטות זכו בשניהם. אהבה בלי הדדיות היא טרגדיה, ויש מידות שונות בהידוד. בשיחותיי עם נשים גיליתי סוד חשוב: אישה צריכה להיות קצת יותר נאהבת מאשר אוהבת. האיש צריך לשפוך עליה כמה טיפות אהבה יותר ממה שהיא שופכת עליו. להיות מחוזרת־תמיד.
• • •
אבל הבת שלי מחכה לתשובה. איך תדע בתי שזהו האיש לקשור איתו את חייה, להביא איתו בנים ובנות, לחיות לצידו, לנשום זה את הבל פי זו? "האדם שדרכו תוכלי להתפענח", כתבתי לה על פתק. הנה עוד צורך אנושי מלבד אהבה: להבין את עצמנו. ולמענו אנחנו קוראים ספרים, צופים בסרטים, משוחחים עם פסיכולוג תמורת ארבעה שטרות צהובים. האדם שדרכו תרגישי שאת הולכת ומתפענחת, בת, הוא האיש ששווה לתת לו להשחיל עיגול מתכת על האצבע המורה שלך.
הפכתי את הפתק וכתבתי על הצד השני שלו: "אדם שהמפגש איתו הופך אותך לטובה יותר". אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. "עמרוסי הגרושה, נשואה שבועיים - וכבר משרטטת תזה על מציאת בן זוג", או, כמו שאמרו המתבגרים שלי: "זותי תלמד אותנו על אהבה?". נדמה לי שדווקא מי שמצאו אהבה רק בגיל מאוחר, בין שרווקים מבוגרים ובין שנשואים בשנית שמשקולת הבדידות הוסרה באיחור מעל צווארם - הם דוקטורים טובים יותר לאהבה מאשר מי שהתחתנו בגיל צעיר וחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
אז אני כותבת לך על פתקים, בת, חלקים מתוך האהבה שלי שמצאתי בגיל 40. יש לך חתיכת אור משלך, גברת. בת 9, וכבר רואים שלא פראיירית. לא הרבה גברים חזקים מסוגלים לחיות עם אישה שעושה רעש של שמש. אבל את תחפשי ותמצאי אחד שהחזרת הקרניים לא תאיים עליו. כשלא יהיה לך אכפת להיות ירח כל עוד את הירח שלו, תדעי שזה האיש. תבחרי במי שתאהבי לראות את הפנים שלך כשהאור שלו מונח עליהן, שתרגישי יפה יותר באור הזה. שהמבט שלו יגדיל אותך, יהפוך אותך לטובה יותר.
• • •
תופעה מדעית: באוטובוסים אין איזון בין קדימה לאחורה. אנשים עולים לאוטובוס ולא נכנסים לחלק הפנימי. הנהג מבקש להיכנס פנימה כדי שיעלו עוד נוסעים, וכולם מתעלמים ומצטופפים בקדמת האוטובוס. אני עורכת תצפיות על התחנה שמול המרפסת שלי. קרון המתכת נראה כמו בקבוק שוכב שיש בתחתיתו גבס יבש ולא מים. בא לי להוציא יד מהחלון ולנער את הבקבוק הזה, שיתפזר החומר שווה בשווה בין השמשה האחורית לקדמית.
אאחל לך, בת, מישהו שלא תצפי בו מהמרפסת ויתחשק לך לנער אותו, אלא אדם מנוער מטבעו. איש שיש בו איזונים. שיודע לקבל ביקורת. שאם הנהג מבקש ממנו להיכנס פנימה, הוא נכנס פנימה, לא בצייתנות כי אם בתיקון מתמשך, בהתבוננות פנימית, ביכולת להודות בטעויות, ביכולת להשתנות, ללכת קדימה ואחורה בתוך האוטובוס.
ויום אחד תעצרי מול מישהו שתוכלי להניח עליו ראש כמו אדמה חמה וטובה. תבקשי לכרות ברית עם מי שתרגישי שהוא בית. שמותר להגיד בו הכל, לשבור, להזיז. ופשוטים הדברים ומותר בם לגעת. תחליטי לגביו רק אחרי לילה שבו היית שיכורה, ולא היית בטוחה מה עשית או אמרת, אבל התעוררת בבוקר בתחושת ביטחון שהוא בצד שלך. שמה שלא היה, הוא בעדך, לטובתך.
ואני מבקשת ממך, ילדה, להתחייב לאהבה רק עם מישהו שהספקת לריב איתו ולהשלים. מריבות הן העדות הכי גבוהה לסוג הקשר. באין כעס, אין עומק רגשי. באין טניס־עלבונות, אין תשוקה. שני פני האש מקורם באותה להבה. כשאת כועסת עליו זה בגלל שאת אוהבת אותו. נסי לכעוס עד הקצה. הצלחת? כעס אולטימטיבי, רותח? סימן טוב מאוד. טוב מאוד.
• • •
הנקודה שבה הכרתי את אהובי היתה החשוכה והנמוכה ביותר בכדור הארץ. לא יכולתי לראות כלום וגם לא לזוז. מולי היה קיר של חושך שאפשר למשש בידיים. כשהאיש שלי הופיע, הוא היה יותר מדי אור בשביל מה שיכולתי לקבל. הרגשתי שזה חייב להיגנז. שכל זה בהיר מדי בשביל הנפש המתוסבכת שלי. אולי חשבתי שלא מגיע לי כל הטוב הזה. רציתי להידבק באור, ובמקביל כאבו לי העיניים.
אנחנו רגילים להתפעל ממי שיש לו כוח לקום וללכת ממקום לא טוב. אומרים על אנשים "כל הכבוד לו שקם והסתלק". אבל גם לקום וללכת אל מקום טוב זה דבר שצריך בשבילו כוחות. אם יש מקור אור שמחכה שתלכו אליו - זה דורש אומץ. התפללתי לרצות את האור. פקדתי על עצמי לטפס בסולם, למרות הסנוור. והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור.
מאחלת לך, בת, שתתברכי באור האהבה. שהוא יאהב אותך טיפ־טיפה יותר ממה שאת אוהבת אותו. שתריבו ותתפייסו. שתהיי יפה יותר תחת עיניו. ושזה יקרה פעם אחת - ולתמיד.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו