ישראל היום נאבק על דמותה של החברה הישראלית

התחקיר של דרוקר היה פחדני (הוא נראה חיוור, או שדמיינתי-). ציפיתי ליותר דם. רוב הדברים היו בגדר רכילות עם מוזיקת מעליות מפחידה. ביקרו אותנו על סיקור המחאה – אני גאה שהיינו בין הברכיים שלא כרעו לבעל התקשורת והצביעו בזמן אמת על הגורמים הפוליטיים שעמדו מאחורי המון תמימים שמחו נגד יוקר המחיה, גורמים שיצאו כבר מהארון (ראו ראיון עם ארי שביט עם דב חנין מחד"ש בשישי לפני הבחירות).

ב"ישראל היום" יש הרבה יותר כותבים בעלי השקפת עולם שמאלית מאשר כותבים בעלי השקפת עולם ימנית ב"ידיעות" ועל אחת כמה וכמה ב"הארץ". אהבתי את ההגדרה "שמאלני מחמד". מה רע? אבל כמות כותבים כזאת משמאל אינה בגדר "מחמד" בלבד.

חלק מהביקורת על שכתובים של כתבות ומאמרים נתונים לפרשנות – מילה שדרוקר מכיר באופן סלקטיבי. אני לא מתכוון לפרשנות עיתונאית, אלא לתורת הפרשנות (הרמנויטיקה). למשל העובדה שלפידות (סגן עורך העיתון וראש מחלקת הניו מדיה, ד.א) אהב כתבה של יובל בן עמי ועמוס רגב פסל אותה כי חשב שאינה טובה.

בן עמי חושב שזה בגלל שהייתה שם פסקה שהשתמעה ממנה ביקורת על הרשויות שמזניחות את ג'לג'וליה. מזה הוא מסיק שמכיוון שחששו בעיתון שהקורא יגיע למסקנה שממשלת נתניהו רעה - לכן נפסלה הכתבה. נשמע בוגר, הא? עמוק-

מילא דרוקר, הצלחת לשים יד על כמה עריכות ושכתובים וצלליות, אבל להביא את חיים רמון כתנא דמסייע? ועוד לשדר אותו מיתמם ואומר משהו כמו "אם היה עיתון שמשרת את חיים רמון, זה היה נושא לחקירה פלילית" (בערך). חה. ומה זה "ידיעות אחרונות"? ו"אולפן שישי"?

אגב, רק השבת כתבתי על כך שהתקשורת הממסדית הוותיקה משתמשת ב"עין השביעית" כמועצת גדולי התורה שלה, והנה דרוקר הביא את ר-ב? חנוך מרמרי לפסוק בהלכות עיתונאות. אני מחבב את מרמרי וזכותו העיתונאית עומדת לו להאיר לנבוכים את הדרך ילכו בה. עם זאת, אפשר היה להביא מולו את עורכת אתר ביקורת התקשורת "לאטמה", קרולין גליק, עיתונאית מוערכת לא פחות ממרמרי, אבל עם פרספקטיבה רחבה ושונה בעליל ממה שדרוקר ביקש למצוא.

דה-לגיטימציה היא התמחות שמאלית ידועה. למעלה ממאה שנים טוען השמאל שאין ליריביו האידיאולוגיים משנה סדורה ולגיטימית. אנחנו רק פשיסטים צעקנים המשרתים בעלי הון. "הדום" כפי שהגדיר אותנו יוסי שריד, שאבותיו הרוחניים במפא"י ומפ"ם – בצד מעשים גדולים שעשו – השתמשו בישראל השנייה כהדום לרגלי מטרותיהם. אנחנו שיה נאלמה חסרת בינה אל מול מאורות החכמה הליברליים משמאל שאכן, יהיו מוכנים למות על זכותנו לחשוב כמותם.

במסורת הדה-לגיטימציה ניסה דרוקר להראות שאין בעיתון דבר זולת תמיכה בנתניהו. אין תמיכה ברעיונות "ימניים" (לא אוהב את ההגדרה) או באידיאולוגיה שמרנית או ניאו ליברליזם. הנה אשלוף מהזיכרון: תמכנו במאבק נגד הקרן החדשה לישראל, בארגונים הלא ממשלתיים של השמאל הרדיקלי, בסאגה אודות מפמ"ר לימודי אזרחות, באישור אוניברסיטת אריאל, בהטיה האולטרה שמאלית באקדמיה ובמיוחד במחלקה לפוליטיקה וממשל באונ' בן גוריון, בהתיישבות ביהודה ושומרון, נאבקנו בדה-לגיטימציה שחבריו של דרוקר עושים דרך קבע להתנחלות ולדתיים ולחרדים ועוד. התייחסנו בחיוב לציונות, להתיישבות ברחבי ארץ ישראל, גם לעולם הישיבות ולחשיבות המסורת הדתית להמשכיותה של ישראל, ועוד ועוד.

אגב, בדרך כלל שומרים את שורת המחץ לסוף הכתבה. לכאורה, זה מה שדרוקר היה צריך לעשות. אבל אז הוא חירב לעצמו והזכיר את "ידיעות אחרונות". אמר שישמח לפרסם גם עליהם חומרים, רק שאין לו. אויש. סליחה? את אותה עבודת פרשנות שטחית על כותרות ופסקאות אפשר לעשות בקלות יתרה על "ידיעות", ולא מהשנים האחרונות, אלא מהעשורים האחרונים (אפשר לקרוא במאמריי מהשנים האחרונות ועוד לפני כן).
דרוקר יוכל לגלות כיצד השמיד העיתון שפעם הייתה לו מדינה כל דיון רציני באבו, כל דיון שלא תאם את דעתה של האוליגרכיה התקשורתית, המתבצרת כיום בערוץ 2 וערוץ 10, ב"ידיעות" ו"הארץ" ובאתרי האינטרנט שלהם. כך שווקו לנו הסכמי אוסלו וההתנתקות ושאר מרעין בישין. כך משווקים לנו דרך קבע את ישראל כמדינה מפגרת הנמצאת בתהליך איראניזציה שאייטולות שולטים בה והדמוקרטיה אוטוטו מתפוגגת, אם לא נקשיב לרבני ואדמו"רי האורתודוכסיה השמאלית.

חסרים לך עובדים לשעבר ב"ידיעות" שיעידו על מה שנעשה במערכת שם? אני מוכן לנדב לך לא מעט כאלה (אפשר כתחליף להיכנס לארכיונרי של נרי אבנרי). אגב, אתה יכול לשאול את מי שעמד בראש הפירמידה ב"ידיעות" ומכיר את הדברים מקרוב – רפי גינת. מכיר? מהשבוע הוא המנכ"ל שלך... נראה אותך מפרסם עכשיו תחקיר על "ידיעות".

יותר מכל בולטת התכונה הבעייתית של עיתונאים כדרוקר – הם א-היסטוריים בעליל. אין להם בדל של פרספקטיבה היסטורית. הכול היה בסדר עד שהגענו. אבל "ישראל היום" קם בגלל האוליגרכיה התקשורתית שדרוקר בשר מבשרה. כמו מפא"י ההיסטורית שלא הבחינה ממש מתחת לאפה כיצד המציאות השתנתה, כך מוסיפה התקשורת הידועה לאחוז בחמת זעם בקרנות המזבח של הרצון לשלוט בתודעה הציבורית באמצעות עיתונות חד צדדית וחד ממדית.

"ישראל היום" הוא טריז בעיניה באשר הוא שובר את שורת המקהלה. לכן ההתעלמות, לכן הזלזול, לכן המלחמה. זו אינה הכלכלה, טמבל; זאת דמותה של החברה הישראלית שעליה אנחנו נאבקים. בפעם הזאת, לאחר זמן רב מאוד, עושה זאת הרוב המושתק מעל במה מרכזית בעיתונות. "וסוף אין לדרך הזאת העולה; סופי הדרכים המה רק געגוע" (אלתרמן, אלא מה-)