"לגנוב את השמש", ספר הביכורים של העיתונאית והתסריטאית אורית מרלין־רוזנצוייג ניחן בעומק פסיכולוגי. הרומן נמסר משתי זוויות שונות - חלקו הראשון דרך עיניה של הגיבורה, איה לוין, בגוף ראשון, וחלקו השני בידי מספר חיצוני, אך שוב מנקודת המבט שלה. בשני המקרים מסתתר מאחורי הגיבורה מספר כל יודע, זה שיודע דברים שהגיבורה אינה יודעת.
הטריק המעניין הזה מושג באמצעות עיצוב של דמות שבורחת באופן קבוע מהכרה במציאות, מהעובדות שהיא עצמה מוסרת. העובדות כולן ידועות לה, אך מאחר שהיא לוקה בהדחקה כרונית, היא בוחרת להתכחש להן, להתעלם לגמרי מקיומן ולא להתמודד אתן. הרגשות העזים שהיו אמורים להופיע אצלה בעקבות אירועים שונים, המסקנות שהיתה אמורה להסיק בעקבות עיבוד מידע מחוויות שונות – כל אלה נעדרים מהטקסט של מרלין־רוזנצוייג. מה שנותר הוא גיבורה מעין טראגית, שצועדת בשבילי החיים כשעיניה מכוסות.
בתחילת הספר איה עוברת חוויה טראומטית קשה ומטלטלת, בוחרת להדחיק אותה, ולא לספר עליה לאיש מלבד מולי, בחור המשמש חובש בבסיס הצבאי שבו היא משרתת. מולי גורם לה במהלך הספר לבגוד, לשקר, לרמות, ואפילו כמעט להתאבד, ובכל זאת היא מאוהבת בו עד כלות. היא שומעת במו אוזניה שהוא פלרטטן כרוני, גבר לא אמין וכנראה גם לא יציב, בחירה הרבה פחות מוצלחת מבני הזוג הרשמיים שלה, שהם סמל ליציבות ונאמנות, ובכל זאת, איה נמשכת אליו כמו פרפר אל האש.
כריכת הספר (כתר)
בחלקו הראשון של הספר אנחנו פוגשים את איה בקיץ 1991 בקורס מדריכות חי"ר בבה"ד 3 בשכם, ובחלקו השני - כעבור שנים רבות. למרות חלוף השנים וההתפתחויות בחייה של איה (היא נעשית רעיה ואם ומפיקה של אירועי יוקרה מופרכים למיליונרים), בסיס אישיותה של איה נותר כשהיה. היא עדיין מסרבת להכיר במציאות שסביבה, ופועלת על אוטומט - בית, ילדים, בעל, עבודה תובענית, דרישות מכל הסביבה. עד שיום אחד היא מקבלת סימן מהיקום - שלט חוצות שעליו מתנוססת תמונתו של מולי. איה מתחבטת, בהיותה אשת איש ונשואה באושר, אך מהר מאוד מחליטה למצוא אותו ולחדש עימו את הקשר. סימנים מהיקום, כך היא מסבירה לנו ולעצמה, הם אחת הדרכים שמפעילות אותה.
שני החלקים של הספר יכולים גם להיקרא בנפרד, כשתי נובלות. הראשון מסופר מפיה של חיילת צעירה ואנרגטית והשני דרך עיניה של אישה מותשת באמצע החיים. כל אחד מעניין מסיבה אחרת, וייתכן שידבר גם לקהל יעד מעט שונה. יש שיתחברו יותר לאיה, החיילת שעוברת טירונות קרבית מאתגרת, קשה ומחוספסת. איה שמותחת את הסיבולת הגופנית והנפשית שלה עד הקצה, שנעזרת בחברות נפש, טירוניות כמוה, מחזיקה בחבר שמעריץ אותה, אבל מתאהבת בחובש השרמנטי של הבסיס. החלק הזה מזכיר את "אפס ביחסי אנוש", אחת היצירות הישראליות הבודדות העוסקות בשירותן הצבאי של נשים. אחרים יתחברו יותר לאיה של חלקו השני של הספר - אישה באמצע החיים, שעדיין נראית מצוין, ועסוקה, כמו רוב הנשים בגילה, ב"להיות בסדר עם כולם", במקום להתחבר לעצמה ולחלומותיה.
מולי, החובש השרמנטי והפלרטטן, הוא הדמות המקשרת בין שני החלקים. באמצע החיים איה מחפשת את קרבתו לא רק בשל תכונותיו ומראהו, אלא בעיקר כי הוא מזכיר לה את עצמה. הוא גשר לתקופה שאבדה, מכונת זמן אל העבר, ובעיקר - כרטיס כניסה נדיר למשהו שחבוי עמוק בתוך נפשה של איה - אל הלא מודע, מקום משכנו של האיד. משום כך, ההתאהבות שלה בו, כאישה נשואה, אינה נתפסת אצלה ממש כבגידה, אלא כהתחברות לעצמי. לפעמים, כך אומרת לנו המחברת בין השורות, אנחנו בוגדים לא רק מפני שאנחנו רוצים להתרחק מהאדם שאנחנו חיים איתו, אלא כי אנחנו רוצים להתקרב אל עצמנו.
לגנוב את השמש / אורית מרלין־רוזנצוייג, הוצאת כתר, 259 עמ'