עלה להם היין

יקבי בורדו, אוסטרליה וקליפורניה נחשבים לא בכדי כיקבים הנחשקים ביותר בעולם. רבים מהעוסקים בתחום יעשו לא מעט כדי לעבוד שם ולו לתקופה מוגבלת, אולם יש גם כאלו שעשו את הדרך בכיוון ההפוך: אחרי שכבשו את היעד ותקעו בו את דגלם בחרו לעזוב אותו לטובת ייצור יין בפרובינציה נידחת במזרח התיכון, מדינת ישראל. 

פייר מיודובניק (65) הוא יינן מנוסה ומוערך. יותר מ־35 שנה שהוא מייצר יין ביקבים הגדולים של בורדו, גרנד קרו קלאסה. הוא נולד וגדל בלנגדוק, אזור עם כרמים עצומים בממדיהם בדרום צרפת. לאחר שהתוודע לשורשיו היהודיים והתנדב ארבע שנים בקיבוץ פרוד שבגליל, חזר למולדתו, למד אגרונומיה באוניברסיטת מונפלייה ואך טבעי היה שישתלב בתעשיית היין המקומית.

בסוף שנות ה־70 הוא חזר בתשובה וב־1982 החליט לייצר יין כשר. "באותה שנה היה בציר מוצלח בכל צרפת", הוא מספר, "החלטתי לשלוח את היין שעשיתי לתחרות, ולהפתעת כולם הוא זכה במדליית זהב. יין צרפתי כשר ואיכותי היה חידוש שלא ציפו לו. כמה שנים מאוחר יותר, בתחילת 1986, נפגשתי עם הברון אדמונד דה רוטשילד, בעליו של שאטו קלארק שבבורדו, שהציע לי לייצר עבורו יין כשר אצלו בשאטו. זו כבר היתה מהפכה של ממש. צריך להבין שגם היהודים הצרפתים באותן שנים שתו יינות זולים ופתאום יש להם יין כשר איכותי, ועוד של משפחת רוטשילד!"

השמועה עשתה לה כנפיים ומשפחת הרצוג הקליפורנית, הבעלים של תאגיד "רויאל וויינ'ס קורפ", פנו אליו שייצר עבורם פורטפוליו של יינות בורדולזיים כשרים. עם השנים הפך פייר למנכ"ל "רויאל ווינ'ס אירופה", ופיקח על ייצור יינות איכות כשרים גם באזורים נוספים בצרפת, בספרד ובפורטוגל.

גם סם סורוקה, המשמש בשנים האחרונות יינן של יקבי ירושלים, התחיל את הקריירה שלו רחוק מישראל, פיזית ומטאפורית. הוריו, ניצולי שואה שהיגרו לקנדה, גידלו אותו בסביבה קוסמופוליטית. "חצי מהעיר היה דובר צרפתית והחצי האחר דיבר בליל של שפות. עיר מהגרים קלאסית. למדתי בבית ספר יהודי ודיברתי ארבע שפות - אנגלית, צרפתית, עברית ויידיש, שדומה לגרמנית במובנים רבים. כשאתה שולט בשפות - כל העולם נפתח בפניך".

הוא למד אנתרופולוגיה וצילום, ואל היין הגיע במקרה. "לא הבנתי ביין, אבל ראיתי סביבי אנשים טועמים ונהנים וזה היה חלק מהתרבות. התחלתי לקרוא המלצות יין של עיתונאים ולפי זה רכשתי יין לטעימה. ככה למדתי גם על הרקע של כל יין - ענבים, טרואר (מכלול של תנאי סביבה לגידול חקלאי: מזג האוויר, סוג האדמה, משקעים ועוד; ר"פ), תרבות. בעצם, היין היווה עבורי חיבור עם האנתרופולוגיה".

אבל מלטעום יין לא הופכים להיות יינן.

"נכון, הטעימות רק דחפו אותי לרצות לבקר ולעבוד בכל אותן מדינות יין. בסוף המילניום הקודם נסעתי ללמוד ייננות באוסטרליה, ועשיתי שני בצירים בשנה - באוסטרליה, שם הבציר הוא בחודשים מארס ואפריל, ובדרום צרפת בחודשים אוגוסט־ספטמבר. זו היתה קריעה, אבל ככה אתה צובר ניסיון".

במשך כמה שנים הוא נדד בין כרמים, יקבים ומדינות. "אלו היו חיים יפים ומלאי עניין, אבל בשלב מסוים רציתי להתמסד ולהפסיק לחיות בתוך מזוודה. חזרתי הביתה למונטריאול וחיפשתי את התפקיד הבא. הרגשתי שצברתי מספיק ניסיון ואני מוכן לעבודה עצמאית כיינן".

"יש הרבה יותר הערכה ליינן בחו"ל מאשר בארץ". סם סורוקה צילום: Selfies

מגוטייה למצפה נטופה

העולה החדש ביותר מבין הייננים, כך נדמה, הוא דוד סויסה, שהגיע אל התחום בשלב מתקדם יותר בחייו ולאחר שכבר עבד כבכיר בעולם האופנה הבינלאומי. "בגיל 20 לערך התחלתי לעבוד עם דניאל השטר. התקדמתי לפריז ועבדתי כמשווק של קנזו, עד שהגעתי להיות אחראי לשיווק בכל צרפת. אהבתי את התפיסה השונה שלהם - הם ראו בזה אמנות ולא רק בגדים. קידמתי את המותג במשך כעשור, כשבמקביל עבדתי גם כעצמאי עם מותג חליפות היוקרה 'קורנליאני' ממילאנו ועם ז'אן פול גוטייה".

בשלב מסוים הוא הרגיש שהרדיפה אחרי המותגים מיצתה את עצמה. "עולם האופנה, במיוחד בפריז, הוא עולם של חגיגות, סמים ובחורות, אבל אחרי עשור אתה שואל את עצמך מה זה נותן לי לטווח הארוך?"

הוא התחיל בתהליך של התחזקות ביהדותו והבין ששני הדברים לא הולכים יחד. "הקושי הגדול של יהודי בחו"ל זה לשמור שבת; כל הדברים החשובים מתרחשים בשבת. אני, שיש לי תשוקה לאמנות ולעשייה, חיפשתי משהו אחר שישלב בין התשוקה שלי למשהו שאפשר יהיה גם להתפרנס ממנו, אבל כיהודי מאמין. 

"כמי שגדל בצרפת מגיל צעיר, שתינו די הרבה יין וגם התחלתי להבין בזה. היה לי לקוח אחד מעולם האופנה שביקש שאייעץ לו בבניית מרתף יין. רוב היינות הכשרים באותה תקופה היו בסיסיים אז הצעתי לו שותפות. אמרתי לו: 'אני מבין ביין ולך יש כסף, בוא נקים שותפות ונייצר יין איכותי כשר יחד'. פניתי ליקבים מפורסמים בבורדו והצעתי להם לייצר יין כשר. בהתחלה היה קשה לשכנע אותם. זו אופרציה מורכבת ולא בטוח שמוצדקת כלכלית. העלויות גבוהות - להכשיר את כל הציוד, להעסיק משגיח. הסברתי להם שיין אצל יהודים זה משקה שמקדשים עליו, זה דבר קדוש, ודווקא לזה הם התחברו; גם בכנסייה, להבדיל, משתמשים ביין בטקסים מיוחדים. החוכמה היא לא לחסוך במשך התהליך - חייבים להיות בכל התסיסה, להקפיד על כל השלבים. אי אפשר לעשות משהו כמו שצריך בשלט רחוק". 

אז עם כזו הצלחה, מה פתאום לעזוב הכל ולעלות לישראל?

מיודובניק: "שנים חלמתי לחזור לישראל. בשנת 2004 פנו אלי חברים ממצפה נטופה והציעו לי להקים איתם שם יקב. בדקתי את התנאים ומצאתי שיש פוטנציאל מצוין ליין בגליל התחתון, רק שצריך להתחשב בטרואר המקומי. הכלל שלי היה לא לקנות ענבים ממגדלים עצמאיים אלא לטעת כרמים בעצמנו. השליטה שלך על גידול הענבים היא המפתח לאיכות היין. לקחנו שטח של 70 דונם בשותפות עם קיבוץ עין דור ונטענו סירה, מורבדר, גרנאש, טוריגה נסיונל, שנין בלאן ורוסאן. באותן שנים זה היה חדשני - הזנים האלה כמעט לא היו מוכרים בישראל, והרבה אנשים טענו שאנחנו עושים טעות. היו לנו אפילו ויכוחים בתוך היקב עצמו, אבל אני התעקשתי. היה ברור לי שהיינות צריכים להיות בסגנון 'עולם ישן', יין אלגנטי שמלווה את האוכל ולא מאפיל עליו". 

סויסה: "אצלי זו היתה האנטישמיות בצרפת בשנים האחרונות, הרצח הנורא בקהילה היהודית בטולוז והאווירה הכללית בפריז שגרמו לי להבין שלא זה העתיד שאני רוצה לילדים שלי. הגענו למצב שפחדנו איך יגיבו השכנים המוסלמים שלנו לשירי השבת שהילדים שרו בחצר. עברנו תהליך של שנה שבו הכנו את הילדים ודיברנו איתם על ישראל, ציונות, עלייה, שמש, ים. חודש לפני הנסיעה התחיל פתאום מבצע צוק איתן והטלוויזיה בצרפת שידרה כל הזמן שיגורי טילים על ישראל. זה גרם לנו להרהורים מחודשים, אבל בסוף החלטנו לא לשנות את התוכניות. למחרת הנחיתה, כשיצאנו לאכול פיצה בעיר - פתאום נשמעה אזעקה ונאלצנו לברוח. היה לי קשה, אך בשעות הארוכות במקלט התחלנו לשיר, סיפרנו בדיחות וזה עודד אותנו".

"לא תמיד רצו שנצליח"

גם מבחינה מקצועית לא תמיד היה להם קל. זה אמנם מאפיין כמעט כל ארגון שמצניחים אליו בכיר, אבל כשהבכיר הוא גם עולה חדש זה מורכב אפילו יותר. "פיטר שטרן, היינן האגדי הראשון של יקבי רמת הגולן, שימש לאחר מכן יינן של יקבי הרצוג ובמקביל גם ייעץ ליקבי כרמל. הוא הציע לי להגיע לישראל לפרויקט חדש שעושים בכרמל", מספר סורוקה, "בהתחלה התנגדתי. בכלל לא חשבתי להגיע לישראל וגם לא אהבתי את היין של כרמל, אבל הוא שכנע אותי שמתרחשת שם מהפכה רצינית והכיוון החדש יכול להתאים לי.

"הגעתי כשכרמל היו בסערה. זה היה אחרי מינוי מנכ"ל חדש, ואילצו את היינן הראשי דאז להביא ייננים צעירים תחתיו. כחלק ממהפכת האיכות שהם ערכו פתחנו מעין 'יקב בוטיק' בתוך היקב הגדול, שתפקידו היה לעבוד בכמויות קטנות ובאיכות גבוהה. ייצרנו שם את יינות הסופר־פרימיום של היקב. התחושה שלי היתה שהאנשים שם לא רצו שאצליח. המנכ"ל, דוד זיו, רצה מאוד שאגיע כי הבוטיק היה המנוע למהפכה, אבל אחרים הרגישו: 'מה, אנחנו לא יודעים לעשות יין? למה מביאים ייננים אחרים?'" 

"זן של יין הוא כמו ילד: צריך להבין שלכל אחד יש את הדרך שלו". פייר מיודובניק ביקב נטופה צילום: אנצ'ו גוש-ג'יני

מיודובניק: "כעולה חדש, היישוב קיבל אותי באהבה. אנשים טובים, חמים, אינטלקטואלים, שקיבלו אותנו בידיים פתוחות, אבל מבחינה מקצועית היה יותר קשה. למרות שהכירו את הרקע שלי, ואולי דווקא בגללו, הרגשתי שהיתה קצת התנגדות מכל מיני גורמים. הרגשתי שאנשים חושבים ש'הנה הגיע עוד צרפתי שחושב שהוא ילמד אותנו איך לעשות יין ומה זה היינות המוזרים האלה שלו? זה אולי מתאים לצרפת, לא לישראל'. סגנון הייננות שחשבתי שנכון לעשות פה הוא מעודן ומאוזן, לא כבד מדי. בהתחלה היו שחשבו שאנחנו בכלל יבואנים - לא רק זני הענבים שלנו והממסכים שעשינו היו פחות מוכרים אלא גם הטעם. היו בטוחים שזה יין צרפתי - אבל זה הטרואר של הגליל התחתון. בזמנו, ליינות רוזה לא היה כמעט ביקוש בישראל, ואנחנו כבר ב־2010 עשינו רוזה. היום זה מיינסטרים". 

מה שונה בין העשייה הייננית בחו"ל לזו בישראל?

מיודובניק: "ההבדל העיקרי הוא הטרואר. אני צריך להתאים את עצמי לטרואר המקומי; החורף קצר יותר, אין גשם בקיץ וגם חלק ניכר מהחורפים שחונים. לכל זן יש את הסגנון וצורת העשייה שלו. ממש כמו ילדים - צריך להבין שלכל ילד יש את הדרך שלו וצריך לתת לו לממש את עצמו בצורה המיוחדת לו. מבחינת ביורוקרטיה - בצרפת יש חוקים ברורים ונוקשים. אילו אזורים, אילו זנים, מכסות. בישראל אין כלום - אתה יכול לקנות ענבים בנגב ולהביא אותם לרמת הגולן. בצרפת דבר כזה לא יעלה על הדעת. בצרפת אסור בכלל להשתמש בחומצה טרטרית (חומצה אורגנית המשמשת בעת הצורך לאיזון טעמי היין; ר"פ), ופה כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אני משתדל לעשות את אותם דברים כמו שלמדתי בצרפת - בלי תוספים, בלי משחקים. מה שכן אני מרגיש שפה בארץ, האדמה נותנת משהו מיוחד שהוא מעבר ליבול הרגיל שאתה מקבל בכל העולם. אני לא יודע להגדיר את זה - ייחודיות, קדושה. יש פה באדמה משהו מיוחד". 

סורוקה: "באופן כללי, יש הרבה יותר הערכה ליינן בחו"ל מאשר בישראל. מבינים שם כמה ידע הוא צריך לצבור כדי להפיק באמת את היין. יש מקומות שיינן בחו"ל עושה יין באותו מקום 30 שנה ועדיין אומר שהוא לומד את הטרואר. פה, אם תעז לומר על משהו 'אני לא יודע' - באמת יחשבו שאתה לא יודע. לא מבינים את העומק של הלימוד והידע שיש לך. 

"הכל פה יותר מהיר - לטוב ולרע. מצפים ממך להביא תוצאות של מקצוען כבר בבציר ראשון, בלי שלמדת את התנאים לעומק. מצד שני - אם רוצים לעשות שינויים או לקחת סיכונים - ישראל היא גן עדן. אגב, בגלל ההיסטוריה הארוכה של תעשיית היין בחו"ל - בחו"ל שותים הרבה יותר מאשר בישראל. זה חלק מהתרבות. בישראל יין הוא עדיין טרנד".

מצביעים ביין

עם כל הקשיים שהם חוו פה, אף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על החוויה הזו ואם היו צריכים, היו עולים לישראל שוב. "אני מצביע ברגליים", אומר סם, "ב־2003 חתמתי חוזה עבודה לשנתיים והנה אני עדיין כאן. אני מאוד אוהב את הארץ, מתחבר לאנשים, לאוכל ולתרבות, וחלק גדול מהכיף הוא שהגעתי בתזמון מושלם לתהליך הגלובליזציה שעבר על ישראל. יש פה אקשן, אפילו התחתנתי פה, מקום נהדר, טוב, אולי חוץ מהשכר. בזה תמיד יש מקום לשיפור".

גם סויסה לא מתחרט על דבר. "רק לפני שנה התחלתי להיות ישראלי. בשנתיים הראשונות אחרי העלייה אתה עדיין מרגיש תייר - הולך לים, מבזבז כסף, רק אחר כך אתה מתרגל לזה שאתה אזרח. אני יודע שאף פעם לא אהיה ישראלי לגמרי, אבל הילדים שלי כבר כן יהיו. נכון, זה לא טריוויאלי להיקלט פה. לצערי, אני מכיר אנשים שעשו עלייה, אבל הם לא הפסיקו לבוא בטענות ולבקר את ישראל ובסוף הם חזרו לצרפת. כדי שהקליטה פה תהיה טובה צריך לאהוב את התרבות ולא לבוא ממקום שיפוטי. צריך לכבד את המדינה, את האנשים ופשוט לזרום".

ופייר מסכם: "אין עתיד ליהודים באירופה. כמה שהמדינה שלנו משוגעת - אני מבסוט פה. זה המקום שלנו. ומבחינת היין - גם בעולם כבר מתחילים להכיר באיכות של היינות הישראליים". 

"הגעגועים לארץ ינצחו"

מי שעשתה מסלול הפוך היא לין גולד. אחרי שרכשה לעצמה שם ומוניטין ביקב עמק האלה, בחרה לעבור עם המשפחה אל האי קפריסין, להקים ולנהל יקב. היא גדלה בישראל במשפחה של עולים מבלארוס, ודווקא מתוך אהבה למדעים מדויקים נסעה ללמוד ייננות באוסטרליה. אחרי התמחות באוסטרליה וניסיון קצר כעוזרת יינן ביקב תבור היא קיבלה את המושכות בעמק האלה, כשהיא רק בת 29. אף שבתחילה לא מעט הרימו גבה ופקפקו ביכולתה של הבחורה הצעירה להצליח, תקופתה התאפיינה ביציבות וביצירת יינות מעולים. בהמשך גם מונתה לסמנכ"לית היקב.

"פסק זמן מהחיים". לין גולד// צילום: אביב רונן

"ההחלטה לעזוב לא באה מתחושה של מיצוי אלא מחיפוש עצמי. ידעתי שאחרי עמק האלה, כמעט כל יקב אחר בארץ היה מצמצם לי את העשייה. פגשתי את מי שאני כעת עובדת עבורו - בנצי פרידמן, ישראלי לשעבר העוסק בנדל"ן בחו"ל, והוא הראה לי פרויקט 'על הנייר' שהוא הוגה. הוא היה קונה יין בדיוטי פרי בישראל בדרך לקפריסין, כי לא היה שם משהו ראוי לשתות. זה התחיל בתור בדיחה בינו לבין אשתו - 'בוא נבנה פה יקב כדי שיהיה מה לשתות', ובסוף הם מימשו את זה. להבדיל מישראל, שם על פי חוק יקבים צריכים להיות ממוקמים באזורי תעשייה ולא ליד הכרמים, פה זה חלק מאחוזה - מסעדת שף, כרמים, מלון ספא ויקב. לא היתה לי מטרה לרדת מהארץ ואני גם לא רואה בעצמי יורדת - זו היתה הזדמנות עסקית שהגיעה אלי. היו שם רק נטיעות צעירות של כרמים ויציקה של בטון לרצפת היקב העתידי. אני הקמתי הכל; אין הרבה ייננים שזכו להזדמנות כזו". 

איך היחס כלפיכם מבחינת המקומיים?

"לא מרגישים אנטישמיות או אנטי־ישראליות. הקפריסאים לא רואים את עצמם טורקים. הם חיוביים כלפינו, אנחנו יוצרים מקומות עבודה ומביאים תיירים. מבחינתי, ברור שנחזור, קפריסין היא לא מקום לצאת בו לפנסיה. בינתיים אנחנו נהנים מפסק הזמן מהחיים. יש הבדל בין הקריירה ובין מי שאנחנו באמת מבחינת המהות, ואת המהות לא מחליפים. אין מה לעשות, הגעגועים לארץ ינצחו". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו