יונתן, ילד מתוק בן 6 עם שיער חום בהיר חלק וחיוך ממיס, מתמודד עם שיתוק מוחין ואוטיזם, שמונעים ממנו יכולת לדבר וללכת כשאר הילדים בגילו. הוא מתנייד בעגלה, מתקשה לעמוד, אבל מגבלות הגוף לא מכניעות את רוחו.
בסלון ביתו שביישוב רמת ישי הוא מנתר במאמץ רב, ברך אחרי ברך, מפינת הטלוויזיה, עד שהוא מגיע לאמא לילך, שיושבת ומחכה לו על הכורסה. כשהוא מגיע אליה, לילך מחבקת אותו באהבה אינסופית. יונתן מדביק לה אינספור נשיקות על הלחי ומלטף בסקרנות את פניה. מתמסר לחום הרב שמרעיפה עליו אמו.
אחרי שנים קשות שבמהלכן נאבקה לילך, כאם יחידנית, על חייו של בנה, לשניהם יש עכשיו, סוף־סוף, תקווה גדולה להיאחז בה: יונתן אמור לטוס בקרוב לניתוח מיוחד בארה"ב, שאם יסתיים בהצלחה יאפשר לו להתהלך בכוחות עצמו - לראשונה בחייו.
"המחשבה על הניתוח ממלאת אותי באופטימיות ובתקווה אדירה", אומרת לילך. "יונתן הוא ילד נבון שמבין הכל, אפילו בלי מילים. אני כבר מדמיינת אותו הולך על רגליו. זה יעניק לו עצמאות וביטחון, והוא יוכל לחקור עוד עולמות, ללכת ככה סתם ברחוב, לא להיות בעגלה. הוא בעיקר יוכל לחיות, להמשיך ולהתקדם".
יונתן יורד מהכורסה ולוקח לידיו אייפד. הוא בוחר לעצמו שיר ושומע אותו בשפה ההולנדית. כשהשיר נגמר, הוא בוחר אותו שיר בדיוק - הפעם בשפה הרוסית. אחר כך הוא יחזור ויאזין לשיר גם באנגלית, בערבית ובטורקית.
"יש לו חוש מוזיקלי מדהים", מחייכת לילך. "הוא בוחר לעצמו את כל השירים ויודע למצוא אותו שיר בדיוק בכל שפה אפשרית. בזכותו אני שומעת פה בלופ את כל השפות בעולם, בערך".
פוסט אישי מרגש בפייסבוק
לילך זמיר (42), מרמת ישי, עסוקה בחודשים האחרונים במשימה עליונה אחת: להציל את רגליו של בנה ולהכניס אותו מהר ככל האפשר לניתוח המיוחל והמורכב בארה"ב.
"יונתן חייב לעבור את הניתוח הזה, וכמה שיותר מהר, אחרת הרגליים שלו נמצאות בסכנה. אנחנו ממש על הקשקש איתו", היא מסבירה. "בגלל שהוא סובל משיתוק מוחין, המפרקים שלו הולכים ומתעוותים - והוא סובל מכך שהרגליים שלו יוצאות ממקומן באזור המפרקים. השריר לוחץ הפוך, כלפי חוץ, וזה בדיוק מה שהניתוח אמור לתקן".
לפני ארבעה חודשים התקבל יונתן לניתוח המיוחד אצל ד"ר טי.אס פארק, מומחה בעל שם עולמי לנוירוכירורגיה בבית החולים לילדים בסנט לואיס שבארה"ב. הניתוח כולל פתיחה של עמוד השדרה ותיקון העצבים הפגועים שגורמים למתח השריר במפרקים. בכך יופסק מתח השריר ההפוך, ורגליו של יונתן "ישתחררו", כך שיוכל ללכת והעצמות יישארו במקומן.
"אנחנו נמצאים כרגע ברשימת ההמתנה והביטולים לניתוח הזה", מבהירה לילך. "הרופא הבטיח לי שהוא יקדם את זה. דיברתי ממש היום עם בית החולים, ואני מתפללת שכבר יגיע הטלפון המיוחל מהם, שיקראו לנו להגיע לניתוח מעכשיו לעכשיו. אני מוכנה עם המזוודות לכל הקפצה. בינתיים המצב של יונתן מחמיר בכל יום, והרגליים שלו במצב לא טוב.
"אם בתוך שבוע־שבועיים לא אקבל מהם קריאה, אטיס לשם רופא מומחה מטעמי, שייפגש עם ד"ר פארק ויסביר לו עד כמה דחוף לנתח את יונתן ולהציל את רגליו".
לילך מספרת שהיא חשה מחויבת "לצאת למסע של חיי", ושקיבלה החלטה נחושה לגייס את סכום הכסף הרב הנדרש למימון הניתוח, שכולל עלויות נלוות - נאמד ב־600 אלף שקלים.
"פרסמתי פוסט בפייסבוק שבו יונתן פונה כביכול בעצמו לאנשים ומסביר להם בלשונו מה עבר עליו מאז נולד. משפט המפתח היה 'אנא עזרו לי לקום על רגליי וללכת'. צירפתי לפוסט תמונה יפה שלו.
"הציבור הגיב בחום רב. זה תהליך קשה עבורי, לבקש כסף מאנשים, אבל ידעתי שאין לי ברירה. פתחתי חשבון בנק מיוחד, והפוסט שלי נגע בהרבה אנשים פרטיים, שהתחילו לתרום לו כסף.
יונתן באחד מאשפוזיו בבית החולים. "בקיץ האפשרות היחידה איתו היא לבלות בקניון ממוזג"
"מכיוון שמדובר בסכום אדיר, ידעתי שאני חייבת להגיע לבעלי עסקים ולהתרים גם אותם. אנשים טובים ברמת ישי שמעו על מסע הגיוס שלי ונרתמו לעזרתי. הופק ערב התרמה מיוחד בפאב 'המרפסת' ברמת ישי, שבו התנדב להופיע יובל המבולבל - וזה היה מוצלח מאוד. באותו ערב נתרמו 15 אלף שקלים".
אף שזרם התרומות לא פסק, עדיין חסרים ללילך וליונתן כ־100 אלף שקלים להשלמת המימון המבוקש לניתוח.
"יונתן הוא באמת ילד מתוק להפליא, ונראה שהוא והסיפור שלנו נגעו מאוד בלבבות של אנשים", מסבירה לילך. "זה מדהים שהצלחתי לגייס כ־400 אלף שקלים מאנשים פרטיים רחבי לב, שפשוט רצו לעזור לנו. זה עושה טוב על הלב ונותן לנו הרבה כוח. אני חייבת לציין את רונן עקיבא, אסף אוברלנדר, שרון קוגן, שרון שכטר וירון טל, כולם מרמת ישי, שעזרו לי ברוחב לב וממש סייעו לי בכל הפרויקט. למרות ההתקדמות, היעד עדיין לא הושג במלואו וצריך להשיג את הסכום החסר".
"גם קופת חולים כללית משתתפת במימון הניתוח, ב־100 אלף שקלים, ואני מקווה מאוד ופונה שוב ללב הציבור, להירתם ולעזור ליונתן להגיע לניתוח החשוב, שיעניק לו את האפשרות ללכת על רגליו".
למה שלא תעברו את הניתוח הזה בישראל?
"התחילו לערוך ניתוחים כאלה בישראל, אבל אין כאן הניסיון האדיר שיש לד"ר פארק בארה"ב. אני גם לא חושבת שאפשר להתמודד כאן עם מצבו של יונתן, שיש לו גם שיתוק מוחין, גם אוטיזם וגם בעיות רפואיות נוספות כמו מחלת ריאות וריפלוקס. מצבו הרפואי מורכב מאוד, והטיפול בו דורש את המומחיות הכי גדולה. כל זה מחייב אותנו לעבור את הניתוח בארה"ב ולא בארץ".
"לא, אמא לא כועסת עליך"
אנחנו נפגשים בדירת הקרקע הקטנה והשכורה של לילך ויונתן ברמת ישי. לילך, אישה חייכנית שניכרים עליה היטב סימני התשישות מחיי היום־יום המורכבים שלה, מתנצלת על "חוסר הסדר בדירה".
יונתן יושב על השטיח ליד הטלוויזיה, שקוע באייפד שלו. הוא רגיש מאוד לקולה של לילך. בכל פעם שהיא מרימה אותו מעט, הוא מייבב או משמיע קולות נוספים המשדרים חוסר נוחות. "אל תדאג טיטו", מרגיעה אותו לילך. "אמא לא כועסת, הכל בסדר".
אבל היא מעט מודאגת בכל זאת. "לא אכלת מהבוקר, מה יהיה? אתה רוצה ששוב נגיע לבית החולים?" היא שואלת, ואז קמה למטבח להביא פנקייק חם. כשהיא חוזרת, היא מרימה את יונתן מהשטיח. "אתה חייב לאכול משהו. לפחות ביס אחד", היא נוזפת בחיבה. אבל הילד בשלו - רוצה רק לשמוע שירים.
לילך לא מוותרת: "רק ביס אחד". יונתן לוקח טעימה קטנה, וחיוך גדול מתפשט על פניה. "וואו", היא מפטירה באושר.
"אתה מבין? ככה זה כל הזמן, כל היום", היא אומרת ומייד מוסיפה: "אני כל כך אוהבת אותו". היא מרימה את יונתן שוב ומחבקת אותו אליה חזק. "הוא כזה מתוק ויפה, הילד הזה", היא צוהלת.
לא כך דמיינה לילך את מהלך חייה. היא נולדה בחיפה, ועד גיל 20 היתה בתם היחידה של יהודית, גננת, ועזרא, מהנדס.
"גדלתי לבד והייתי ילדה הורית כזאת. כבת לשני הורים חרוצים, תמיד דאגתי למשפחה ולמדתי להסתדר לבד, לגלות עצמאות כבר מגיל צעיר מאוד. כשהייתי בת 20 נולדו לי שני אחים תאומים, בן ובת, אחרי שהוריי ניסו כל השנים להביא ילדים לעולם ולא הצליחו. אני עזרתי בטיפול בהם, קמתי אליהם בלילות, החלפתי להם חיתולים, כל מה שצריך".
בצבא שירתה בחיל האוויר, כרכזת כוח אדם, ואחרי שחרורה קנתה אופנוע כבד, עזבה את הצפון ועברה להתגורר בגוש דן. התפרנסה כמנהלת משמרת בבית קפה, ובעיקר קרעה את הצפון בטיולי אופנועים עם חברים. "זה היה כיף חיים", היא נזכרת בערגה. "חרשתי בסופי שבוע על האופנוע ורוקנתי מכלי דלק. הטרפתי נהגים בכביש. ברמזורים קלטתי איך מסתכלים עלי, בחורה עם אופנוע כבד ומגפיים עד הברכיים. ואני רק רציתי לטייל, להכיר את הארץ ולבלות עם חברים".
היה לה בן זוג במשך ארבע שנים, מגיל 26 עד 30. "אהבתי אותו מאוד. דיברנו על חתונה, והוא אפילו נפגש עם ההורים שלי", היא מספרת. "אבל אז, אחרי כל השנים יחד, הוא החליט להיפרד ממני. הייתי שבורת לב, עצובה בטירוף, חודש לא יכולתי לזוז מהבית, לא הלכתי לעבודה. בהמשך הייתי בטיפול פסיכולוגי מצוין שהרים אותי על הרגליים, ולאט־לאט חזרתי לעצמי".
יותר מכל, היא אומרת, חלמה למצוא זוגיות חדשה, להתחתן ולהביא ילדים משלה. אחרי קשר נוסף שלא צלח, כשהיא בת 34, החליטה לחזור להתגורר בצפון, בראש פינה. "הספקתי בינתיים ללמוד תואר ראשון בחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים, ואני מורה לחינוך מיוחד, אבל בעיקר הייתי נואשת למצוא בן זוג ולהקים משפחה. רציתי ילדים משלי.
"חיפשתי בכל גבר שראיתי או פגשתי את האחד שאעשה איתו ילדים. לא עניין אותי באמת מי הוא. אני לא אוהבת להיות לבד, רציתי מאוד משפחה משלי, אבל כשהגעתי לגיל 35 ולא מצאתי את האיש שלי - החלטתי שאני חייבת להביא ילד לעולם בדרך אחרת".
הדרך האחרת היתה טיפולי פוריות. "אני סובלת מאנדומטריוזיס, תסמונת ברירית הרחם שגורמת גם לכאבים, ובשל כך יש לי קושי להיכנס להיריון. לכן פניתי לטיפולים. היה לי מזל, וכבר בטיפול הראשון נקלטתי", היא זורחת. "זה היה היום המאושר בחיי, כשעשיתי בדיקה ביתית וגיליתי שאני בהיריון.
"התקשרתי מייד לאמא שלי ובישרתי לה בשמחה אדירה שאני עומדת להיות אמא בעצמי. היה לי ברור שיש לי תאומים בבטן. בבדיקה הראשונה, באולטרה־סאונד, כשאמרו לי שיש לי רק עובר אחד בבטן - התעקשתי שיבדקו שוב טוב, כי 'ידעתי' שיש לי שניים. ואכן גילו שם עוד עיגול אחד קטן".
ההיריון עבר "נפלא", כהגדרתה, עד לאותו יום גורלי, כשהיתה בחודש השישי (שבוע 27). "עד אז עברתי היריון חלומי ממש. לא היו לי בחילות והקאות, והרגשתי בהיי מטורף של החיים. אמרתי לכולם שאני מוכנה להיות בהיריון כל החיים. היה לי פשוט כיף.
"בחודש השישי שאלתי את אמא שלי אם נראה לה שאחזיק מעמד עד החודש התשיעי, והיא ענתה לי, 'בטח, בלי בעיה'. אבל למחרת, ב־4 לפנות בוקר, הרגשתי כאב בטן שהלך ובא. הלך ובא. בקיצור, אלה היו צירים מוקדמים".
כך מצאה עצמה לילך לבדה, בשעה לא נוחה, עם צירי לידה חזקים. "עליתי לאוטו והחלטתי לנסוע מייד לבית החולים הקרוב ביותר, בצפת. ברבע ל־5 בבוקר הגעתי לשם וחיכיתי שיבדקו אותי. זה לקח הרבה זמן. בינתיים הודעתי להורים שלי.
"פתאום הגיעה חברה של אמא שלי, לא אישה עם רקע רפואי, ואמרה לי, 'לילך, את בלידה'. צעקתי עליה בטירוף, 'לכי מפה, אני לא בלידה, לא בלידה'. לא באמת גירשתי אותה ממני, כי היא היתה מדהימה ועזרה לי בכל, אבל נלחצתי מאוד מהמשפט הזה שלה".
לילך נכנסה עד מהרה לבדיקות, ישובה בכיסא גלגלים ומתנשפת בכבדות, חווה צירי לחץ. "פתאום קלטו בבית החולים שאני במצב מתקדם של צירים ופתיחה, והבהילו אותי לחדר ניתוח. עברתי ניתוח קיסרי, ובתוך חמש דקות הילדים שלי היו בחוץ.
"הם נולדו פגים, במשקל זעיר ביותר: יונתן שקל 900 גרם ויהל שקלה קרוב לקילו. שניהם היו במצב קשה מאוד, בסכנת חיים, ו'הטיסו' אותם מייד למחלקת טיפול נמרץ. כששאלתי אם הילדים שלי חיים, ענו לי שכן, אבל הם בטיפול נמרץ. למעשה, לא זכיתי לראות אותם מרגע הלידה.
"פתאום הכל נחת עלי בבום. הבנתי שכל חיי ישתנו לעד. העבירו אותי למחלקת יולדות - ואני בכיתי. רק שאלתי איפה הילדים שלי. לא הספקתי בכלל לחבק אותם, לנשק, לא הסנפתי את הריח שלהם ולא ראיתי אותם אחרי הלידה.
"אני הכי רציתי בעולם ילדים משלי, והנה, כשהם הגיעו ונולדו - הם לא נמצאים איתי. בנוסף, הייתי עסוקה גם בלשרוד בעצמי את הלידה הקשה והמפתיעה הזאת".
יונתן ויהל שכבו באינקובטור ביחידה לטיפול נמרץ בפגייה, נלחמים על חייהם. "היום הראשון שאחרי הלידה לא נגמר לי. מבחינתי הוא נמשך כמו שנה. כל הזמן רק בכיתי ובכיתי. אחד הרופאים הגיע אלי ואמר, 'הילדים שלך בטיפול נמרץ, במצב של סכנת חיים. אני לא יודע אם הם יישארו בחיים. כשמצבך ישתפר ותתאוששי קצת, תוכלי להגיע אליהם לטיפול נמרץ'".
יום למחרת צלעה אליהם בכבדות, וכשראתה אותם כמעט התעלפה. "הזעתי בטירוף. הם שכבו באינקובטור, בגודל של אגרוף, מחוברים ל־8,000 צינורות ומכשירים רפואיים, קשורים כך שלא יסתובבו או יזוזו והדופק שלהם יפסיק חלילה לפעום. לא ידעתי את נפשי. הסתכלתי עליהם וידעתי שאני נכנסת למאבק היסטרי על החיים שלהם".
"מלחמת הישרדות של ממש"
שלושה חודשים שכבו יונתן ויהל בטיפול נמרץ, בפגייה, מתנדנדים בין חיים ומוות. "עיקר הסכנה היה עם יונתן. יהל בסך הכל יצאה מזה בשלום. יונתן נפגע גם מהמחסור בחמצן בלידה, וגם מכיוון שהריאות שלו עדיין לא היו בשלות בשבוע המוקדם כל כך של הלידה, והיו מלא פעמים בפגייה שהוא הפסיק לנשום, הכחיל ואיבד דופק. היה לו גם חיידק בדם, ומה לא. הוא כמעט מת בכל פעם מחדש.
"הכל היה כל כך קשה ומורט עצבים, מלחמת הישרדות של ממש. היה לי מזל גדול שהיה שם רופא מלאך, ד"ר יגאל פורטנוב, שהקדיש עם הצוות הרפואי שלו ימים ולילות כדי להציל את יונתן. קשה בכלל לתפוס מה זה להיות פג ומה ההשלכות של זה על המשך החיים. הבנתי מייד שליונתן תיאשר פגיעה, אבל קודם הייתי עסוקה בזה שהוא בכלל יחיה".
אחרי שלושה חודשים הם השתחררו סוף־סוף הביתה. לילך החליטה לשכור בית ברמת ישי, בסמוך להוריה - שעברו לגור שם. "יצאנו מבית החולים עם מוניטורים ומכשירים רפואיים אחרים, וכבר בלילה הראשון הדופק של יונתן ירד לרמה מסוכנת. הוא הפסיק לנשום, ועפתי איתו מייד בחזרה לטיפול נמרץ, הפעם בבית החולים רמב"ם בחיפה".
לילך עם יונתן ויהל בינקותם. "הבנתי שחיי השתנו"
גם ברמב"ם נאבק יונתן על חייו במשך שלושה חודשים. "ממש עברתי לגור איתו בבית החולים והיה לי קשה מאוד. לא ראיתי את יהל שלי, שנשארה בבית עם אמי. כל הזמן שאבתי למענה חלב ושלחתי עם הוריי כשבאו לבקר אותנו בבית החולים".
בכל תקופת האשפוז לא זזה לילך ממיטתו של יונתן, קרועה מגעגועים ליהל. לדבריה, היא הבינה מיום ליום שההתמודדות עם צרכיו של יונתן תהיה גדולה ותשאב ממנה כוחות, משאבים וזמן.
"מובן שלא יכולתי לחזור לעבודה שלי כמחנכת כיתה ח' בבית ספר של החינוך המיוחד בקריית שמונה. מצבו של יונתן חייב אותי להישאר כל הזמן לצידו. כאמור, נשארנו שלושה חודשים ברמב"ם, עד שמצבו התייצב, ושוחררנו הביתה.
"אז בעצם הבנתי, ביתר שאת, שהקושי רק מתחיל. לא היה אפשר להשכיב את יונתן לישון, כי הוא סבל מריפלוקס, זרם חוזר של אוכל בוושט, והיה נחנק ומכחיל. במשך שנתיים וחצי ישבתי איתו על הכורסה, בדיוק כמו עכשיו, הצמדתי אותו אלי - וככה ישנו בלילות. כל הזמן הייתי צריכה לטפוח לו על הגב, שלא ייחנק וייכנס למצוקה נשימתית. ברור שזאת לא נחשבה לשינה בכלל.
"היום הוא כבר מצליח לישון בשכיבה, איתי בחדר, לידי, וגם זו לא שינה של לילה רצוף. אני נזעקת אליו לא מעט פעמים במהלך הלילה, כשהוא מתעורר, ושוב טופחת לו על הגב, מוודאת שהוא לא נחנק חלילה".
לבעיות השינה והנשימה נוספו עד גיל שנתיים וחצי בעיות גופניות נוספות: "יונתן לא היה מסוגל לאכול כמו שצריך, כי הוא לא לעס. הוא היה תמיד בסכנת חנק מהאוכל. גם הבחנתי שיש לו רפיון בשרירים וחוסר תנועתיות.
"הבנתי שככל הנראה הוא סובל משיתוק מוחין. בגיל שמונה חודשים ביקרתי אצל רופאה, והיא אמרה לי חד וחלק: 'לילד שלך יש שיתוק מוחין'. זה היה הלם, אבל בתוך תוכי כבר ידעתי שיש לו את זה".
ההלם הגדול יותר נחת כשאובחן שיונתן לוקה באוטיזם. "גם כאן ראיתי סימנים, אבל עד שלא קיבלתי את האבחנה לא הייתי בטוחה באופן מוחלט. איתי הקשר של יונתן היה קשר של מאה אחוזים, הוא הסתכל לי לתוך העיניים, הישיר אלי מבט, אבל הבחנתי שהוא לא עושה אותו דבר עם הסביבה.
"הוא לא התעסק במשחקים בכלל. יהל היתה הפוכה ממנו לגמרי. היא התפתחה אחרת ויצאה בנס מהפגות. בגיל שנתיים וחצי היא כבר ידעה לשנן את כל המספרים, ובגיל 5 למדה לכתוב ולקרוא".
כשהיה בן שנתיים ושלושה חודשים אובחן יונתן סופית כאוטיסט. "הגענו למרפאה מיוחדת שמתמחה, בין השאר, באבחון של אוטיזם, ואחרי בדיקות והערכות שונות הרופא שם בישר לי: 'לילד שלך יש אוטיזם'. וואו, הרגשתי שמשאית דרסה אותי באותו רגע. שנה שלמה אחר כך הייתי באבל. כל הזמן בכיתי והתקשיתי לעכל את הבשורה.
"ידעתי שאוטיזם זה כבר סיפור אחר לגמרי. שבלי תקשורת עם הסביבה, יונתן לא יוכל להתקדם קוגניטיבית. היה לי קשה מאוד לקבל את הדבר הזה".
טיפולים תכופים באיכילוב
חיי היום־יום של יונתן ושלה, היא מדגישה, מורכבים, מתישים וקשים. "אין לי רגע דל", היא נאנחת כשהיא מפרטת בעיה נוספת שממנה סובל בנה: "הוא לא מזיע ולא יכול לקרר את עצמו כשהטמפרטורה מסביב עולה על 23 מעלות. זה נובע מפגיעה במנגנון העצבי שאחראי לוויסות חום הגוף. כבר היו מקרים שבהם יונתן העלה חום גוף והתעלף עקב כך.
"ההשלכה היא שאי אפשר לצאת לטייל איתו בשמש, ושבקיץ אי אפשר לקחת אותו לבלות בבריכה, בים או בלונה פארק. אנחנו סגורים בבית, במזגן, והאפשרות היחידה היא לצאת לבילוי בקניון ממוזג.
"הכל אני עושה כמעט לבד. אמא שלי, שסובלת מטרשת נפוצה, עוזרת לי ככל יכולתה, וגם אבא שלי, אבל ברור שהעומס הפיזי והרגשי נופל בעיקר עלי. הגב שלי כבר גמור מזה שאני צריכה כל הזמן להרים את יונתן, ולצערי, החברים שהיו לי נטשו אותי מזמן. מי אוהב לראות דברים כאלה מולו? נשארה לי רק חברה טובה אחת, אבל היא גרה בצפון הרחוק.
"אני מתמודדת, לא אוהבת להתלונן. אלה החיים שלי, אבל הכי קשה לי כשיונתן סובל בכל פעם מבעיה אחרת. נניח, כשהוא לא שותה מספיק ומתייבש, או כשהוא חולה ואז יש לו נפילת סוכר וצריך לפנות אותו באמבולנס לבית חולים.
"קשה לנו גם כשאנחנו מגיעים הרבה פעמים לטיפולים ולביקורות יזומות בבתי חולים בצפון ובמרכז הארץ, בעיקר באיכילוב. זה מצריך הרבה כוחות ומשאבי נפש".
יונתן עם אחותו יהל. "בניגוד למצב של אחיה, יהל התפתחה אחרת ויצאה בנס מהפגות", אומרת לילך // צילום: אפרת אשל
למרות הקשיים, לילך מדגישה שתהפוך למען בנה עולמות, ושלא תוותר לעולם על האפשרות לקדם אותו, ככל שהיא יכולה.
"הכנסתי אותו לגן מיוחד במרחביה, גן בחסד עליון. טיפלו בו שם מעולה עד גיל 5. בשנה האחרונה יונתן בגן תקשורתי מקסים בעפולה עילית, ואני מרגישה שהוא עבר שם התקדמות גדולה בחצי השנה האחרונה.
"אתה יודע איזה יופי זה כשהוא מניח קובייה על קובייה בחדר המשחק? הוא גם מוכן להיחשף לטעמים חדשים באוכל, למרקמים שונים, יוצא לטיול עם הילדים בגן, משתתף במפגשים.
"כל זה מעניק לי תקווה רבה, סוג של אופטימיות לגביו, ואני משוכנעת שכאשר יונתן יוכל ללכת בעצמו, הוא יצעד עוד הרבה צעדים קדימה בחיים שלו".
לטייל בחוץ עם פנקייק
לפני שלוש שנים חזרה לילך לעבודה כמורה להוראה מתקנת בגנים באזור עמק המעיינות. בבוקר היא שולחת את יונתן ויהל לגנים שלהם, ובצהריים חוזרת הביתה לשגרת יומה העמוס לעייפה.
נכון לעכשיו, אין אהבה חדשה בחייה. "אני טיפוס חברותי מאוד, לא אוהבת להיות לבד, אבל איזה גבר ירצה להיכנס לזוגיות עם מה שאני מתמודדת איתו? אני צריכה לפגוש מישהו שיידע להכיל אותי, את יונתן ואת יהל, ובעצם את כל המצב המורכב הזה. לצערי, עדיין לא פגשתי אדם כזה. הייתי הכי שמחה בעולם לצאת לבתי קפה, למלון טוב, להתלבש יפה, לנשום קצת אוויר אחר".
יונתן שוב מזעיק את אמו בקולות חוסר שביעות הרצון שהוא משמיע. "בוא, טיטו, נלך קצת לטייל ולהירגע", היא מלטפת אותו ברכות אימהית. "אבל לפני שאנחנו יוצאים, אנחנו שותים מים ואוכלים עוד קצת מהפנקייק".
erann@israelhayom.co.ilתרומות למימון הניתוח של יונתן אפשר להעביר לזמיר לילך, חשבון 105070071, סניף 041, הבנק הבינלאומי (31) רמת גן. תרומות בכרטיס אשראי (קבלה במייל) ניתן להעביר ל"מבצע יונתן" באמצעות אפליקציית jgive
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו