בקיץ, בטיול עם הילדים בארץ זרה, חלה לי הטלפון. הצמדתי אותו למכונה שקוראת כרטיסים אלקטרוניים באיזה מקום. קווים כחולים ריצדו, הבהובים ירוקים הודיעו על פיצוץ קרב, ואז הוא שפך לאגר והתפגר. לא הגיב. נאסף אל סטיב ג'ובס. זה היה נורא. לא יכולתי לתקשר עם הארץ, לא יכולתי להתקשר לניידים של הילדים הגדולים, ששהו באיבוד מדי פעם, וגם לא להשתמש בכרטיסים האלקטרוניים לאתרים האחרים שהיו בתוכו. כיבוי והדלקה עזרו כמו ורמוקס למת. ורמוקס, למי שאינו הורה, היא תרופה נגד תולעים.
בסוף היום הסתכלתי בתחש המת ועשיתי חשבון נפש. יכול להיות שאני תלויה בו יותר מדי? נוגעת בו יותר מדי? הימים חלפו לנגד עיניי: אמא בחופשה עם ילדים שבודקת דופק ברשתות חברתיות. באמת לא בסדר. התחייבתי בפני בורא הטאץ' שאני לא מושיטה אצבעות למכשיר, אם הדבר אינו מחויב. איך אומרים, נדרתי. כשקמתי בבוקר האייפון חייך אלי, מאושש אחרי שנת לילה ארוכה ובעצם שב מן המתים. זו היתה עסקה משתלמת לי ולילדים. היא החזיקה מעמד פחות מדי זמן.
* * לכל הטורים של אמילי - לחצו כאן * *
לפני שבועיים זה שוב קרה. הפעם עדיין על אדמת הארץ. שעה לפני טיסה הנייד שלי קץ בחייו וזינק לתוך תבנית אפייה עם מים. לא איבדתי עשתון בודד וקפצתי אחריו לתבנית. בחדר המיון הקדמי שהוקם במטבח שלי אשפזתי אותו בקערת אורז. פינקתי במסאז' עם מייבש שיער. חיממתי לו כוסמת במיקרוגל. הנשמתי אותו במילים מרגיעות. ואז נזכרתי בדיל שעבד בקיץ והצעתי דיל חדש: בימים שאני עם הילדים, לא נוגעת בטלפון בין ארבע לשבע.
אחרי שעה הוא פקח עין, שאל אם אני רצינית, ואחרי שהתחייבתי להפסיק להעסיק אותו בין ארבע לשבע בימים־של־הילדים (עובדי הרכבת יכולים לקחת ממנו שיעורים במשא ומתן), הוא חזר לחיים. חזר, אבל לא ממש. רפוס, תשוש כוח. הדילים זה לא מה שהיה פעם. או שבשמיים קלטו שאני לא מסוגלת לעמוד בהם. הוא הגיב לאט, השתעל כשקיבל הודעות, ובעיקר לא הצליח לפתוח את המייל ואיתו את לוח השנה.
אני אישה עסוקה. אחד השקרים הנבזיים לגבי נשים עסוקות הוא התדמית שלהן כמי שמתרוצצות על עקבים. מי צריכה עקבים. אני אלקטרון שמתרוצץ יחף בתוך הנייד, בין לוח האם למסך. מנהלת את כל העולם ממנו. והיומן, שמסונכרן למייל, שמסונכרן לווריד, שמסונכרן לחלטורות, הוא כלי קריטי. רק מי שניהלה בית עם ארבעה ילדים, תוך שהיא מתלבשת ברמזורים בדרך משידור תוכנית ברדיו להנחיית כנס, בפקק הראשון מאשרת את כותרת המשנה לכתבה בעיתון וחותמת לילד על אישור לטיול, ובפקק השני מתאפרת במראת המכונית וסוגרת תאריך עתידי להנחיית פאנל - תבין.
העובדה שהכל מנוהל אצל אישה אחת בקריסת גב, דרך היומן דרוך הקשת שלה, בלי מזכירה או מפיק, מולידה לפעמים שגיאות חמורות כמו להתייצב בבית מלון דקה לפני שבת ולגלות שהשבת שהזמינו אותי אליה כמרצה היא בעוד חודש.
בכל אופן, ארבעה ימים בחו"ל הסתדרתי בלי מייל ובלי יומן בנייד. בשובי ארצה התלבטתי בין הדפסת היומן על נייר לבין שתיית אקונומיקה. לא היתה ברירה, פניתי מיוזמתי לדיגניטאס של המכשירים. במעבדת חברת הסלולר היו מאוד נחמדים. אין מייל? נתקין מחדש. בשביל זה צריך רק להוריד אפליקציה שבשבילה צריך לעדכן גרסה שבשבילה צריך לפנות מקום שבשבילה, טראח. רעידות בעפעפיים העליונים. מאתחלים לי את המכשיר.
תיזכרי מהר, מה מגובה, מה לא מגובה. התמונות - מגובות. אנשי הקשר - מגובים. מה עוד? הסמסים מהמפלגות - שילכו בדרך כל בשר. ההיסטוריה של הווייז - נגדיר מחדש. לוח השנה - נמצא במייל, שנפתח מהמחשב, כך שהכל בסדר.
טכנאי חביב עם זקן קצר שאל אם אני בטוחה. הפעם האחרונה שבה שאלו אם אני בטוחה, ובאותו טון, היתה לפני עקירת שן בינה. אין דרך חזרה. להתגרש היה קל יותר. אצבעות רגליי וכל רמ"ח האיברים התגייסו לסייע לפה להפיק "כן". אישרתי לעדכן, לאפס, לפרמט, לאתחל, למחוק, להפעיל ארבע מיתות בית דין על הסלולר, האונה השלישית של המוח שלי. המזוקן הסתובב, חיים ומוות בידו, ומחק את האמ־אמא בקפסולת הזמן של החתומה מעלה.
בשלב הזה הם גילו את החלודה בחלק הפנימי. לא היה מנוס מלשלוח את המכשיר למעבדה הראשית ולוודא את הריגתו. אמרו שזו לא בעיה בתוכנה אלא בחומרה, ואני שמעתי "חמורה": איך הסכמת לאיתחול. רק כשיצאתי, עם מכשיר יפני חלופי בשם של כלבלב, התייצב מולי גודל האובדן. מקיר המעלית השקופה בקניון מלחה, כמו מתוך חלום, עלו הדברים שהיו על התנצב"ה ולא היו מגובים: תזכורות קוליות. סרטונים. פתקים.
(איור: בת־אל בן חורין)
עוד שעה חלפה, ואני תמהה לגלות שהווטסאפ שלי לא היה מגובה. השלד האנושי של קורותיי, היסטוריית השיחות בווטסאפ, הרישום על קיר המערה שמספר איפה הייתי ומה עשיתי, כולל חילופי הודעות שיסייעו לי בהליכים משפטיים אם יהיו, לא נצרבו בשום ענן. אל קבוצת "חיים שלי" שאני החברה היחידה בה שלחתי רסיסים של מילים, תיעודי נפש סוערת, שירים שכתבתי, רעיונות לטורים, לסדרת הטלוויזיה שאני מנסה לכתוב (מי לא), לספר שאני כותבת בדילוגים כבר שנים, צילומי מסך של דברים שאחרים כתבו, מראות שעוררו בי השראה. נפלאות דרכי השם, כל זה ללא גיבוי. גם הטור הזה נכתב הפעם בלי קביים משם.
מוגזם לדבר במונחים של אבל? מותר להגיד שהאובדן הפנימי מנטרל אותי? כמה ימים עם המכשיר החלופי, עדיין לא מבינה איך חוזרים בו אחורה למסך קודם, עדיין בלי אנשי הקשר שאמנם היו מגובים, אבל לא הצלחתי לסנכרן אותם, בלי האפליקציות (אני טכנופובית מכדי להוריד אותן למכשיר חלופי), לא יוצרת קשר יזום עם איש, תיירת בחיים שלי. רואים על הפנים שלי את התלישות, הבלבול.
אני מתגעגעת לתחושת הבית במכשיר הישן והחולה, בלי היומן אבל עם תמונת המסך שנרי צייר בגיל 3, זה שערכתי על גבו דילים עם בורא עולם, ובחלקם הצלחתי. אני מתלבטת אם לכרות עוד נדרי ריחוק כדי שמשהו יקרה ויצוץ גיבוי סודי. בכל אופן, השיבוש במרוץ מזכיר סדרי עדיפויות. לשניים מארבעת הילדים שלי אין מכשיר סלולרי. הדרך האופטימלית לתקשר איתם היא בנשיקות על כפות הרגליים.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו