מאות בני אדם השתתפו במסע הלוויה של הרמטכ"ל ה-15 והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שהלך אתמול לעולמו בגיל 68, בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. הוא ניטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. ראש הממשלה נתניהו דיבר על הצטיינותו של אמנון ושני עיטורי העוז שקיבל. "כששימשתי לראשונה כראש הממשלה, אמנון היה רמטכ"ל ועמדתי על שלושה דברים: המחשבה האנליטית הבהירה שהייתה חשובה בצמתים ידועים יותר או פחות לביטחון המדינה. האנושיות שלו באו באסונות שפקדו אותנו - אסון המסוקים ואסון השייטת. ראית אדם שכואב ואכפת לו. והיה דבר שלישי שהיה מוצנע אבל אני ראיתי אותו. שוחחנו על זה רק פעם אחת, וזה היה עוז רוחו אל מול המחלה שהייתה אז בשלביה הראשונים אבל חשבתי על שכך שהנה עומד לפניי אדם, שעומד בתפקיד תובעני בצורה שמעטים יודעים עד כמה היא קשה ובכל זאת נמצא עם חרב שתלויה על צווארו". כסגן רמטכ"ל פיקדת אתה על "מבצע שלמה", בעודי עומד בראש יחידת שלדג שהובילה את משימת האבטחה הקרקעית. בהפוגה הרגעית בין קבוצת עולים אחת לבאה אחריה, חלקתי איתך את חששותיי כמו גם את תקוותיי אל מול המבצע המורכב שניהלנו כתף אל כתף.
צילום: מיקי שמידט
ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה שמעון פרס ושר הביטחון אהוד ברק ספדו לו, גם ילדיו ואלמנתו טלי נשאו דברים מרגשים במיוחד.
"אהוב יחיד ונצחי שלי. בטיפול בסתיו הקשה הזה אמרת לי, אני לא יכול להעלות בדעתי איזה חיים היו לי בלעדייך. ואני עניתי תחזיק מעמד לא יודעת לתאר את חיי בלעדייך. אני יודעת הרבה זמן שזמננו קצוב, שנינו יודעים זאת. נוגעים רק במרומז, בזהירות רבה ולעיתים רחוקות".
"מראש זמננו היה קצוב כי התחלנו מאוחר. כשבאת, אמרתי שאני רוצה 45 שנים, תמיד רוצה הכי ויותר. ואת ה'הכי' היה לי, אותך. אמרתי שאני לא קונה פיס כי את המזל שלי אני לא מבזבזת על כסף אלא על דברים חשובים. וזה היה אתה. הבנים שלנו ורוני שגידלנו יחד והמשפחה שעטפנו אלינו. והדברים החשובים באמת הייתה האהבה הזו, והעולם שהיא הקימה לנו. היקום שהקמנו לנו במשך שלושה עשורים".
"זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת. כמה קל ופשוט זה היה. אהבה בלי תנאים, בלי ספקות ובלי פחד. היינו מעגל חשמלי ומשק סגור, שלם אחד גדול. שונים ודומים המשלימים האחת את השנייה ואתה המגדלור. הייתי אדם טוב יותר בזכותך, מופת אנושי שכמוך. הייתי שלך, אני נשארת שלך עד לפגישתנו הבאה ומשם והלאה. להתראות אמנונוש אהובי".
"אין מישהו שיכול לחוש את כאבכם והחוסר יותר מכם", פנה ראש הממשלה נתניהו לבני משפחתו של ליפקין-שחק, "אך מעבר לכך ישנו את הכאב של העם, כי הידיעה על פטירתו של אמנון עוררה תחושה של אבל כבד בקרב כל חלקי העם. אמנון היה מטובי בנינו, הוא היה לוחם נועז בשדה הקרב ומחוצה לו. הוא היה פטריוט ציוני, מנהיג שהולך בראש, אמיץ לב באופן יוצא דופן, בעל תושיה, שקול, נבון, ערכי, אדם שפיו ולבו שווים".
"אני חושב שזו הייתה התמצית של אמנון, מסירות מוחלטת למדינה ואומץ לב. גיבור אמיתי. כך אני אזכור אותו וכך נזכור אותו כולנו. יהי זכרך ברוך אמנון, ונצור בלב האומה".
"אמנון יקר", פתח הנשיא את הספדו. "על פי רוב צלצלתי אליך, הפעם צלצלת אלי. לבי ניבא לי רעות. הרמתי את השפופרת ברעדה. קולך כמעט ולא נשמע. כגחלת לוחשת אמרת לי, שהגיע הזמן להיפרד. באתי לבית החולים. בחדר ישבה טלי שקועה ביגון. קשובה לכל מילה. אתה נראית כרגיל שולט בעצמך. ללא טיפת רחמים עצמיים. דאגתך, גם ברגעים אלה, היו לעם. למדינה. לעתיד. סיפרת לי על החלטתך לא להמשיך. אני נפרד. לא נכנע. אמרת זאת בשקט אצילי. בדעה צלולה. שקול בהחלטתך. אמיץ במסקנותיך, כתמיד".
"לא עמדה דמעה בעיניך. לא נשמעה אנחה בפיך. כן, גם על הקרב הזה פיקדת בעצמך. גם בקרב הזה החלטת על דרך סיומו. עליכם להמשיך, אמרת. עליך להמשיך. עד בוא הנכסף שבחלומותינו. עד בוא השלום. השלום האמיתי עם כל שכנינו. זה אפשרי. זו אחריותינו כלפי בנינו. כלפי בנותינו. כלפי צאצאינו. כן זה קשה אבל הכרחי. אין אלטרנטיבה".
"לחמת, ניצחת, אבל מעולם לא הפסקת לחפש את הניצחון הגדול והמועדף שלום בינינו לבין שכננו. היית מופת. חייל אמיץ בקרב. מצביא חכם במלחמות. הילכת תמים ופעלת בצדק בקרב אומה אפופה באי צדק. עלית לפסגות אבל הצנעת לכת".
"הכרנו עשרות בשנים. לא היה לי צל של ספק שאתה איש מופת בכל אתגר. בכל אתר. בשחרו של בוקר. בדמדומיו של ערב. ידעתי תמיד שהיית בחייך כפי שנותרת במותך. איש נדיר. בן יחיד. בן יחיד במינו. בן נפלא לעם שבניו נושאים אותו על שכמיהם. היית נדיר בעוז רוחך. נדיר בחכמתך. נדיר ביושרך. איש נקי דרך, אדם עמוק דעת. כל חייך חיפשת וגם מצאת דרכים לתרום ומעולם לא ציפית? תמורה לתרומותיך. ההיסטוריה של עמנו תרמה לנו, מדי פעם בפעם, בנים נדירים".
"אתה היית מתת נדירה שכזו. האומה נפרדת ממך היום באבל ובגאון. כאחד מאזרחיה אוסיף ואודה לבורא עולם על אשר העניק לנו איש כמוך, כנאמר "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל עם". (שמואל א') ואבכה את הליכתך מאיתנו בדמעות ובגאווה. דמעות על אשר הלכת וגאווה על אשר הורשת".
"אמנון היה איש העצה הטובה. כל מי שמבקש עצה בריאה, אמיתית וחכמה הגיע אליו. אמנון הילך כנסיך עם שקט נפשי ופתיחות. מופת של שליטה עצמית. שומר על אותה התנהגות אצילית גם באשר בשליש האחרון של חייו הולכות ותוקפות הראיות לכך שלפניו מאבקים מכבידים והולכים", אמר שר הביטחון אהוד ברק.
"זכיתי ודרכנו הצטלבו לאורך השנים. זוכר היטב את שיחתנו כשני סרנים צעירים על צבא הקבע כן או לא. אמנון לא נהנה במיוחד משגרת החיים בצבא, נראה לפעמים משועמם אבל התגלה במלוא גדולתו בימי מבחן. זוכר חמש שנים אחרי זה את ההתלבטויות אם לצאת לביירות או לא. נחתנו באותו מקום בסירות גומי הכוח שלי איבד את הקשר, רק שם בדרך חזרה הסתבר כמו מכה בבטן כי התפתח קרב מר עם פצועים והרוגים".
על מסלול נחיתה מאולתר באדיס אבבה לפני יותר מ-20 שנה, כשההיסטוריה מתרחשת אל נגד עינינו ב"מבצע שלמה", שאלתי אותך: "אמנון, אתה בטוח שזה טוב להגשים חלום-"
כחייל צעיר קיבלת אותי לחטיבת הצנחנים, והעמדת גג אדום מעל המקום שהיה לי לבית עד אשר מינית אותי לפקד על החטיבה.
חלפו שנים, והנה אני פוגש את המקומות שבהם עמדת אתה כרמטכ"ל. טביעת אצבעך נוכחת בכל אבן דרך שעליה למדתי או צעדתי בעצמי במשך יותר מ-30 שנות שירות. הערכים שהינחו את הדרך שבה הנהגת את צה"ל, ובראשם יושרתך הבסיסית, מאירים עבורי כל פינה חשוכה של התלבטות, של תהייה, מטשטשים, ולו לרגע, את תחושת הבדידות המאפיינת את האחריות המגיעה עם תפקיד הרמטכ"ל.
בשנתיים האחרונות היית עבורי משענת ייעוץ איתנה; כותל שמולו יכולתי לשטוח את אשר על ליבי בדיסקרטיות מתוך ידיעה כי אתה מבין את דבריי, וחש את תחושותיי. ידעת להציג את תמונת המצב כפי שהיא - בלי לייפותה, במתן עצה נכונה, מנקודת מבטו של מנהיג המצויד גם בציניות בריאה ובשפיות מפכחת.
במפגשים הרבים שלנו הענקת לי את מלוא הווייתך. דמותך, דמות גיבור אמיץ לב, שידרה בפשטות את תבונתך, את סוד כוחך הנובע כולו ממי שאתה, בלי הצורך להיתלות בסממני יוקרה או הוקרה.
היית בעיניי שקול באופן בלתי רגיל, ובעל כושר הבחנה נדיר בין עיקר לטפל, הנדרש כל כך בעמדות הפיקוד שבהן כיהנת. אישיותך מלאת הקסם נבטה מכל פניך - המקצועיים, הפיקודיים, ויותר מכל בלטה באיש שהיית.
צפיתי בהתמודדותך האצילית עם המחלה ובהבנתך את פני הדברים. "ניצחתי את הסטטיסטיקה", כך אמרת. לחמת במחלה עשר שנים שלמות שבהן הענקת לנו מתבונתך, ובהן ליווית את משפחתך ברגעי קושי ושמחה כשאתה מודע כל העת למצבך, מכיר תודה על הזמן ונאבק לשמרו, נוצר את החיבוק המשפחתי, מחבק את הילדים ואת טלי שנפשה קשורה בנפשך, אשר סעדה אותך עד נשימתך האחרונה לאורך מסע חיים של שותפות מוחלטת.
בפגישתנו האחרונה השבוע, אמרת לי באותה חדות אופיינית דברים שאשא איתי כצוואה. גם משיחה זו, כמו מכל אחת משיחותינו לאורך השנים, יצאתי מחדרך אחר משנכנסתי, רואה רחוק ובהיר יותר - ומיהרתי להעלות על הכתב את הדברים שהיו צלולים, נובעים ממקור חוכמה נקי, ישר, אמיץ וייחודי.
נאחזתי בזמן שהענקת לי לצידך עד שאמרת לי "בני, אתה צריך ללכת".
הבנתי את משמעות המילים. נשקתי למצחך, לחצתי את ידך.
"דרך צלחה", אמרתי, יצאתי ואתה נשארת איתי.