גילת אנקורי || בת 63. שחקנית, נשואה למייקל גרינספן, במאי וקריין. נולדה במנהטן, ניו יורק, ומתגוררת בתל אביב. אמא לשתי בנות, ירדן (36) ואורן (34), וסבתא לנכד. שירתה בלהקת חיל האוויר ושיחקה בקולנוע, בתיאטרון ובסדרות טלוויזיה. משחקת בסדרת הנוער "או בוי", שעונתה השנייה משודרת בערוץ הילדים בפרטנר TV, בסלקום TV, ב־yes וב־HOT
מתי בפעם האחרונה הרגשת שלא מבינים אותך?
"אני מרגישה את זה בכל פעם שאני מתלוננת על משהו במראה שלי. אנשים חושבים שאני נראית טוב לגילי, אבל אני רואה פגמים. מה שאני רואה בראי זה לא מה שהם רואים".
מתי בפעם האחרונה עברת הליך קוסמטי?
"אני לא עושה הליכים קוסמטיים".
די, נו. זה לא אמיתי.
"מה שאת רואה לא מושלם, אבל טבעי".
אז מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"לפני שלושה ימים. אני עושה פילאטיס שלוש פעמים בשבוע, והפעם הבאה היא מחר. אני לא אוהבת ספורט, ופילאטיס זה בפירוש עבודה: אם לא היו לי שיעורים קבועים, הייתי מוצאת כל תירוץ לא ללכת. כשיש סיבה, אני שמחה לבטל מראש, אבל כשאני הולכת זה עושה לי נהדר לגוף ולנשמה".
מתי בפעם האחרונה היית אצל רופא?
"אתמול. בכל שבועיים אני עושה דיקור אצל רופא כאב. אני סובלת מפיברומיאלגיה כבר שנים, והדיקור מעמיד אותי על הרגליים. זו מחלה של כאבים חזקים בגוף, והדיקור מציל אותי".
מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט עם בעלך, מייקל?
"שלשום, הלכנו להופעה ומשם למסעדה, אבל אנחנו לא קוראים לזה דייט, אלא יציאה. אנחנו יוצאים המון יחד. הקן שלנו התרוקן, זה רק אנחנו והכלבות, ויש לנו פריחה גדולה מאז. אנחנו נשואים 37 שנה. מייקל מביים ומפיק סרטי תעודה ותדמית, וקריין האנגלית עם הקול הכי יפה בארץ. תמיד שואלים אותי, 'הוא האבא של הילדות? הוא בעלך הראשון?' אנשים כבר לא רגילים לזה, אבל להתגרש זו בכלל לא אופציה מבחינתי".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך בארה"ב?
"לפני שבע שנים, חזרתי לבית האחרון שגרתי בו בניו יורק בתקופת התיכון. חזרתי לשם עם בנותיי. ירדן, בתי הגדולה, למדה אז בקולומביה, ובעלי לימד שם, אז נסעתי להראות להם את הבית. לצערי, זה בית דירות והוא היה סגור, אז רק הצטלמנו ליד והראיתי להם את תחנת האוטובוס שממנה הייתי נוסעת לבית הספר. ירדן גרה עכשיו בברוקלין. זו סגירת מעגל כזאת, כי אני נולדתי בארה"ב, חזרתי לישראל בגיל תשעה חודשים ועזבתי שוב לארה"ב בגלל העבודה של אבי. בכיתה ח' הייתי פה בישראל לשנה, וחזרתי לארה"ב. כשחזרתי שוב לישראל, זה היה לתמיד".
איך היה לגדול שם כילדה יהודייה?
"היתה פעם אחת שנסענו למשחק כדורסל של בית הספר באוטובוס, והיה נער שיכור שצעק 'היהודים רוצים להרוג את כולם'. הייתי בהלם, כי זה היה חריג. למדתי תמיד בבתי ספר יהודיים, ולמעט האירוע הזה לא הרגשתי אנטישמיות סביבי".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"לפני כמה חודשים, כשהצטלמתי לתוכנית של צביקה הדר ועשינו מערכון ששילב בין הסרט 'הלהקה' לסרט 'בלוז לחופש הגדול'. שיחקתי את עצמי, עשיתי קוקו ונראיתי כמו חיילת צעירה וחמודה. כשלבשתי מדים באמת, זה היה בלהקת חיל האוויר. התגייסתי ביום השלישי של מלחמת יום כיפור. הופענו בפני חיילים בסיני, ברמה ובכל הארץ, והרגשתי שאני תורמת. עליתי ארצה במיוחד כדי להתגייס, וכשחיכיתי לאוטובוס לנסוע לבקו"ם, עבר שם ילד ושאל אותי לאן אני נוסעת. אמרתי שאני הולכת להתגייס, והוא אמר, 'אוי ואבוי. אם לוקחים ילדה כמוך, המצב כנראה ממש גרוע'".
מתי בפעם האחרונה שיחקת בסרט?
"לפני שנתיים היתה לי עדנה, ובשנה אחת הצטלמתי לשלושה סרטים: 'הכל שבור ורוקד', 'לב שקט מאוד', ו'חטאים' של אבי נשר - שבשבילנו זו היתה סגירת מעגל לעבוד שוב יחד אחרי כמעט 40 שנה. בתחילת הקריירה הייתי כמעט רק בקולנוע, ואחר כך המון שנים לא השתתפתי בסרטים, וזו היתה פתאום חוויה מעניינת לחזור לזה. יש בקולנוע משהו קצת מבהיל, בזה שאת יודעת שאי אפשר לתקן. בהצגה, אם יש הצגה פחות טובה אז מחר יהיה יותר טוב, בטלוויזיה מקסימום בסצנה אחרת תפצי על זה, ובקולנוע זה מאוד מיידי וסופי".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"לפני כחודשיים, בהלוויה של ארי נשר. אני לא בוכה הרבה ולא חשבתי שאבכה שם, בעיקר כשראיתי כמה בני המשפחה היו מאופקים, אבל כשאיריס התחילה לדבר נשברתי. לראות את הכאב של אבי היה קשה ולא יכולתי לעצור את עצמי. זה אובדן כל כך גדול, שאני לא יכולה בכלל לקלוט אותו במוח שלי".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אבא שלך?
"הפעם האחרונה שדיברנו היתה ביום שהוא נפטר, לפני שש שנים. לא היה לי ברור אם הוא יכול להגיב ואמרתי לו, 'אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך'. התכוונתי שהוא היה הדמות הכי משמעותית בחיי, ופתאום הוא אמר בטון צעיר ומלא חיים, 'מה את אומרת, מייקל יודע?'. אבי היה פרופסור להיסטוריה יהודית, איש מדהים ופמיניסט גדול שהקדים את זמנו. מאז שהוא נפטר, לא חזרתי לעצמי לגמרי. גם כשאני צוחקת, תמיד יש בי דוק של עצב שלא עוזב".
ומתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"היום. אנחנו מדברות בכל יום. אמא שלי בת 90, ואנחנו מאוד קרובות. היא ניהלה את אגף הנוער במוזיאון ישראל לפני שפרשה, והייתי באה לבקר אותה שם הרבה. אני נורא מפחדת מה יהיה כשהיא תמות. אתה לא יכול להיות בקשר חזק וטוב עם הורה ולא להישבר, מצטערת".
מתי בפעם האחרונה שינית את המראה שלך?
"בהצגה 'אורזי מזוודות', לבשתי חליפת השמנה, עשו לי אגן רחב והיה לי קן ציפורים על הראש. זה היה לפני חמש שנים והשינוי היה ממש דרסטי. אבל אני משנה את המראה שלי בכל הצגה, ואם משנים לי את השיער, אני נראית אחרת לגמרי. אני נהנית מהפאות, מהאיפור ומחליפות השומן, ככה שאפשר להזקין אותי או לייפות אותי. בסדרה 'הרמון' זו היתה הפעם הראשונה שבה נתנו לי לעשות משהו כזה בטלוויזיה, ואנשים לא ידעו שרחלה זו אני. חוויתי שחרור נפלא בדמות הזו - את מפילה את הפנים ושמה סמרטוט על הראש - וזה היה נהדר".
מתי בפעם האחרונה אימצת כלב?
"במשך 12 שנה היו לי ולמייקל שתי כלבות, ג'ולי השחורה וניני הבלונדינית, שהיתה התינוקת שלי. לקחנו אותן לכל מקום, חופשות וצימרים, ובאמת הן היו החלק הכי חשוב של המשפחה. לפני שנתיים ניני חלתה בסרטן ונפטרה, וזה היה שבר מאוד גדול. מלבד האבל שלנו, היה אבל נוסף: ג'ולי נכנסה לדיכאון עמוק, הפסיקה לאכול ובעצם רצתה למות. מתוך הדאגה אליה, הבנתי שאני צריכה להביא לה גורה קטנה שתעורר בה רגשות אימהיים. לא הרגשתי מוכנה כשהבאנו את ננה, שנקראה על שם ניני, אבל ננה החזירה את ג'ולי לחיים, ואני אסירת תודה לה. היא כלבה נהדרת שהצילה לנו את הבית. אני קוראת לכולם לאמץ חיות, להציל חיות, ולא לקנות. אפשר לאמץ כלבים מעמותות, יש כל כך הרבה כלבים שמשוועים לבית. זה מקומם אותי שקונים כלבים באלפי שקלים".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הנכד שלך?
"בספטמבר האחרון היינו כל המשפחה בארה"ב. נסענו לחתונה של אחיין שלי ובילינו יחד שבועיים מלאים של טיולים, אירועים, ארוחות, גני שעשועים ופיקניקים. הנכד שלי בן שנתיים וחצי ושמו אוריון. אני רואה אותו כמעט בכל יום בווידאו בווטסאפ. כשהוא קם בבוקר, הוא מדבר עם הסבים והסבתות כשהטלפון מולו. כשהם באים לארץ, אני הסבתא הכי שטותניקית שיש ועושה כל מה שלא היתה לי סבלנות לעשות עם הבנות שלי. כל חיי חיכיתי להיות סבתא, והיה שווה לחכות".
מתי בפעם האחרונה עלית למטוס?
"כשחזרתי מארה"ב בערב יום כיפור, כי חשוב לי להיות בכיפור בארץ. איבדתי בן דוד במלחמה, אז אנחנו תמיד כל המשפחה יחד ביום הזה. בשנה האחרונה טסתי המון - לארה"ב, לתערוכה בלונדון עם אמא שלי ולפריז עם מייקל, אבל השיא היה נסיעה ספונטנית לבאקו".
תרצי לפרט, מה זו נסיעה ספונטנית לאזרבייג'ן?
"מיכל ינאי צלצלה והציעה לי ולמייקל לטוס למחרת היום לבאקו. מהיום למחר סידרתי שאחיין שלי וחברתו יבואו להיות עם הכלבות, וארזתי. נסענו לחמישה ימים של שיכרון חושים. מיכל ובן הם טיילים טובים, הוא עשה לפני שיעורי בית וידע לאילו מסעדות ללכת ומה לראות. היתה חגיגה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם חברות?
"החברות שלי מאוד חשובות לי. יותר יוצא לי לבלות אחת על אחת, אבל בסוף אוקטובר חגגתי יום הולדת 63 אז עשינו בראנץ' בנות כמה חברות שחקניות, ובערב חברים מהפארק של הכלבים ארגנו לי חגיגה. יש לי חברות בגילי והמון חברות מאוד צעירות מהתיאטרון. אני טובה בלשמור על קשר ומשקיעה בזה. היום כשיש ווטסאפ זה כל כך פשוט, ויש דבר אחד שיודעים עלי - ימי הולדת הם השריטה שלי. יש כאלו שאני מדברת איתם פעם בשנה, ביום הולדתם, וחברים שלי מחכים לזה, הם יודעים שאני לא שוכחת אף פעם".
חברות נשית עובדת לך?
"כן, ותמיד עבדה לי. גם בתקופות שהייתי הכי צעירה בכל הקאסטים, לא הרגשתי קנאה. עבדתי עם מרים זוהר ולא הרגשתי שהיא מפחדת שאתפוס את מקומה. היא היתה לי למנטורית, לימדה אותי ועזרה לי, וככה החלטתי שאני אהיה. אנשים יודעים שאני מפרגנת ועוזרת, אני גם הולכת להצגות של חברים שלי, ואני מעריכה אנשים. אין בי קנאה, אף פעם לא היתה בי. יכולתי להגיד 'אני גם רוצה שיהיה לי שיער כזה או כזה', אבל אף פעם לא אמרתי 'הלוואי שלה לא יהיה'. אודישנים שלא קיבלתי וחברה שלי קיבלה, צלצלתי לברך אותה. המשפט 'נשים לא יכולות להיות חברות' הוא בולשיט בעיניי".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"היום. אני באינסטגרם אחרי שנים שבהן סירבתי, נכנסתי לפני שנה אחרי שהבנות שלי לחצו. אני אוהבת לצלם, והיתה לי פעם תערוכת צילום. הכרתי דרך אינסטגרם אנשים שידעתי מי הם, אבל התחברנו שם, ואני נהנית מזה. אני מעלה תמונות שקשורות אלי, לעבודה ולחיי".
איך זה לעבוד בחברת כוכבי נוער כמו לי בירן?
"נפלא. אתמול הלכתי ברחוב ונערים שרו לי את שיר הנושא של 'או בוי' וצחקתי כי הם זיהו אותי מאחור. זה נעים להיות עם עוד דור, והם כוכבים מקצוענים ומוכשרים. אני באמת אוהבת אותם".
מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהי אחרת?
"בכל פעם שאני רואה את קייט מידלטון או מייגן מרקל אני רוצה להיות הן. יש להן הסעה עד הדלת בלי פקקים, וזה מה שאני רוצה בחיים שלי. אני רוצה שיהיה לי אוטו עם נהג שיסיע אותי ישר לדלת, שאם יורד גשם יביאו לי מטרייה, יחכו, יוציאו ויחזירו אותי הביתה. אני רוצה הסעה מלכותית".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"עכשיו סיימתי את 'פאני וגבריאל' של חברתי המנוחה נאוה סמל. מאוד התרגשתי מהספר, שהזכיר לי את הדור של אבא שלי, כי הורינו הם בני אותו דור. הקריאה העציבה אותי, חידדה את זה שהיא איננה, וצלצלתי לנעם, בעלה, ודיברנו עליה. אני מאוד מצטערת שהיא לא הספיקה לחתום על העותק שלי".
מתי בפעם האחרונה ניקית את הבית?
"לא זכור לי, אף אחד לא זוכר. לא יודעת אם היו לי אז ילדים בכלל. אני חושבת שעוד לא הקימו את מדינת ישראל".
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"בכיתה ט' בקולומבוס, אוהיו, בתיאטרון ילדים ונוער בהצגה המוזיקלית 'עליסה בארץ הפלאות'. הייתי בתפקיד הראשי. הרגשתי שחיי חולפים ללא תכלית כי אני לא שחקנית ואמרתי להוריי, 'למה לא נולדתי בהוליווד לאנשים אחרים? למה אתם לא לוקחים אותי לאודישנים?' אבא אמר, 'הנה תהיה הצגה, בואי ננסה', ולקח אותי לאודישן בשירה, ריקוד ומשחק - ונבחרתי. היינו בתיאטרון הכי גדול ומפואר באוהיו, עם מסך מקטיפה אדומה. זה היה היום המאושר בחיי".
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו