הלוחם
בסיפור של רב"ט מתי ילובסקי יש התאוששות גופנית ונפשית מופלאה וטונות של כוח רצון והחלטה פנימית יוקדת לא לוותר, וגם הרבה אמונה • זאת התשובה לשאלה איך, שלושה חודשים אחרי שנפצע קשה מכדור בבטן בהיתקלות שבה נהרג חברו, נתנאל יהלומי ז"ל, ילובסקי חזר השבוע לגדוד שלו בתותחנים. כמו חדש
רב"ט ילובסקי שם כף יד גדולה ובוטחת על הבטן. בדיוק במקום שבו עשה לו הכדור של המחבל חור גדול. הוא לוקח נשימה ארוכה.
"ראיתי דמות עם כאפייה בערך 70 מטר מולי. היה לי מעצור בנשק כי טענתי פעמיים, אז החלפתי מחסנית, צ'יקצ'קתי כמו שמתפעלים מעצור, ועברתי לחצי כריעה. יריתי עליו שני כדורים. אני חושב שפגעתי בו, אבל מייד הרגשתי מכה חזקה בבטן שהעיפה אותי הצידה. שמתי יד על הבטן וראיתי שם חור גדול, מדמם. אמרתי, אני נגמר. התחלתי להגיד תהילים והוספתי 'שמע ישראל'. הרגשתי שאלה הרגעים האחרונים שלי".
אמסטרדם פתח לנו את השער בבסיס בג'למה, חמוש באפוד, ברובה ובחיוך ענק. ילובסקי לא היה יכול להתאפק וקפץ מהמכונית כמעט בצעדי ריקוד. היה שם חיבוק אמיץ של לוחמים. "התגעגעתי אליך", אמסטרדם הפטיר, ומייד הגיע פינטו עם העוגה וה"נסטי" שקנה בשקמית במיוחד לחבר הקרוב שלו. אחריו הגיע שלומי "הקטן", שהיה ליד ילובסקי בקרב הקשה. כולם יחד מתנפלים על עוגה אחת קטנה.
סביר להניח שפציעה כמו זו של מתי ילובסקי (21) היתה גורמת לחיילים אחרים לעבור שיקום מפרך ולהשלים עם העובדה שהפרק הצבאי תם ונשלם. לא אצל ילובסקי. בסיפור שלו יש התאוששות גופנית ונפשית מופלאה וטונות של כוח רצון והחלטה פנימית יוקדת לא לוותר. זאת התשובה לשאלה איך שלושה חודשים אחרי שנפצע קשה בהיתקלות בגבול מצרים שבה נהרג חברו, רב"ט נתנאל יהלומי ז"ל, ילובסקי חזר השבוע לגדוד שלו בחיל התותחנים. ולא סתם חזר: "כמו סוס", אומרים החברים.
פינטו נתן ביס, אמר שעכשיו מתוק יותר לכולם, הפציר בילובסקי הנרגש לקחת עוד חתיכה מעוגת השוקולד ואפילו הבטיח לכבד אותו בשלוק האחרון מבקבוק הנסטי הקטן. גם אוהד נבור, הסג"מ שפיקד על המחלקה בתקרית האש, בא לזלול חתיכה ונתן חיבוק כמעט אבהי לחייל שלו, שתיפקד בתקרית כסגנו. עוד ועוד חיילים יצאו מהחדרים הקטנים בבסיס והקיפו את ילובסקי בהרבה אהבה. "היית חסר", אמר שלומי, "לא היה מי שיעשה שמירות".
הוא נולד וגדל ביישוב הדתי נחלים שליד פתח תקווה, השלישי מבין חמישה ילדים. הוריו, נתן ולאה, נטעו בו הרבה ערכים ואהבת הארץ. אבא שלו היה קצין בגבעתי והגיע עד דרגת סא"ל במילואים. בתיכון נמשך לכדורסל, אולי בזכות גובהו (1.85 מטר), והפך לרכז המוביל של הקבוצה האזורית.
"בכיתה י"ב שיחקנו בגמר הליגה המחוזית, ורגע לפני המחצית חשבתי שאני מייקל ג'ורדן, קפצתי לשמיים ונפלתי לא טוב על ברך ימין. קרעתי את הרצועה. הייתי חייב לעבור ניתוח ושיקום, וכל הזמן ישב לי בראש רק דבר אחד: לעשות הכל שלא יורידו לי פרופיל, כי היו לי תוכניות גדולות לצבא. רציתי להתגייס לקרבי, להגיע רחוק".
ילובסקי התגבר על הפציעה והתגייס למסלול הסדר. הוא למד שנה וחצי בישיבה בקריית שמונה ואחר כך התגייס לשנה וארבעה חודשים. לפני שנתיים וחצי הגיע לגבעתי, שבה שירת גם אביו. הוא היה מאושר.
"שבוע אחרי הגיוס יצאתי הביתה. הלכתי לשחק עם החבר'ה כדורסל, והופ, נפלתי לא טוב וקרעתי את אותה רצועה בברך. זאת היתה מכה רצינית. היו לי כאבי תופת, אבל החלטתי להמשיך את הטירונות. שלושה חודשים חיכיתי לבדיקת MRI, ובזמן הזה עשיתי מסעות, סחיבות, הכל. לא ביקשתי הנחות ולא קיטרתי".
האבחנה היתה חמורה. שוב, הרצועה בברך נקרעה. ילובסקי נאלץ להרים ידיים, אולי רגליים, והשתחרר מהצבא. זה לא נגמר כאן, כמובן.
"עברתי ניתוח ארוך ושיקום לא פשוט. למעשה, השתחררתי מהצבא לשמונה חודשים. שוב אמרתי לעצמי שאני חייב להתגבר. זה החינוך שקיבלתי בבית. ישבתי בבית וקראתי הרבה ספרים. קראתי את הספר של הרמטכ"ל דן חלוץ, ספר של גל הירש, ספר על אריק שרון וספר על אל"מ דרור וינברג ז"ל, שנהרג ב-2002 בחברון. זה נתן לי השראה. ידעתי שאני יכול להתגבר. החלטתי ללכת לבדיקה רק כשאהיה באמת במצב טוב. ככה לא יורידו לי פרופיל".
ילובסקי הביא מהרופאים אישור שהכל אצלו תקין ושהוא החלים לגמרי מהפציעה. הרופא הצבאי קבע שהפרופיל שלו יישאר 97, ובמאי האחרון הוא חזר לצבא. הפעם לחיל התותחנים.
"זה היה מרגש. שוב להיות על מדים, להחזיק את הנשק, להרגיש שאני בריא. שיבצו אותי לגדוד קרן, לפלוגה של בני ישיבות, ומייד התחברתי לחבר'ה, שאת חלקם הגדול הכרתי מהישיבה בקריית שמונה, הם היו מחזור מתחתיי. הייתי צריך לעבור שוב מסעות לא קלים, אבל עמדנו בזה יפה. אני מרגיש שזה עיצב את האישיות שלי, לא להישבר, לעמוד מול אתגרים, להסתכל להם בעיניים ולנצח אותם".
אחרי הטירונות בא שלב האימון המתקדם, שבחלקו השני תפסו החיילים קו בהר חריף, ליד גבול מצרים. הם הגיעו לשם בתקופת החגים, לפני כשלושה חודשים.
פינטו ושלומי ואמסטרדם, נתנאל יהלומי, החיילים משיח ומרגלית ורבים אחרים נשלחו אז לתגבר את גדוד הבנות קרקל שהוצב במקום. יחד עשו סיורים ומארבים, איבטחו את בניית הגדר והשגיחו שהמסתננים הסודאנים לא יגנבו את הגבול ויעברו לשטח ישראל. "היה שקט שם", אומר ילובסקי, ושלומי אומר: "שיגרה".
זה היה עוד יום שישי רגיל, עם השכמה מוקדמת לריצת בוקר. יהלומי וילובסקי התווכחו מאחור מי יסגור את הטור וייתן דחיפה לרצים האחרים. זה היה נוהל קבוע בין השניים, שהלכו יחד כבר בצוות בטירונות, ואחר כך באימון המתקדם, ואחר כך בקו. בשעות השמירה הארוכות נהגו לקיים שיחות נפש על סוגיות דת. עניינים של אמונה.
צוות 1 ג', עם יהלומי, מרגלית, משיח, ילובסקי ואחרים, התארגן ליציאה של 24 שעות בשטח, לאבטח את הקמת הגדר. כך גם צוות 1 א'. מפקד המחלקה היה סג"מ אוהד. ילובסקי בכלל לא היה אמור לצאת איתם.
"אחד החיילים מהצוות שלנו פנה אלי ושאל אם אכפת לי לרדת במקומו, כי הוא עייף מכל השבוע ורוצה לנוח קצת. אמרתי שאין בעיה. אני זוכר שעוד אמרו לנו שלא ניקח שקי שינה, כדי ש-15 הסודאנים שהתקבצו שם לא יחשבו שאנחנו שאננים וינסו להיכנס. שמנו אפודים ונשקים, לקחנו מעיל ב' כי קפוא שם בלילה, ויצאנו לשטח, בין ואדי חריף לוואדי אילות".
אוהד הסג"מ אמר ללוחמים הצעירים לפרוק את הציוד מההאמר ליד קבוצת הסודאנים, להתחיל להתארגן ולהתמקם בשטח. השעה היתה 12 בצהריים.
"פתאום שמענו צרור יריות. אחד החיילים שהיה לידי שאל אותי, 'זה תרגיל-' אמרתי לו מייד: 'לא, זה אמיתי'. האש התגברה. הסתובבנו 180 מעלות וצעקנו לכל עבר 'לשכב, לשכב'. שמתי על הראש קסדה והתחלתי להשיב אש".
סג"מ אוהד מספר שנתנאל יהלומי היה קרוב יותר לצוק שממנו ירו המחבלים, והשיב מייד אש אל המחבלים, וכנראה גם פגע באחד מהם.
"אין לנו ספק שהפעולה המהירה שלו מנעה אסון גדול בהרבה", אומר אוהד, "זה גרם להם בעצם להשתטח. היתה שם לחימה לכל דבר. עפו רימונים, ירו לעברנו ללא הפסקה, מטווח של 80-70 מטר. אני הייתי במקום נמוך מאוד בתחילת האירוע ורצתי מייד למקום גבוה יותר. הגענו לקו של יהלומי, ואז התחלתי להבין שיש לנו פצועים באירוע הזה. על הרוג לא יכולתי לחשוב. אני זוכר שאמרתי לעצמי: לא יכול להיות שיש לי כאן הרוג.
"אחרי שניות ארוכות שירינו עליהם היה פיצוץ חזק, והיריות שלהם פסקו. זה היה כשכדור פגע באחד המחבלים והפעיל את המטען שהיה עליו.
"את התמונה שראיתי בסוף הקרב לא אשכח לעולם. יהלומי ומתי שוכבים על האדמה. הבאנו אותם בריצה לאמבולנס הצבאי, ומתי היה שקט ורגוע מאוד. סימנתי לו שהוא בסדר. לידו שכב יהלומי על האלונקה, הבחנתי שרוח החיים עזבה אותו. הוא קיבל כדור בראש. הפנים שלו לא היו מכוסות. אמרתי לאחד המפקדים שלידי, 'אל תסתכל, זה מראה קשה'. עדיין לא עיכלתי שיש לי הרוג ופצוע קשה בקרב הזה. התגאיתי בחיילים שלי על התפקוד שלהם תחת אש".
ילובסקי נפצע קשה בבטנו. הצוותים הרפואיים בשטח קרעו מעליו את החולצה הצבאית ופתחו לו את הווריד. לפני שהועלה לאמבולנס הצבאי ראה לידו את האלונקה המכוסה. יד אחת לא היתה מכוסה, והוא ראה עליה את השעון של יהלומי. והוא ידע. "הייתי בהכרה עם כאבים חזקים מאוד. ראיתי שמטפלים בי כל הזמן, וביהלומי לא. היה ברור לי שהחבר הטוב שלי מת לידי".
"הורידו אותי מהמסוק, ואני זוכר דבר מדהים. ניסו להסתיר אותי מהתקשורת, שלא יצלמו אותי. אבל אז עברה לי בראש התמונה של סרן תומר בוהדנה, הקצין שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, שכשהגיע לבית החולים סימן וי. הייתי אז בכיתה ט', והאקט הזה השפיע עלי מאוד. קלטתי שאני במרכז העניינים, הרמתי לשתיים-שלוש שניות את האצבעות וסימנתי וי. למרות שבכלל לא היה לי ברור שניצחנו בקרב".
הוא הוכנס לניתוח ארוך ומורכב. לפני שהורדם הסביר לו אחד הרופאים שאי אפשר לדעת איך זה ייגמר, שהכדור חדר מהמותן ופגע בבטן ושאולי ייאלצו לכרות לו איברים פנימיים, אם הם נפגעו. זה לא קרה. "היה לי נס ענק. כאילו אלוהים לקח את הכדור, העביר את הקליע דרך כל האיברים הפנימיים והוציא אותו החוצה בלי שהם ייפגעו. הרופא אמר לי אחרי הניתוח שהכדור פגע שני סנטימטרים בלבד מעצם בית החזה".
הוא התאושש מהפציעה בצורה יוצאת דופן, שהדהימה את הצוות הרפואי ואת כל הסובבים אותו. אחרי חמישה ימים כבר עזב את בית החולים ומיהר עם אביו לשבעה בבית משפחת יהלומי ביישוב נוף איילון.
"הכרתי את הרב שמואל יהלומי, אביו של נתנאל. הוא היה מורה בבית הספר היסודי שבו למדתי. הפגישה שלי איתו ועם אמא של נתנאל, טובה, היתה כמה שעות לפני כניסת יום כיפור. ישבנו לבד, זה היה מרגש מאוד. הם ביקשו שאספר להם הכל, התעניינו איך אני מרגיש, מה כואב לי. אני סיפרתי להם על הבן הגיבור שלהם. רציתי שיידעו שהוא היה הראשון להגיב באש בשטח, שהוא תיפקד מדהים".
ביום כיפור הוא לא צם, בגלל הפציעה. "זאת הפעם הראשונה מאז בר המצווה שאכלתי ביום כיפור. הייתי טרוד במחשבות על חשבונות העולם. איך קורים דברים כאלו. אבא הפציר בי לבוא לתפילת נעילה בבית הכנסת. היה לי קשה מאוד פיזית, אבל עשיתי את זה. כולם היו שם מרוממי נפש, הם שרו והתפללו וכל הזמן תמכו בי, כי התקשיתי להסתדר לבד. במשפט 'אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך', פרצתי בבכי.
"בהמשך כולם צעקו 'שמע ישראל', וזה החזיר אותי לשניות הראשונות של הפציעה, כשצעקתי את זה שם. כל הגוף שלי רעד מהתרגשות. היתה עוצמה מדהימה בתפילה הזאת. השאלה שהלכה איתי מבית הכנסת כבר לא היתה למה זה קרה לי, אלא איך מתמודדים עם זה".
ילובסקי מראה לי בתמונה את החור הגדול שעשה לו הכדור בבטן, ואני שואל את עצמי איך בדיוק הוא השתקם מזה כל כך מהר. איך זה יכול להיות שחודשיים וחצי אחרי החור הזה אני אוסף אותו בשמונה בבוקר מהתחנה המרכזית של חדרה, בדרך לבסיס שליד ג'נין. במדי א', מסודר ומצוחצח, שני תיקי צבא ענקיים, כומתה על הכתף, והלב שדופק חזק מאי פעם.
"לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות", הוא מספר לי מייד עם כניסתו למכונית. זה עוזר לו, לדבר הרבה על האירוע, הוא אומר, מסיט ממנו את ההתרגשות העצומה הכרוכה בחזרה לגדוד, לחברים הקרובים שחסרו לו.
"עברתי הרבה בחודשים האחרונים. בהתחלה היה לי קשה לקום, לשבת, לעשות דברים בסיסיים. אחרי חודש הלכתי לביקורת והוציאו לי את התפרים. הרגשתי שאני יכול להתחיל להתאמן. הייתי צריך לעבור ועדה רפואית, ודחיתי את זה. ביקשתי, 'תנו לי עוד חודש'. לא רציתי שיורידו לי את הפרופיל. אמרתי לעצמי, אתה נותן עכשיו עבודה ברבאק. התחלתי להתאמן קצת בריצות. בהתחלה ריצה קלה, איטית. הפחד הזה, לא להיות קרבי, הכניס בי מוטיבציה מטורפת. התקדמתי מיום ליום - עוד צעד, ריצה מהירה יותר, אני חוזר לכושר. זה היה אצלי כבר בגוף, זה נכנס לי לראש".
אחרי הביקורת בסורוקה, יצא בדמעות של אושר. הרופאים שטיפלו בו אמרו לו שהוא יכול לחזור לצבא. אפילו מחר. ילובסקי קפץ לשמיים.
"ביום שלישי שעבר, ממש לפני החזרה שלי לצבא, הלכתי לקבר של יהלומי. ישבתי שם ושרתי לו שירי נשמה. מזמורים חסידיים. 'אוחילה לאל', 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. אמרתי פרקי תהילים. שרתי לו גם את 'לבכות לך' של אביב גפן. ביקשתי שישמור עלינו. נזכרתי בהומור שלו, ואיך תמיד ראה את החיובי בחיים והאמין, ואיך עברנו בקלות את השמירות הארוכות, בזכות השיחות שלנו. ונזכרתי איך הוא מת לידי. איך שיצאתי מבית העלמין, אמא של נתנאל התקשרה. נסעתי לבקר אותם".
בצומת יזרעאל, רגע לפני המפגש המחודש עם הלוחמים מהגדוד, ילובסקי נראה חיוור. הוא מודה שעכשיו זה ממש "שיא ההתרגשות", והוא לא מפסיק לשחק עם הכומתה. מיישר, מסדר, מותח את החולצה. "אל תמדוד לי את הדופק עכשיו", הוא אומר לי.
אחרי הכניסה המרגשת, הברכות, החיבוקים והעוגה של פינטו, סג"מ אוהד והחברים האחרים מראים לו את הבסיס. "פה אתה תשמור", הם אומרים לו ליד מגדל השמירה. פה חדר האוכל, הנה השקם הקטן שלנו, ועוד מעט גם נסדר לך נשק ומדים כמו שצריך, "שיחליפו את המגוהצים האלה". אמסטרדם אומר שידע שילובסקי יחזור, כי הוא מכיר את הנחישות שלו. פינטו ושלומי הקטן לא האמינו. "ידעתי שהוא יילחם על זה", אומר שלומי, "אבל לא חשבתי שאחרי פציעה כזאת זה אפשרי. התקרית הקשה הזאת גיבשה אותנו, וגם הקשר שלנו עם משפחת יהלומי יישאר תמיד חזק".
ילובסקי נראה קצת המום. נותרו לו רק עוד חמישה חודשים לשרת, ואני לא יכול להתאפק מלשאול למה היה לו כל כך חשוב לחזור בשביל פרק זמן קצר כזה.
"יש לי תחושה חזקה של סגירת מעגל. ברגע שהבנתי שאני יכול לחזור ולתרום, לשמור על הארץ הזאת שאני כל כך אוהב, הרגשתי שהנותן הוא המקבל הגדול ביותר. זה חשוב לי בתור בן אדם. אני גם לא יודע אם זה רק לחמישה חודשים. אם ירצו אותי ליותר, הכל פתוח. אולי אצא לקורס מפקדים? אולי אגיע לקצונה? לך תדע. אני לא יודע מה יהיה. איך תעבור עלי שמירה של ארבע שעות בלי נתנאל, איך יהיו הסיורים".
אתה לא מפחד שתיתקל שוב במחבלים-
"לא, כבר עברתי את מבחן האש שלי, וזה חישל אותי. אני אדע להתמודד עם זה אם זה יקרה שוב. מה שכן - היום אני יותר דרוך וערני".
בצהריים הלכנו לחדר האוכל. כמו מלך התקבל שם ילובסקי. החברים אירגנו לו צלחת עמוסה בפתיתים, סלט, שניצלים והמבורגר. ילובסקי לקח את הסכין והמזלג ואכל בתיאבון רב. רגע לפני שהספיק לקנח בשלל פירות העונה, אמרו לו החברים שהם יוצאים בשבת הביתה. "ואני נשאר, הא-" הוא נשך את שפתיו. "טוב, אני בטח אצא בשבוע הבא".
מתחרט-
"שטויות, ידעתי לאן אני חוזר. מותר גם להתבאס קצת לפעמים. נעבור את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו