עוד לא תמו כל פלאייך

היא הגיעה לשיא שלה כבר לפני עשר שנים בבייג'ין, שם קטפה לא פחות משלוש מדליות כסף במשחים הפראלימפיים (אולימפיאדת הנכים). מאז עברה שנים קשות - רגשית ופיזית - כשרבים כבר הספידו את הקריירה שלה וחשבו שהיא צריכה לפרוש, לצאת מהבריכה, ששינתה את חייה מגיל קטן והעניקה לה רגעים של תהילה, מזור וחסד. אבל ענבל פיזרו (31), הסובלת משיתוק בגפיה התחתונות, היא פייטרית אמיתית ועקשנית, בעיקר ווינרית גדולה, והיא חושבת אחרת. לפני כמה שבועות היא שעטה במים של דבלין באירלנד באליפות העולם וזכתה בשלוש מדליות - ובהן אחת מזהב. 

פיזרו זכתה עד היום בתשע מדליות אולימפיות וב־13 מדליות מאליפויות עולם. "לקראת אליפות העולם חזרתי לעצמי", היא אומרת, "לא הסכמתי לסיים את הקריירה שלי בתחושה מרה ואני שמחה מאוד על ההישג האחרון שלי ועל כך שתחושת הביטחון והאמונה ביכולת שלי חזרו אלי. כל המאוויים שלי, כל מה שאני רואה בעיניים עכשיו, זה את המסע האחרון שלי לאולימפיאדת טוקיו בעוד שנתיים (2020). המים והשחייה היו מגיל צעיר הביטחון שלי, העוצמה והכוח שלי והחלטתי שאני חייבת לסיים את הפרק הזה בתחושה טובה, שלמה ורגועה. לסיים את הקריירה שלי מתוך החלטה שהיא שלי, ורק אחרי שעשיתי הכל להצליח". 

היא נולדה עם סיבוך של כלי דם בעמוד השדרה, שאובחן רק בגיל שנתיים. למרות השיתוק בגפיה התחתונות, מעולם לא הסכימה שהמגבלה האובייקטיבית הזאת תעצור אותה במשהו בחיים. "אני מניחה שזה היה שוק גדול להורים שלי, אבל אני זוכרת ילדות שבה זה היה 'נון אישיו' מההתחלה", אומרת ענבל - הילדה הרביעית והקטנה של פיטר וג'ודי, שעלו מניו זילנד וקבעו את ביתם בקיבוץ יזרעאל. "ההורים שלי החליטו לגדל אותי עם ערך עליון - שאני אעשה הכל, שאהיה עצמאית, שלא אתן למגבלה כלשהי לאפיין אותי, להוביל אותי, שלא אהיה שונה מילדים אחרים.

"בגן, בקיבוץ, הגננת לקחה אותי על הגב בטיולים ברחבי המשק, וכשכל הילדים שיחקו בחצר אני קיפצתי עם המקלות שלי והיתה לי קלנועית קטנה שהסעתי בעצמי. גדלתי עם המון עוצמה מהבית, בלי מסרים ש'את נכה ויש לך מגבלה' אלא ההפך - תעשי, תטעמי, כולם עושים אז גם אני מתנסה ועושה".

ענבל פיזרו // צילום: אפרת אשל

העצמאות שהיא והוריה כל כך קידשו הובילה אותה גם למצבים לא פשוטים בתור ילדה בקיבוץ. "התעקשתי שלא יעזרו לי, זה היה קיצוני. הייתי מגיעה מבית הספר ויורדת מהקלנועית והולכת עם הקביים, ונופלת מיליון פעם באמצע חדר האוכל של הקיבוץ. ואז מרימה את הראש ובוחנת שאף אחד לא ראה - והכי חשוב שאיש לא ניגש חלילה לעזור לי, וקמה ושוב צועדת לבד. הייתי בכזו הכחשה למצבי שבגיל 6 ביקשתי ליום ההולדת שלי סקטים, אתה מבין? 

"בגיל הזה גם כל הילדים התחילו ללכת לחוגים. הבנות הלכו כולן לבלט ואני כמובן לא יכולתי. ההורים הבינו שגם אני צריכה משהו משלי ורשמו אותי לחוג שחייה. זה התחיל בגיל מאוד צעיר כמשהו שיקומי כאשר לקחו אותי לבריכה טיפולית, ובגיל 5 הם הבינו שהמים יעשו לי טוב, יחזקו אותי, יעניקו לי את האפשרות להיות דומה לילדים רגילים ורשמו אותי למרכז שיקום וספורט איל"ן חיפה, הממוקם בקריית חיים. במים יכולתי לעשות הכל - קפצתי והלכתי, כי אין שם אלמנט של שיווי משקל".

לא לעצור באמצע

הרומן עם הבריכה היה טבעי, מהרגע הראשון. "מאוד אהבתי את המים", אומרת פיזרו, "זה השתלב לי עם תחושת העצמאות שלי בחיים, עם זה שאני יכולה כבר לשחות ללא מצופים. פרחתי בבריכה ומאוד התחברתי ואהבתי את המדריכה שלי, דבורה שרמן. היה לי משהו משלי, והיום אני יודעת שזה לא מובן מאליו שככה גדלתי, עם כזאת הכוונה ותמיכה, אהבה ואמונה ביכולות שלי מצד הוריי".

והיו גם משברים. "עלו רחמים עצמיים, שאלתי למה אני שונה. ההורים רצו שאלך לטיפול פסיכולוגי אבל אני מרדתי. הייתי במשבר פנימי וההורים שלי לא ויתרו לי. הם עודדו אותי לתת הרצאה בכיתה שלי בבית הספר על הנכות שלי ועשיתי את זה. הייתי במרכז וזאת היתה חוויה טובה ומעצימה עבורי".

בגיל שבע קפצה לתחרות הראשונה שלה בבריכה בחיפה. "היו שנתיים ששחיתי ונהניתי ללא אלמנט תחרותי וזה היה כיף גדול. גם כשקפצתי למים, בתחרות הראשונה שלי ושחיתי 25 מטר, זה עוד לא היה שם. יש סרטון וידאו מהתחרות הזאת שבו אבא שלי מצלם ונשמע אומר 'אל תעצרי באמצע הבריכה'. זה המנטרה שגדלנו עליה במשפחה. לא עוצרים באמצע, מה שלא יהיה. תבחר לעשות כל דבר בעולם ובו תהיה הכי טוב. מאוד ריגש אותי להגיע לקיר. לסיים את הבריכה. ההנאה הפשוטה הזאת, התמימה. לא עניין אותי לאיזה מקום הגעתי ואיזה זמן עשיתי".

היא התמידה והתקדמה, ומה שהיה בהתחלה חוג שחייה הפך למשהו שונה לגמרי. בקיבוץ ארגנו עבורה מערך הסעות מיוחד וחברי קיבוץ לקחו אותה לפי תורנות יום יום לאימונים בחיפה. בלילה, אחרי האימון, אבא שלה, שהיה אז מנכ"ל מכללת כנרת, נסע במיוחד להחזיר אותה הביתה. 

"בקיבוץ עשו מעל ומעבר כדי שאני אצליח", היא מספרת, "זה היה מדהים ומחמם את הלב. היה לי גם זמן איכות עם אבא בדרך חזרה הביתה. קראו לי 'פיצי' בנבחרת השחייה של מרכז איל"ן בחיפה. הייתי הילדה הכי קטנה בגיל, בת 11, ושחיתי עם נערות בוגרות בנות 16. נסענו לתחרות ילדים באיטליה וישר גרפתי מדליות שם. בגיל 12 כבר שחיתי באליפות אירופה לבוגרות בשבדיה וזכיתי שם במדליית כסף ב־100 מ' חזה. התרגשתי אבל לא כל כך הבנתי אז כמה ההישג גדול. לא ידעתי בכלל מה זה כישלון".

השחייה חיזקה אותה, בדיוק במקומות שבהם היתה זקוקה לכך. "זה העמיד אותי במצב אחר מול הילדים האחרים", אומרת פיזרו, "הרגשתי ביטחון שיש לי משהו משלי ובעיקר שימחה אותי התחושה שבמקום שאהיה מוגבלת, דווקא באלמנט הגופני הגוף שלי לא מאכזב אותי. ריגש אותי שההורים מצאו לי מסגרת לבטא את הגוף שלי, את היכולות. אפילו הבאתי את המדליות לכיתה. לא שמתי עלי, זה תמיד הביך אותי. גם כשאני זוכה בתחרויות אני מורידה את המדליות ברגע הראשון שאני יכולה. מאוד חשובה לי הצניעות". 

פיזרו הפכה לשחיינית מחוננת. בענף הפראלימפי הבינו שיש להם עילוי ספורטיבי במים, כשבגיל 15 כבר זכתה במדליית זהב באליפות העולם ב־100 מ' מטר חזה שנערכה בארגנטינה (2002) והיה ברור שהיא התקווה הגדולה לאולימפיאדה הפראלימפית באתונה (2004). "הייתי בת 17 באולימפיאדה ולא תאמין ממה הכי התרגשתי - מהאפשרות שאשתתף בטקס הפתיחה", מספרת פיזרו. "זה היה נטו הנמכת ציפיות, זה ברור. וברור שבפנים געשתי. הייתי כבר אלופת עולם וידעתי שיש ממני ציפיות. המילה 'מדליות' לא נאמרה במפורש, אך היה ברור שזה שם".

אלא שיעקב בייננסון, מאמנה מאז שנת 2000, לא הירשה לה להשתתף בטקס הפתיחה משום שלמחרת היתה לה כבר תחרות. "לא ידעתי את נפשי מרוב אכזבה וצער", היא נזכרת, "ראיתי איך כל חברי המשלחת שלנו מתארגנים לטקס ואני ישבתי על המיטה ולא הפסקתי לבכות. יעקב נכנס אלי לחדר והיה בהלם. אבל הוא לא הסכים להתפשר על המקצועיות ורצה שאהיה הכי מוכנה למקצה של מחר. זה יצר חיץ ביני לבינו ומאוד כעסתי על העניין. לא יכולתי לשאת את הסיפור הזה שאני לא נמצאת בטקס הפתיחה. 

"היה לי קשה מאוד גם עם העובדה שכל המשפחה שלי היתה באולימפיאדה, ביחד, ולא איתי כי אני הייתי בכפר האולימפי והם כמובן לא יכלו להשתכן שם. ההורים שלי אפילו קנו כרטיס טיסה לאישה המדהימה מהקיבוץ, זימרה ברן, שארגנה עבורי קבוע את מערך ההסעות של המתנדבים שלקחו אותי יום יום לאימונים בחיפה".

פתאום - סימני שאלה

האכזבה של פיזרו לא באה לידי ביטוי ברגע האמת. היא קטפה את מדליית הכסף ב־100 מ' חזה ואת מדליית הארד ב־200 מ' חתירה, אם כי לדבריה לראשונה בחייה לא נהנתה מעצם התחרות. "היתה תחרות ארוכה והתקשיתי להתמודד עם הלחץ. כולם חיכו שאגיד כמה היה מדהים אבל אצלי עלו ספקות בפעם הראשונה אם אני אוהבת את זה בכלל. האם אני אוהבת להתחרות? פתאום הרגשתי שתחרות זה לא כיף, זה קשה, מלחיץ, מעמסה, מתיש, למרות כל ההישגים.

"חוויתי משבר גדול כשחזרתי לארץ. הייתי בשוק. מצד אחד חוויתי חשיפה תקשורתית ומצד שני לא רציתי לספר כמה החוויה שלי היתה מדהימה כי היא לא היתה באמת כזאת. גם היו בתקשורת ובציבור כאלו שאמרו שזה לא ממש ספורט, שזה לא ממש נחשב, שאולי היו לי פחות יריבות מאשר בתחרות רגילה. זה מאוד מאוד העליב אותי. ומתוך מנגנון הגנה גופני, על עצמי, החלטתי שאני לא מתעסקת בזה. אחרת לא הייתי שורדת את זה. כל האמירות האלו, כאילו ההישג שלנו לא נחשב כי זה ספורט נכים גרמו לי גם לפקפק בו, לחשוב אם באמת הוא כזה משמעותי. גם כך אני מאוד ביקורתית וזה לא עשה לי טוב". 

פיזרו מספרת שחוותה משבר גופני ואישי, בין היתר בשל ההפסקה בשחייה אחרי האולימפיאדה. אך הגעגועים לבריכה הכריעו אותה והיא חזרה לאימונים, סיימה את לימודיה ואף שיכלה לקבל פטור מהצבא בחרה להתנדב ולעשות שירות משמעותי בצה"ל, כמדריכת שחייה בבסיס השייטת בעתלית. אחרי שנה וחצי במדים, היא היתה עם הפנים לאולימפיאדת בייג'ין 2008.

באותה אולימפיאדה הגיעה פיזרו לשיאה וקטפה שלוש מדליות כסף - (100 ו־200 מ' חתירה וב־100 מ' חזה). "זאת היתה האולימפיאדה הכי טובה שלי", היא מספרת. "עשיתי תוצאות שיא ואפילו הפתעתי את עצמי בקטע מטורף. אבל למדתי מהטראומה של אתונה ולא חזרתי לארץ מיד בסיום המשחקים. נסעתי, לבד, לניו זילנד לחודש ימים, למשפחה של אבא. אנשי המשלחת הפראלימפית התאכזבו מכך שלא חזרתי לארץ כי הייתי המדליסטית המובילה שלהם והם רצו ש אדבר על כך בתקשורת כדי לנצל את המומנטום. אבל אני לא רציתי. לא רק שפחדתי, הייתי בהיסטריה מזה. זכרתי כמה היה קשה לי עם התקשורת אחרי אתונה ולא רציתי לעמוד שוב תחת השאלות האלו וששוב יזרעו בי ספקות והרהורים. זכרתי כמה היה לי קשה עם העניין הזה שמפסיקים בבת אחת להתאמן לתקופה מסוימת ופשוט לא רציתי להיות שם שוב. הייתי בת 21, כל החברים שלי כבר יצאו לטיולים בחו"ל וגם אני רציתי להתאוורר, לטייל, לחוות עולם".

גם כשחזרה לארץ, לא קפצה מיד למים. ביקשה להתרחק, בעיקר מבחינה רגשית, אבל גם שילמה על כך מחיר. "זרקתי לפח את כל מה שהשגתי", היא אומרת, "זלזלתי, חשבתי שכל העולם לרגליי, שהכל קטן עלי. בהתחלה בכלל שחיתי רק בשביל הכיף ולקח לי כמעט שנתיים מאז האולימפיאדה לחזור למשטר אימונים מסודר בבריכה. לא הייתי רעבה, היתה לי תחושה יהירה שמתי שלא אחזור, צ'יק צ'אק יהיו שוב מדליות והכל יסתדר. אז זהו, שזה לא קרה וזה גרם למשבר גדול מול המאמן שלי. הוא ניסה בטירוף שאחזור להתאמן כמו שצריך, כעס עלי מאוד וטען שאת שלי עוד לא עשיתי, שאני יכולה לצמוח ולהגיע להישגים גדולים יותר, אבל אני לא הייתי שם איתו בקטע הזה. 

"גם כשחזרתי להתאמן עם יעקב, לא הייתי באותה טוטאליות כמו לפני בייג'ין. לא ידעתי למה אני בכלל חוזרת, עשיתי את זה קצת כי הוא משך אותי בחזרה למים, זה לא הגיע ממש ממני. ויש לזה מחיר. הגעתי לאולימפיאדת לונדון בכושר לא טוב. זכיתי בשלוש מדליות ארד אבל זאת היתה אכזבה עבורי כי היה לי פוטנציאל הרבה יותר גבוה מכך. במיוחד הייתי במצב רע מול המאמן שלי. הוא לא סלח לי על ארבע השנים בין האולימפיאדות". 

אלו היו השנים הקשות שלה. פיזרו חשבה שמדובר במצב זמני, שוחחה הרבה עם המאמן שלה, אבל הרגישה ממנו שהוא מאוכזב ממנה ומתקשה לסלוח לה. ולמרות הכל, כשברקע מתיחות מתמדת, המשיכה לעבוד איתו, לנסות ולתקן את המצב. שנה לפני אולימפיאדת ריו 2016 הבינה שהיא בצומת דרכים. "היה לי ברור שאם יעקב לא חוזר לתמוך בי כמו שצריך אני לא אצליח בריו", היא אומרת, "באימונים עשיתי תוצאות טובות אבל בתחרויות בארץ שחיתי רע מאוד. סבלתי רגשית, נחלשתי גם פיזית. 

"החלטתי להמשיך כי לא רציתי לסיים עם תחושה מרה", היא אומרת, "לא הסכמתי לפרוש בנקודה הכי נמוכה שלי. שלושה חודשים לפני ריו חליתי והייתי חודש וחצי על אנטיביוטיקה, כך שלמעשה בתקופה הכי קריטית לפני האולימפיאדה לא התאמנתי. אבל הצלחתי להגיע לברזיל ואפילו זכיתי במדליה ב־200 מ' מעורב אישי. ושם, אחרי כל מה שעברתי בשנים האלו, אחרי המחלה שלי, אחרי הסבל הרגשי והפיזי, זאת היתה הצלחה".

היא שומרת על העצמאות שלה בקנאות. מתגוררת כבר שנתיים לבדה בדירת קרקע ברמת השרון. אני נפעם מהיכולת שלה לעשות הכל לבד, עם כיסא הגלגלים, ומציע לעזור ולשים את הקפה והמים על השולחן. "אתה תמיד יכול להציע עזרה ואני תמיד אגיד לא", היא מחייכת. "עברתי למרכז לפני שנתיים, אחרי האולימפיאדה בריו. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה ומנהל עסקים בבינתחומי בהרצליה ואני מסיימת שנה שנייה. אני פעילה גם באיל"ן, חברה בוועדת הספורט שם. 

"כבר מגיל 16, בקיבוץ, גרתי לבד, אז זה היה עם שותפה לחדר. לא הסכמתי שיעשו לי התאמות מיוחדות כי זה יהפוך אותי לשונה. לפני שמונה שנים התחלתי לגור לבד בעיר. שכרתי דירה בחיפה. אמא שלי לא ממש אהבה את זה, היא היתה חרדה לי, אמרה 'איך תנקי את הבית? איך תעשי קניות לבד? איך תסתדרי?' ואני מסתדרת. בסופר אני נכנסת ושמה על הברכיים ארגז ריק של פירות, מכניסה לתוכו את כל הקניות. יש לי רישיון נהיגה ואני נוהגת, גם בבית אין לי בעיה. אני משייטת עם המגב וכיסא הגלגלים ומנקה ומגיעה לכל פינה, אין לי בעיה להתקלח לבד".

דרך חדשה

אחרי ריו החליטה להתנתק מקשר יומיומי עם המאמן שלה "וברחתי למרכז", לדבריה. "לא רציתי לחזור להיות ממורמרת. הייתי אדם מדוכא. ברחתי למרכז ושחיתי בבריכת בית הלוחם בתל אביב. יעקב רשם לי אימונים ואני ביצעתי אותם בתל אביב, בשקט שלי, בקצב שלי, לבד, אפילו היה שלב שנהניתי מזה".

לפני שנה וחצי, משהו בה נדלק מחדש. "היתה תפנית בעלילה. ממש ביום ההולדת 30 שלי יעקב החליט לקיים את תחרות החורף של חודש מארס - תחרות קבועה של איל"ן - ממש ביום ההולדת שלי. היה ברור שזה לכבודי ושאני אהיה חייבת להשתתף בה. הגעתי לתחרות עם חששות גדולים ויעקב הפתיע אותי עם תכשיט שהוא קנה לי ועליו היה כתוב שלא אביט לאחור. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאנחנו שמים את העבר מאחורינו. 

"חזרתי להתאמן אצל יעקב ומאז אני מחלקת את השבוע שלי לשניים - ברביעי עד שבת אני מתאמנת בחיפה וישנה בקיבוץ אצל אמא (הוריה של פיזרו התגרשו - ע"נ) ובתחילת השבוע אני מתאמנת ולומדת במרכז. זה מסע לא פשוט אבל הוא חשוב לי מאוד מבחינה אישית. חודש וחצי לפני התחרות בדבלין, שחיתי בתחרות בברלין ועשיתי שם תוצאות טובות שלא השגתי כבר שנים. הבנתי שחזרתי לעצמי, שיש תפנית בסיפור. באוגוסט האחרון זכיתי באליפות העולם בדבלין בזהב ב־200 מ' חופשי, כסף ב־200 מ' מעורב אישי וארד ב־100 מ' חופשי ושמחתי מאוד. בעיקר כנקודת ציון לקראת טוקיו, בשיא הכוח והאנרגיה שאני יכולה. זה לא פשוט. רבים חושבים שהשיא מאחוריי, ההורים שלי מאוד מפחדים עלי כי הם זוכרים כמה היה לי קשה לפני ריו. יש לי תחושה שגם המאמן שלי חושב שפספסתי את ההזדמנות להיות בשיא שלי וזה אתגר גדול עבורי".

לקראת סוף המפגש אני שואל אותה על זוגיות. "אין לי", היא משיבה. "היה לי חבר מגיל 17 עד גיל 22. גם הוא היה שחיין נכה והשתתף באולימפיאדת בייג'ין. הגיע לטיפולים בבריכה בחיפה וכך הכרנו. זה נגמר ומאז לא היה לי קשר נוסף, רומנטי, רציני. אני כמהה לילדים משלי וזה יהיה הדבר הבא אחרי טוקיו. קודם אסגור את הפרק הזה בחיי ואז אתפנה לדברים הבאים".  

בימים אלו היא חוזרת להתגורר בקריות כדי להיות קרובה לאימונים ולעשות את ההכנה הכי טובה. "אני מאמינה שלא תמה דרכי. שיש לי עוד מה להראות. להוכיח - בעיקר לעצמי - שאני יכולה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו