הצעתי למיכל לחתל את עומרי. "זה בסדר", היא אמרה, "השידה מותאמת בדיוק לגובה של כיסא הגלגלים". היא הצמידה את קידמת הכיסא לחזית של השידה, מתחה את ידיה קדימה והניחה את התינוק בזהירות על מצע החיתולים. בתוך שניות הסירה את החיתול הרטוב, הפכה את עומרי הקטן מצד לצד, הניחה חיתול חדש, הלבישה לו מכנסיים נקיים והורידה אותו אליה בעדינות. אחר כך הצמידה את גופו הזעיר לגופה ונסעה קדימה, יד אחת על הגלגל, יד אחרת עוטפת את הילד. היא שמה אותו בעריסה הקטנה ליד הכורסאות בסלון. שאלתי אם היא רוצה שאניח אותו על הרצפה, שישחק קצת וייתן לה קצת אוויר, ומיכל (35) אמרה, "למה לא". אבל ברגע שהילד בן חצי השנה היה על המזרן, הוא התחיל לבכות. "איך את מגיעה אליו במצב כזה-" שאלתי, ומיכל לא ענתה, רק זינקה מכיסא הגלגלים, גילגלה את עצמה דרך הכורסה והחליקה את גופה אל המזרן. היא נשכבה ליד עומרי וחיבקה אותו חזק. דקות שכבו שם, מחובקים. "יפה של אמא, אני פה. אנחנו בסדר, אמא פה". אחר כך אחזה בו ביד אחת, ובידה האחרת נאחזה בכורסה, הניחה אותו שוב בעריסה הקטנה, ובתנועה זריזה חזרה לכיסא הגלגלים. אמרתי לה שבעיניי היא גיבורה. בת 23 היתה מיכל גנון כשאירע הפיגוע. זה היה בנובמבר 2000, לפני 12 שנים בדיוק, והיא סיימה את המשמרת בסניף של סופר-פארם במרכז הקניות בגן שמואל וקבעה עם חברתה הטובה מחדרה, שוש ריס (20), לבלות במרכז העיר. "עמדנו בדלפק של הפיצה, והיה פיצוץ אדיר. אחר כך התברר שזאת היתה מכונית תופת, היא התפוצצה קרוב אלינו. "נפצעתי קשה מאוד, אבל הייתי כל הזמן בהכרה. ראיתי מייד שאין לי רגל. אני זוכרת שכשהחובשים לקחו אותי, צעקתי שאני לא רוצה לחיות בלי רגל. בכלל לא ידעתי שגם הרגל השנייה נקטעה מתחת לברך. שוש נפצעה אנוש ומתה אחרי זמן קצר". מיכל אושפזה כשהיא מורדמת ומונשמת, וכעבור ארבעה ימים הועברה לתל השומר. תחילה שכבה במחלקת טיפול נמרץ כוויות, אחר כך בטיפול נמרץ נשימתי. במשך 40 יום היטלטלה בין חיים למוות, עברה ניתוח ועוד ניתוח ועוד אחד, נלחמה על חייה. כשהעירו אותה, הבינה שאיבדה גם את הרגל השנייה. "זה היה כמו לשבת שבעה בבית החולים", היא אומרת, ודמעות עולות בעיניה. "בהתחלה כולם עטפו אותי בהמון אהבה, לא נתנו לי להיות לבד ולהרגיש עצובה, אבל זה התפוגג די מהר ונשארתי עם עצמי. היו לי המון רגעי משבר, שבהם רציתי רק לשים על עצמי את השמיכה ולא להיות פה יותר. הייתי מאושפזת תשעה חודשים, כולל השיקום. כל מה שרציתי זה שיהיו לי רגליים. לעמוד. לחזור להיות האישה שהייתי, שמחה ומלאת חיים. הבנתי שזה לא יקרה". חמש השנים הראשונות היו קשות מאוד. "לא הצליחו להתאים לי פרוטזות. היו כל מיני שינויים ברגל, בייחוד ברגל שמאל, גם עלייה וירידה במשקל והצטברות של כלי דם. עברתי ניתוחים כל שנה. המהפך הגדול בא כשהצלחתי סוף סוף להרכיב את הפרוטזות. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה ממש לא. זה מתחיל מההתאמה, אחר כך צריך באמת לשים אותן על עצמך, וגם ללכת ככה. זה מאמץ לא קטן וכאבים לא פשוטים, אבל זה שווה הכל. "פתאום הרגשתי שאני מנצחת ענקית. הסתכלתי על עצמי אחרת מבחינה חיצונית, חזר לי הביטחון העצמי, נראיתי טוב. העולם חייך אלי. בהתחלה הייתי עם פרוטזות וכיסא גלגלים, אחרי זה עזבתי את הכיסא ונראיתי רגיל לגמרי. גם חזרתי לעבודה בסופר-פארם. אנשים שלא הכירו אותי לא יכלו לנחש. יצאתי, ביליתי, הנה אני שוב מיכל. אני שוב מחייכת, ולא בכאילו". אחרי קצת יותר משנה היא עברה מחדרה לתל אביב, ולפני ארבע שנים עברה לדירה שבה היא מתגוררת עד היום ברמת השרון, בבניין מונגש לנכים בקומה השנייה. "הרגשתי שהכל קטן עלי, שאני כבר לא תלויה באחרים כמו קודם", היא אומרת, וחיוך גדול נמרח על פניה. "התאמנתי בבית הלוחם ליד הבית, עשיתי פיזיותרפיה, וגם על המשקל הקפדתי. הפכתי כמעט עצמאית לגמרי, רציתי לבלוע את החיים. חברים משותפים הכירו לי בחור שהיה גדול ממני בשלוש שנים, גרוש ובלי ילדים. הנכות שלי לא הפריעה לו. יצאנו לדייט, אחר כך נפגשנו שוב - הכל הלך מהר. הבהרתי לו שהלב והראש שלי הם כמו של בחורה רגילה, וככה אני רוצה שיתייחס אלי. "היתה שם אהבה. הוא רצה שנהיה יחד כל הזמן. יצאנו למסעדות, לטיולים, לסופי שבוע. היו לנו רגעים יפים מאוד. היו גם קשיים, כמו שיש להרבה זוגות, בלי קשר לנכות שלי". לפני שלוש שנים, אחת הבחורות שעשו לה פיזיותרפיה אמרה לה שהיא הולכת למבחני המיון של "מלכת המדבר", ולמה שלא תנסה. "אני דווקא חשבתי על 'הישרדות'", מיכל אומרת, "אבל ידעתי שלשם לא יקבלו אותי. אז ניגשתי למיונים של 'מלכת המדבר'. בן הזוג שלי תמך בי מאוד. עשיתי מבחנים סוציומטריים, עברתי את הגיבוש, וזהו, הודיעו לי שאני נוסעת". היא יצאה למסע בבלקן עם 40 בנות רגילות. עשתה כמו כולן את כל החוויות האתגריות: רפטינג, אומגה, טיולי ג'יפים, מסעות מפרכים. בלי הנחות. "זה היה קשה, זה היה מפחיד בחלקים מסוימים, אבל היה שם ניצחון של הגוף בצורה שקשה מאוד להסביר. אני, שחמש שנים לא הצלחתי להתאים פרוטזות, שכמעט הייתי כבר בעולם הבא, פתאום עושה את כל הדברים האלה. אף אחד לא ידע בכלל כמה כואב לי עם הפרוטזות. מה זה בשבילי לישון באוהל, להתקלח בשטח, אפילו לרדת מהג'יפ להשתין, ובכל פעם לשים את הרגליים שלי, להוריד, להתאים. אבל לא התלוננתי. הרגשתי על גג העולם. הרגשתי שאני שורדת אמיתית". ב-2010, אחרי שנתיים של חברות צמודה עם בן הזוג, אחרי שכבר דיברו על חתונה - הם נפרדו. "רציתי שהוא יתייחס אלי כאל בחורה רגילה, שלא יעשה לי טובה שהוא איתי כי אני נכה, אבל באיזשהו שלב זה כבר לא הלך. כמו שהתחיל בסערה, ככה נגמר. הייתי כבר בת 33 כשנפרדנו. חששתי מעוד מערכת זוגית. אני יודעת שלא כל אחד יכול לקבל אותי כמו שאני". ואז התחילו המחשבות להביא ילד לעולם. לבד. "הרגשתי שאני כבר לא כל כך צעירה, שהזמן לא עובד לטובתי. קיוויתי שיקרה משהו, אולי אפגוש את האיש שאוכל לחלוק איתו את החיים ולגדל איתו ילדים. אבל זה לא קרה. לא רציתי להביא ילד סתם עם גבר שלא יציב בחיים שלי. גם לא הייתי בטוחה שאני יכולה בכלל להיכנס להריון אחרי כל מה שעבר עלי". כך הגיעה להחלטה להרות מתרומת זרע מבנק הזרע. "ידעתי שאני נכה, שלא יהיה לי קל לעבור את ההריון ואת הלידה לבד, שאני מקבלת פה החלטה שתשפיע על הילד. כל הזמן חשבתי, רק שהוא לא יגיד לי פעם, כשאביא אותו לגן, 'למה אין לי אבא-' שלא יכעס עלי שאני אגואיסטית. אבל רציתי להיות אמא, וחשבתי שאני יכולה להיות האמא הכי טובה בעולם, ושזה מגיע לי. אני יכולה לחפות על הנכות שלי באהבה, בנתינה. קיוויתי שהוא יסלח לי. גם עכשיו אני מקווה". ניסיון ההפריה הראשון, שעברה באיכילוב, כשל. בניסיון השני, בקיץ שעבר, זה קרה. "אני זוכרת שהייתי במשרד עם שתי חברות טובות. התקשרתי לבית החולים לקבל תשובות, ופתאום אמרו לי, 'מזל טוב!' בום. "ניתקתי להם את הטלפון בפרצוף. אפילו לא אמרתי תודה. התחלתי לבכות. פתאום קלטתי שזהו, זה קורה. יש לי חברות שלא מצליחות שנים להיכנס להריון, והנה, אני זכיתי. ואני בסיפור הזה לבד, בלי בן זוג שאני יכולה לבשר לו, שישמח ויתרגש איתי". השליש הראשון של ההריון היה קשה. "לא שיערתי עד כמה המגבלה הפיזית שלי תהיה משמעותית", היא אומרת. "הגוף שלי השתנה. עליתי במשקל. שוב לא יכולתי לשים פרוטזות, וחזרתי הרבה מאוד אחורה. העדפתי גם לא להתאמץ איתן, כדי לא לעשות נזק בהליכה. שוב הפכתי תלותית, יושבת בכיסא גלגלים, כלואה בבית, לא יכולה לנוע לבד. נאלצתי לוותר על כל ההישגים שכבר השגתי מבחינה גופנית. סבלתי מחולשה ומסחרחורות, הייתי ממש זומבית. כל הזמן חשבתי, אם רק היו לי רגליים הכל היה נראה אחרת. "המשכתי לעבוד, אבל בלי הפרוטזות הייתי שונה. אנשים התחילו לשאול שאלות. היו שואלים אותי, 'למה לא שמת את הרגליים-' הם היו רגילים לראות אותי אחרת, לא בכיסא גלגלים. לראות את מיכל המשתקמת, לא זאת שיושבת קפואה ומשמינה ומשתנה להם מול העיניים. "במשך כל ההריון לא הסכמתי להצטלם. רק בימים האחרונים לפני הלידה, חברה שלי, שנפגעה בפיגוע בתל אביב, שיכנעה אותי לעשות את זה". המים ירדו בשתיים בלילה. "אומרים שאישה מקננת ביום של הלידה. באותו יום לא הפסקתי לנקות, לסדר. משהו כנראה היה שם, בלי שהרגשתי. זה היה השבוע ה-37 להריון. ישבתי בכיסא הגלגלים, היה נדמה לי שהמים ירדו, אבל לא הייתי בטוחה. התקשרתי לקרן זוהר, חברה והדולה שלי, ואמרתי לה, בואי. קרן הגיעה מייד ואמרה שזהו, צריך לנסוע. לא רציתי בכלל לקחת איתי ציוד בסיסי של תינוק. אני יולדת? היה לי קשה להבין את זה". הן דהרו לתל השומר. מיכל בחרה לסגור שם את המעגל שהתחיל ביום הנורא ההוא בשנת 2000. "כשהגענו לשם, הלב שלי דפק כמו משוגע. הכל עבר לי בראש - הפיגוע, התמונה הזאת, שלי, בלי הרגל, הזיכרון הראשון שאני מתעוררת אחרי 40 יום ורק רוצה לעמוד, ולא יכולה. "24 שעות שכבתי בתל השומר והתפללתי שלא ייקחו אותי שוב לחדר הניתוח, ללידה קיסרית. פחדתי מזה פחד מוות. פחדתי שהטראומה תחזור, שאולי לא אתעורר. הלידה לא התקדמה. לא היתה פתיחה, ואני הייתי די מבוהלת. האחיות נלחמו איתי, ניסו לזרז, וזה פשוט לא הגיע. "בסוף לקחו אותי לניתוח קיסרי. ראיתי את חדר הניתוח ונבהלתי, רעדתי שם מפחד. ידעתי גם שההחלמה מעוד ניתוח תהיה קשה יותר, כי אני בכיסא גלגלים". עיניה שוב מצטעפות. "יצא לי תינוק מדהים. 2,800 גרם. מתוק כזה. לא ידעתי איך לאכול את זה. הייתי מאושרת. הרופאים והאחיות אמרו לי כל הזמן שזה ניצחון גדול. שבאותו חדר ניתוח, שבו התנדנדתי בין חיים למוות, אני מביאה עכשיו חיים חדשים". אחרי כמה ימים חזרה מיכל הביתה עם עומרי הקטן, לחדר שהכינה מבעוד מועד, לגמרי בעצמה, בייעוץ של חברה נכה שילדה לפני כמה שנים. הנה חדר השינה, עם העריסה המותאמת לגובה המיטה שלה, כך שהיא תוכל לקחת את עומרי לידיה בנקל אם יבכה בלילה. הנה החדר של עומרי, שבו יש לו מיטה משלו ושידה נמוכה. והנה חדר האמבטיה, עם אמבטיית הפלסטיק הקטנה שבה היא מקלחת אותו, והמטבח הנמוך, שיש בו מקרר מותאם שמאפשר לה להוציא מצרכים בלי להתרומם מכיסא הגלגלים. אפילו מתקן מים נמוך יש כאן, כדי שתוכל לשתות בלי בעיה. ועדיין, היא כאן לבד. נוסף על המאמץ הגופני האדיר, יש גם מעמסה נפשית לא קלה. אין מי שיסייע ברגעים הקשים. אין עם מי לחלוק את רגעי האושר כשהם קורים. במשך שנים היתה לצידה מיקה, כלבתה האהובה, "היא היתה הכי צמודה והכי טובה אלי בעולם. הייתי חוזרת מהשיקום הקשה אל הבית, אל הלבד, ומיקה היתה מחכה לי. שמחה לקראתי, מנחמת, והיא גם העסיקה אותי לא מעט - לתת לה לאכול, לטפל בה. זה עזר לי ברגעים הקשים שבהם רציתי רק ליפול ולא לעשות כלום. בשבוע שעבר היא מתה. היא חסרה לי כל כך". מיכל יושבת בכיסא הגלגלים כך שעומרי שוכב לאחור על גופה, והוא לא מפסיק לחייך אלי. אחר כך היא תיתן לו לאכול ותנקה לו את הפנים במגבון, ואז תעביר אותו לעגלול שלו, תרים אותו מעל סורגי העץ ותשכיב על הגב. איך אפשר להתמודד עם זה כל הזמן, ביום ובלילה. "אני רואה את החיוך שלו, הוא הורס אותי. אני שומעת את הבכי שלו, ויודעת בזכותו שיש לי משהו נפלא בחיים. לפעמים דווקא כשהוא בוכה, כשאני מצליחה להרגיע אותו ואז הוא דופק בי מבט ומחייך עם כל האוזניים שלו, אני נמסה. זאת יצירת מופת שאני עשיתי. ועם זה שהוא מנחם אותי, גם קשה לי, אני יודעת שאין לי את הזכות להישבר וליפול". אין אף אחד שעוזר- "חברות שלי באות כמעט מדי יום. גם הוריי באו ותמכו, אבל זה לא מספיק. בהתחלה עוד הצלחתי לקלח את עומרי בעצמי. עכשיו, כשהוא כבר גדול יותר, אני צריכה עזרה צמודה. עד ההריון היתה לי עובדת זרה נפלאה, זה איפשר לי המון עצמאות. גם לא הייתי תלותית אז. אלא שהיא יצאה לחופשה ולא חזרה. אחריה היו לי כמה עוזרות, עובדות זרות, עד לפני ארבעה חודשים. מאז אני לבד. "נתקלתי בתופעה שהפתיעה אותי מאוד: משרדי כוח אדם שולחים אלי הרבה עובדות זרות, ואף אחת לא רוצה להישאר, בגלל התינוק. זה מאיים עליהן. כשהן עובדות עם אנשים מבוגרים, הן רגילות לשלוט בסדר היום. כאן יש את עומרי, והוא זה שמכתיב את סדר היום - מתי הוא מתעורר, מתי צריך להחליף לו או להאכיל אותו. זה דורש גם יותר תחזוקה של הבית, כביסות, קניות. זה מרתיע אותן. "אני חייבת מישהי כזאת שתעזור לי לצאת עם הילד לטיול, שתעניק לי כמה שעות של מנוחה. בעיקר שתוציא אותי מהתחושה שאני לא נושמת כמעט. לשתות כוס קפה בשקט זה מותרות בשבילי. אני רוצה לחזור לשיקום, לרדת במשקל, להגיע למצב שאוכל לשים מחדש פרוטזות, שגם אותן כבר צריך להתאים כי הגוף שלי השתנה. אני חולמת על יציאה עם חברים. למזלי הגדול, הוא תינוק נוח מאוד". היא מצמידה את שפתיה לפניו הקטנות של עומרי ונושקת לו כמעט דקה ברציפות. מגלגלת את העיניים שלה לתוך עיניו. זה מצחיק אותו. "הוא ילד מתנה. מגיל שלושה חודשים הוא ישן לילה שלם. אחרי מקלחת בתשע בערב הוא מתעורר לי רק בחמש-שש בבוקר. לא הנקתי אותו. הוא קיבל בקבוק, ועכשיו הוא כבר אוכל. אם הוא מתעורר בלילה, אני לוקחת אותו אלי ומרגיעה אותו. אנחנו קמים בבוקר, הוא משחק הרבה, רואה קצת קלטות, פולט עלי מדי פעם". הניצחון שלה, היא אומרת, הוא עדיין לא ניצחון מושלם, "אבל יצאתי בעבר ממצבים קשים מאוד, הגעתי למקומות שלא חלמתי עליהם, וככה זה יהיה גם הפעם. עומרי ואני נחווה את הניצחון הכי גדול שאפשר. אני רוצה לחזור לשיקום ולהיראות שוב טוב, כמו שנראיתי לפני ההריון. ואני רוצה מאוד זוגיות. זוגיות כזאת של שיתוף, של אהבה וקבלה, שיש לי מה לתת בה, ושבן הזוג שלי יודע ומקבל את עומרי שלי. אני מאמינה שזה עוד יקרה". שוב היא מצמידה אליה את עומרי ומכווצת את גופה. "יש לי תחושות בברכיים, אז ככה אני מרגישה איך הוא יושב עלי וכמה הוא יציב", היא מחייכת. "ואל תשכח שזה גם מפנה לי את הידיים כדי להתקדם בכיסא הגלגלים. אבל יש דבר אחד שאני חייבת לעשות איתו: להחזיק אותו כשאני עומדת על הרגליים. שאני והוא נהיה בגובה רב".
"החלום שלי הוא להחזיק אותו כשאני עומדת על הרגליים"
כשמיכל גנון מסתכלת על היצור החייכן והמתוק שבראה לפני חצי שנה, מתרומת זרע, היא נמסה • עומרי הקטן הוא הניצחון שלה: הניצחון על הפציעה האנושה, שבה איבדה את שתי רגליה, הניצחון על החיים הקשים, הניצחון על הבדידות • ישובה בכיסא גלגלים, ללא עזרה, היא עושה כמעט הכל בעצמה - באומץ לב מעורר הערצה
Load more...