בקול רועד קרא איתן בן ה־9 ממיטתו לאביו נדב.
השעה היתה 6:40 בבוקר, והאב כבר עמל על הכנת הכריכים לבית הספר עבור איתן ואחותו יערה בת ה־7. "עשיתי הכל מהר, כדי שהם יספיקו להגיע בזמן להסעה", מספר נדב. "ואיתן קורא לי שוב ושוב, ואני לא מבין מה הוא רוצה. בפעם השלישית הוא קרא לי עם טון דיבור רועד. רצתי לחדר שלו, והוא יושב שם במיטה, עם עיניים אדומות, ואומר לי: 'אבא, אני מתגעגע לאמא וליעלי'.
"חיבקתי אותו בחוזקה. ושנינו בכינו".
אמא של איתן, שָילי, ואחותו התינוקת, יעלי, נהרגו בתאונת דרכים מחרידה בדרום בקיץ שעבר. האב נדב (45), הלום ושבור לרסיסים, נותר לבדו עם שני הילדים, שלא היו ברכב. הוא מגדל אותם באהבה ובמסירות, מנסה ככל יכולתו להיות שם בשבילם, אבא ואמא גם יחד. את החלל העצום בליבם, הוא אומר, שום דבר כבר לא ימלא.
"בשבריר שנייה, בגלל טעות מטומטמת של נהג, נהרסה משפחה. מדי יום אני שומע על תאונה נוראית אחרת, רואה סיפורים על נהגים שהעיניים שלהם בנייד או בכל דבר אחר חוץ מהכביש. זה קורה כי כולם בטוחים שלהם זה לא יקרה, והם מכירים את עצמם ויכולים לנהוג גם תוך כדי התעסקות עם הטלפון. כששמעתי על הדריסה של הנער אילון שלו־אמסלם בתל אביב, זה זעזע אותי. הרגשתי הזדהות עם המשפחה שלו, ידעתי היטב מה הם מרגישים. ואני מבקש: אנא, תהיו מרוכזים רק בכביש. שלא ייפגעו עוד משפחות".
• • •
שעת ערב מאוחרת בבית הפרטי המטופח של נדב קתאלי בקיבוץ להבות חביבה. איתן ויערה ממאנים ללכת לישון. נדב עולה איתם שלוש מדרגות מהסלון ומשכיב אותם במיטותיהם בחדר המשותף שלהם. מדבר איתם ברוך, בסבלנות מעוררת התפעלות, מלטף אותם, מחזיק את ידיהם ומאחל להם לילה טוב.
הוא נראה מותש, אחרי עוד יום עבודה ארוך, ארוחת ערב, מקלחות והשכבות. הכלים נערמו בכיור, והוא עומד שעה ארוכה ומעביר אותם למדיח, אחרי שטיפה ראשונה. "אתה יודע", הוא אומר בקול שקט, "היה הבדל גדול ביני ובין שילי בעניין הכיור".
הכיור?
"היא היתה מחכה עד שהכיור יהיה מפוצץ, הולכת לישון עם זה, קמה בבוקר, ובתוך דקה וחצי הכל היה נקי. אני לא יכול. אני אעמוד כאן עכשיו חצי שעה, אשטוף כל צלחת שעה לפני שאני שם במדיח, ורק כשהכל יהיה במקום, מצוחצח, אהיה רגוע ואוכל ללכת לישון".
נדב גדל בגבעתיים. בנם השני של מיכל ויורם, אח צעיר למירב (48). בילדותו היה שחיין, ובצבא הגשים את חלומו להתקבל לשייטת 13. כשהשתחרר, אחרי חמש שנים, נסע לסין ולמד אמנויות לחימה. בסוף 1997 הצטרף לשב"כ, ובמקביל למד ארבע שנים רפואה סינית במכללת מדיסין בתל אביב.
ב־2004 טס שוב לסין והתמחה שנתיים וחצי בבתי חולים בבייג'ין ברפואה סינית וצמחי מרפא. בבית חב"ד בבייג'ין פגש את שילי.
"הלכתי לשם לארוחת שישי להיפרד מאחת החברות שעזבה את העיר, ובמקרה שילי היתה שם. התחלנו לדבר, היא סיפרה לי שגדלה בלהבים ובאה לסין כדי ללמוד את השפה, אחרי שעשתה תואר ראשון במזרח אסיה באוניברסיטה העברית. ביקשתי ממנה את הטלפון שלה, והיא הסכימה. אחרי מותה קראתי ביומן שלה שהיא כתבה עלי: 'הוא בסדר, נחמד'.
"הייתי כבר בן 32, הייתי מאוד ביקורתי כלפי נשים, אבל כשראיתי אותה ידעתי מייד שזה בדיוק מה שאני מחפש. אהבתי את היופי שלה, את החיוך הקסום, את הפשטות, את הצניעות. היא היתה חכמה כזאת, תמימה, זה היה בול. מושלם. Too good to be true".
שילי עברה לגור עם נדב בדירה השכורה שלו בבייג'ין. "זה היה סיפור אהבה כמו בסרטים", הוא נזכר, ועיניו זורחות. "ידענו מהר מאוד שזה מה שאנחנו רוצים, ושבעה חודשים אחרי שהכרנו כבר הצעתי לה להתחתן".
הם נישאו בחומה הסינית בספטמבר 2006, עם הרב שמעון פרוינדליך, שניהל את קבלת השבת בבית חב"ד כשנפגשו לראשונה. אחרי שלושה חודשים חזרו ארצה. נדב החל לעבוד בטיפול בדיקור וצמחי מרפא, ועד מהרה פתח קליניקות מצליחות ברעננה, ברמת אביב וגם בבית בקיבוץ.
"היה לנו הכל. בנינו בית יפה בקיבוץ, אני עבדתי בעבודה הנהדרת שלי, נולדו לנו איתן ויערה המקסימים, ובסוף 2016 נולדה יעל, תינוקת יפהפייה עם עיניים כחולות. שילי היתה בחופשת לידה, והכל היה טוב. עד לרגע הארור ההוא".
• • •
זה קרה ביום שני, 25 ביולי 2017. "שילי רצתה מאוד לנסוע לאזכרה במלאות 30 למותו של סבא שלה, בבאר שבע, היא היתה מאוד קשורה אליו. כעבור יומיים היינו אמורים לטוס עם ההורים שלי ואחותי לחופשה בפלמה דה מיורקה, ואמרתי לה: 'אל תיסעי לאזכרה, למה להיטלטל עם יעלי שעה וחצי לכל כיוון, בערב'. גם אמא שלי ואמא שלה אמרו לה לוותר. הצעתי לה שנעלה לקבר יחד כשנחזור מהחופשה. אבל היא החליטה לנסוע למרות זאת".
אחר הצהריים לקחה שילי את איתן לקיבוץ המעפיל שליד להבות חביבה, משם אספו אותו לחוג הגלישה שלו במכמורת, והמשיכה עם יעלי בת השבעה חודשים בדרכה דרומה. נדב היה בקליניקה שלו ברעננה, שם עבד כדי להשלים כמה שיותר טיפולים לפני הנסיעה. הוריו, מיכל ויורם, נשארו עם יערה בבית בקיבוץ.
"בסביבות 20:15 בערב שילי כתבה לי שהיא יוצאת מבאר שבע", מספר נדב. "אחרי כמה דקות סיימתי לעבוד, והתחלתי לנסוע לכיוון הבית. ב־20:27 היא התקשרה אלי שוב, לחוצה. אמרה שדוושת הגז לא מגיבה והאור של המצבר נדלק, שהיא מרגישה שאין לה שליטה על האוטו.
"אמרתי לה לעצור בצד ולבקש מאבא שלה להגיע אליה, כי הוא היה בדרך מהאזכרה לבית שלו בלהבים. היא עשתה את זה, ואחרי שתי דקות שוב התקשרה אלי, בוכה. סיפרה שהיא יושבת באוטו בשוליים של כביש 40, כמה מאות מטרים מצפון לצומת גורל. לא ידעתי שזה בשוליים השמאליים.
היא אמרה לי 'אני רוצה להוציא את יעלי מהאוטו', ושנייה אחר כך שמעתי משהו שנשמע כמו רוח חזקה, כאילו הטלפון שלה נפל לה מהיד. וזהו. היה שקט".
נדב ושילי עם יערה ואיתן (לפני הולדת יעלי). "זה היה סיפור אהבה כמו בסרטים"
שילי רצתה כנראה לנצל רגע שהכביש פנוי ולעבור לצידו השני. היא הספיקה להוציא מהאוטו את הסל־קל של יעלי, שישנה באותה עת, ועמדה צמוד לדלת הימנית האחורית. אז פגע במכונית בעוצמה רבה רכב שנסע בנתיב השמאלי.
"חשבתי שנפל לה הטלפון, אז ניתקתי את השיחה והתקשרתי שוב. בהתחלה עוד לא נלחצתי שלא היתה תשובה. בפעם העשירית בערך הבנתי שכנראה קרה משהו. בצלצול ה־12 שלי מישהו ענה לי, כנראה אחד האנשים שנקלעו לתאונה. הצגתי את עצמי, והוא נתן לי את הדודה של שילי. היא חזרה מהאזכרה, ראתה תאונה ואמבולנסים, ועצרה. היא אמרה לי: 'עושים לשילי החייאה, יעלי מוטלת על הרצפה ועושים לה גם החייאה'.
"אני חובש בהכשרה שלי מהצבא. ביקשתי לדבר עם הפרמדיקית שמטפלת ביעל. שאלתי אותה מה המצב, והיא אמרה שאין להן דופק ואין נשימה, ומפנים אותן לסורוקה.
"הגעתי לחניה של הבית וצעקתי צעקה אדירה. צעקת בכי כזאת. איתן ויערה עוד היו ערים, ושמעו אותי. הם שאלו את ההורים שלי 'למה אבא צעק?' נכנסתי הביתה וסיפרתי מייד להוריי. הם היו בהלם טוטלי.
"ניגשתי לחדר של איתן ויערה, נישקתי אותם, ורצתי לשכן שלי, אוריין פליישר, לבקש ממנו שייקח אותי לסורוקה. הוא הסכים מייד.
"זאת היתה דרך ארוכה, כמו נצח. במשך הנסיעה בכיתי המון. פליישר ניסה להרגיע אותי, אבל ידעתי שהסיכוי לצאת מהחייאה זה אולי אחוז. ואז הגיע הטלפון מאמא של שילי. "היא נפטרה".
"היינו במרחק של שלושת רבעי שעה מסורוקה. לא ידעתי מה מצבה של יעלי. ואז קרה לי הדבר הכי נורא. קראתי על מותה באינטרנט. היה פשוט כתוב שם: 'הפעוטה שנפצעה בתאונה בצומת גורל נפטרה'.
"ביקשתי מפליישר שיעצור לרגע במקום התאונה. לא רציתי להאמין שזה קרה בכלל. אולי זה חלום? אולי זה לא באמת? הוא עצר. היה שם בלאגן, הרבה ניידות משטרה".
"הגענו לסורוקה. כל מה שרציתי זה לראות את שילי ויעלי. לקחו אותי לחדר נפטרים.
"ראיתי את שילי. לא היה לה דימום או פציעה בחלק הגוף העליון. והיא היתה יפה. כמה שהיא היתה יפה. אחרי שנפרדתי ממנה, ראיתי את יעלי שלי. רציתי רק לראות את העיניים הכחולות הגדולות והיפות שלה.
"אלה היו הרגעים הקשים ביותר שחוויתי בחיי. ידעתי מוות של אנשים קרובים בצבא, באזרחות, גם מטופלים שלי נפטרו. אבל ברגעים ההם בסורוקה הרגשתי שהחיים שלי נגמרו.
"חשבתי על איתן ויערה. איך הם יגדלו בלי אמא? בלי שילי, שהיתה כל כך דומיננטית, שדאגה להם להכל, שהיתה איתם כל הזמן, שהיתה עבורם כל כך משמעותית?
"האהבה הכי גדולה שלי, חצי ממני, איננה. היא היתה שיא השלמות שלי. החלטנו הכל יחד, היתה לנו שותפות מדהימה. והתינוקת שהבאנו לעולם יחד, שאני כל כך אוהב, איננה. מה היא הספיקה? כל הזמן רציתי להאמין שזה יחלוף. שאולי זו טעות ואני חולם. אבל זה לא קרה. ידעתי שאני חייב להגיע הביתה, לאיתן ויערה שלי. ידעתי שהחיים שלנו השתנו לנצח".
• • •
נדב עזב את בית החולים וחזר לקיבוץ עם השכן שלו. בבית חיכו לו הוריו. ב־7 בבוקר הוא העיר את איתן, שהיה אז בן 8, ואת יערה בת ה־6, לבשר להם שחייהם השתנו לנצח.
"נכנסתי אליהם לחדר עם אמא שלי. כבר בלילה דיברה איתי העובדת הסוציאלית המסורה מהמועצה האזורית שלנו, שאלה אותי איך אני רוצה לספר לילדים, ואמרה לי שאעשה מה שאני מרגיש. ואני הרגשתי שאני צריך לספר להם מה קרה, את האמת, ולהיות הכי קרוב אליהם ולחבק אותם.
"ישבתי על המיטה של איתן, הוא מימיני ויערה משמאלי. אמרתי, 'קרה לנו אסון גדול מאוד. אמא ויעלי נהרגו בתאונת דרכים מאוד קשה. הן לא סבלו'.
"איתן שאל אותי מייד איך, ומה ולמה. אמרתי רק שהאוטו של אמא נתקע בצד, וכשהיא הוציאה את יעלי זה קרה. חסכתי מהם את התיאור המדויק, כמובן. ובכינו. הם בכו ואני בכיתי, וכולנו חיבקנו אחד את השני.
"עמוד אחד התרסק, ונשאר רק עמוד אחד. וזה אני. ואני חייב להיות חזק, אין לי ברירה. איתן שאל: 'אבא, מי יארוז לנו עכשיו את המזוודה לנסיעה לחו"ל?' כי הוא היה רגיל ששילי אורזת להם, והוא לא הבין שאנחנו לא נוסעים. הם כל כך חיכו לנסיעה הזאת, בשנה שלפני נסענו כולנו לשווייץ והיה כיף גדול.
"אמרתי לו בכאב, 'איתני, כרגע לא ניסע. אבל ניסע בהמשך'. נשארתי לבד עם שני הילדים שלי, ומייד ידעתי שזהו, עכשיו אני כל העולם בשבילם. שאני עכשיו אבא ואמא שלהם, והם מסתכלים לי בעיניים, והם קולטים הכל, והם צריכים לקבל ממני ביטחון. אם אהיה חלש, זה ישפיע עליהם מייד.
"כדי לתת להם עוד כמה רגעים אחרונים של חופש לפני ההמולה והאבל הכבד שיציפו את הבית, לקחתי אותם לבריכה של הקיבוץ. הם מאוד רצו ללכת לבריכה. נכנסתי איתם למים. ידעתי כמה חשוב להעניק להם רגעים כאלה".
איתן ויערה בימים מאושרים עם התינוקת יעלי. "מאז האסון, שניהם לא נרדמים בלילה בלי שינשקו אותי ואני אנשק אותם"
לקראת ערב נערכה ההלוויה הכפולה של שילי ויעלי. הן נטמנו זו לצד זו. נדב החליט לא להביא את איתן ויערה לבית העלמין ולחסוך מהם את הכאב הנורא, שגם כך לא מש מהם.
"השבעה היתה קשה להם. היו פה כל כך הרבה אנשים, והם הרגישו שאין להם מקום. לא היה אפילו מקום לעמוד. זה עשה להם לא טוב.
"איתן היה מאוד מוטרד. הוא כל הזמן אמר לי שהוא לא נתן נשיקה לאמא וליעלי כשהוא ירד מהאוטו בקיבוץ המעפיל. אמרתי לו שהוא נתן נשיקה לאמא וליעלי באותו בוקר, כשהוא קם, וגם לפני שהלך לבית הילדים, ואחר הצהריים כשחזר. במשך חצי שנה אחרי האסון הוא לא הפסיק לנשק אותי בבוקר, בערב ובלילה, והיה ברור שזה ביטוי לאותה נשיקה חסרה, שהוא לא נתן לאמא שלו ולאחותו.
"שניהם לא נרדמים בלילה בלי לנשק אותי ושאני אנשק אותם. ליערה אני מחזיק את היד כל לילה מאז האסון, ככה היא נרדמת".
• • •
כבר במהלך השבעה הוא התחיל לחשוב איך להתמודד עם המצב החדש. "בעבר שילי ואני החלטנו על כל דבר יחד, ופתאום אני לבד. ויערה צריכה לעלות לכיתה א' בתוך חודש, וצריך להיפגש עם המנהל, וצריך לעשות סדר שבועי חדש, כי אני עובד מהבוקר עד הלילה בקליניקות שלי, אבל זהו, אין יותר אמא בבית, ועכשיו כל האחריות עלי.
"ישבתי עם הוריי ועם אחותי מירב. ההורים המסורים ויוצאי הדופן שלי, שגרים ברמת גן, אמרו שהם יבואו כל הזמן, ובאמת הם כאן בכל יום ראשון ושני. אחותי ובעלה צחי, שאין לי מילים להודות להם, באים בכל יום שלישי. בימי רביעי אני עובד בקליניקה שלי בבית ומקבל את הילדים כשהם חוזרים מבתי הילדים, ובימי חמישי יש מטפלת קבועה לילדים אחר הצהריים".
כמה ימים אחרי השבעה חזר נדב לעבוד. "היה חשוב לי לחזור לשגרה, זה עשה לי טוב. המטופלים שאלו אותי כל הזמן מה שלומי ומה שלום הילדים, ואיך אני מסוגל לשמוע עכשיו את הבעיות שלהם, אחרי האסון שעברתי. אמרתי להם שהחזרה לטיפולים מסייעת לי. הצלחתי לעשות הפרדה בין הכאב האישי הענק שנפל עלי לבין העבודה".
יש לו גם סטארט־אפ חדש, שפיתח עם חבר ילדות: תוסף תזונה בשם "רליקווה", שמבוסס על תערובת צמחים ומטפל בחרדה ובדיכאון במצבים קלים עד מתונים.
"לילדים היה מאוד חשוב שאחזור מהעבודה אחר הצהריים, ולא בשעות המאוחרות של הערב, כמו שהיה לפני האסון. אז קיצרתי קצת את יום העבודה שלי, ואני מגיע הביתה בשש בערב. עושה איתם שיעורים, ארוחות ערב, מקלחות ומרדים אותם.
"יש כאן תנועה בלתי פוסקת. איתן לומד בכמה חוגים, קפוארה, גלישת גלים, כדורסל ושחייה. יערה הולכת לחוג רכיבת סוסים אצל יפתח בגבעת חיים איחוד. היא מתה על זה, ובכלל אוהבת חיות. זה מערך שלם של הסעות, שההורים שלי ואחותי משתתפים בו, וגם אני, ולפעמים המטפלת.
"יש ימים שאני מותש לגמרי. אני עצוב, ומתגעגע, ולפעמים גם כועס על שילי, שואל אותה בלב איך עשתה לי את זה. איך השאירה אותי פה עם הכל. ואז מייד אני אומר לעצמי שהיא לא אשמה. היא יצאה מהאוטו, ואיזה אידיוט פגע בה.
"הרגשתי שיש לי הכל בחיים. זוגיות מעולה עם אישה נדירה ואמא מדהימה שהצליחה בעבודות שבהן עסקה, ילדים מלאי שמחת חיים, עבודה שאני מצליח בה, בית נהדר, קהילה מקסימה ותומכת. ופתאום, בשבריר שנייה, המזל שלך מתהפך למזל חרא.
"שואלים אותי בכל מיני מקומות כמה ילדים יש לי, ואני לא יודע מה לענות. ואז יש את השיעור הראשון בכיתה א', ואתה רואה מסביב משפחות שלמות. ויש את יום המשפחה, ויש את השכנים או החברים, שאתה הולך אליהם ורואה את הזוגיות והביחד שלהם, ואתה לבד. בודד. ואין לך יכולת לשתף את האדם שהיה כל כך קרוב אליך.
"אני מוצא את עצמי בוכה הרבה, בדרך לעבודה ובדרך חזרה הביתה. החוסר של שילי מורגש בכל דבר. מדי שנה בספטמבר היינו נוסעים לחופשה משפחתית בצפון. מזמינים מקום בצימר ומטיילים במקורות מים. עכשיו אסע לבד עם איתן ויערה? אפשר, אבל זה לא יהיה אותו הדבר.
"אמרו לי שהחגים והשבתות יהיו הכי קשים, כי אז הלבד מתעצם. אבל אני מרגיש את הלבד בכל יום, בכל ארוחה שאנחנו יושבים רק שלושה בשולחן הגדול שקנינו לקראת הצטרפותה של יעלי למשפחה. לפעמים אני מחליט להקל על עצמי, ובמקום לטרוח על ארוחת הערב לוקח אותם לפיצרייה".
הוא הולך לישון בשעה 2 בלילה, אחרי שהשכיב את הילדים, סידר את כל הבית, עבר על אי־מיילים, חזר למטופלים שלו, לפעמים בשעות מטורפות, וניסה לענות ל־240 הודעות הווטסאפ שלא הספיק לראות במשך היום. לפעמים מצליח לראות קצת טלוויזיה, ומגיע למיטה מעולף.
"בכל לילה, מאז האסון, אני שם על היד את הבושם של שילי. מריח אותו, וככה אני נרדם בשניות. כבר הספקתי לסיים אחד, וקניתי עוד אחד".
• • •
המשטרה חקרה את התאונה, עשתה מודל על הכביש, וקבעה כי הגורם לתאונה הוא "חוסר תשומת לב לדרך מצד הנהג". רכבה של שילי עמד בשול השמאלי, ללא חריגה לנתיב הנסיעה, עם אורות אזהרה. שילי עצמה ירדה מהרכב עם אפוד זוהר.
דו"ח החקירה קבע כי הרכב הפוגע היה הראשון בשיירה. "הוא היה יכול להבחין ברכבה של שילי ממרחק 720 מטר, וכשיצאה מהרכב הוא היה מרוחק ממנה 111 מטר. אם היה מגיב בבלימת חירום, היו נדרשים לו 98 מטר, כך שהיה נעצר לפני מקום הפגיעה. הרכב הפוגע נמצא בקצה הנתיב השמאלי, כשגלגליו על הפס הלבן".
למרות ממצאי החקירה החליטה הפרקליטות לא להעמיד לדין את הנהג הפוגע. "דיברו איתי מהפרקליטות והסבירו לי ש'התיק מאוד מורכב'", אומר נדב. "אבל אמרו שיש לי זכות לעיין בתיק החקירה ולהגיש ערר למחלקת הערעורים בפרקליטות.
"התייעצתי עם כמה עורכי דין, וגם עם שופטת לשעבר לענייני תעבורה. כולם אמרו לי שזה תיק שחייב להגיע לבית המשפט. כולם אמרו שהנהג הפוגע היה יכול למנוע את התאונה. אין לי ספק שהראש שלו לא היה בכביש אלא במשהו אחר".
עו"ד שמעון מזרחי, שמייצג את נדב, הגיש לפני ארבעה חודשים ערר על החלטת הפרקליטות. בשבוע שעבר העבירה הפרקליטות את התייחסותה, ומחלקת הערעורים בפרקליטות אמורה להחליט בקרוב אם יש מקום לפתוח את התיק מחדש.
הנהג הפוגע לא יצר קשר עם נדב. "גם אין לי שום רצון שהוא יישב בכלא, זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב וזה לא יחזיר לי את שילי ויעלי. אני בטוח שהוא קם בכל בוקר וצריך לחיות עם הידיעה שהוא הרג שני אנשים והשאיר שני ילדים יתומים מאמא ובלי אחותם התינוקת.
"אבל זה לא הגיוני שאדם שהרג שני אנשים ייצא בסופו של דבר עם שלילת רישיון ל־90 יום, כמו מישהו שעבר באור אדום. זה מכעיס.
"חשוב לי שאדם כזה לא ימשיך לנהוג בכביש כאילו לא קרה כלום. שהרישיון שלו יישלל לתקופה משמעותית של שנתיים־שלוש. שיעשה עבודות שירות, למשל בבית לוינשטיין, ויחווה איך זה לטפל באנשים עם פציעות קשות מתאונות דרכים. שיהיה כאן מסר".
• • •
האסון העלה את המודעות של איתן לנושא תאונות הדרכים. "חודשיים אחרי התאונה נסעתי עם הילדים בדרך הביתה", מספר נדב. "הם דיברו מאחור על התאונה, איפה אמא היתה ואיפה יעלי, ומה קרה.
"ואז איתן ראה מדבקה על השמשה האחורית של אחת המכוניות: 'תינוק באוטו'. הוא שאל אותי: 'אבא, אתה חושב שאם לאמא היתה מדבקה כזאת על המכונית שלה, הנהג היה נזהר ולא פוגע בה?' אמרתי לו שאני חושב שזה לא היה עוזר, כי הנהג לא הסתכל על הכביש".
לאחרונה כתב איתן מכתב לראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, וביקש ממנו להקים גשר להולכי רגל וכיכר בצומת להבות חביבה, בעקבות תאונת דרכים שלה היה עד בצומת ותאונות נוספות שהתרחשו במקום. הוא החתים את הילדים בבתי הילדים של הקיבוץ ושלח את המכתב לראש המועצה.
איתן, יערה ונדב. "לפעמים אני שואל את שילי בלב למה היא עשתה לי את זה. ואז אני אומר מיד שהיא לא אשמה בתאונה" // צילום: אפרת אשל
נדב מספר כי שילי ויעלי נוכחות מאוד בשיח בבית, אם כי "לילדים יש הרבה יותר גמישות מחשבתית מאשר לי. רגע אחד הם שוקעים בעצב, ומייד אחר כך מתאוששים וממשיכים כרגיל. הם יכולים לבוא אלי בבית, לחבק אותי ולבכות שהם מתגעגעים לאמא, ושלוש דקות אחר כך לראות משהו בטלוויזיה ולהיות כבר במקום אחר.
"לי אין את זה. אני כואב ומתגעגע, וזה לא עוזב אותי. אני משתדל לא לבכות לידם, אבל כן להגיד להם שאני מתגעגע מאוד. שירגישו שהם יכולים לבטא את עצמם".
בחנוכה שעבר נדב החליט לציין את ימי ההולדת של שילי ויעלי עם הילדים, בבית העלמין. "לשילי יש יום הולדת ב־15 בדצמבר וליעלי ב־1 בדצמבר. אז לקחנו חנוכייה ונרות, סופגניות וציורים של איתן ויערה. ישבנו שם, התחבקנו ובכינו יחד".
הוא מספר שיערה יותר דומה באופייה לשילי, ואיתן דומה יותר לו. "יערה חותכת דברים כמו שילי. כבר בשבוע הראשון של השבעה היא עשתה ציור יפהפה בבית הילדים, שבו ציירה אותי, לב אדום גדול, ואת עצמה ואחיה. זהו, מייד היא חתכה את העניין.
"איתן הוא כמוני, קשה לו לחתוך דברים. הוא ילד שמח ומלא חיים, פעלתן מאוד, אבל קורה לו גם שהוא רוצה להיות עם עצמו. יום אחד הוא הלך הצידה בבית הילדים, התכסה בסדין וביקש שיעזבו אותו בשקט. אחד הילדים הושיט לו יד ושאל אם הוא רוצה לבוא לשחק, ואיתן אמר לו: 'לא, אני רוצה שקט'.
"גם ליערה יש לפעמים קטעים שקשה לה בבית הילדים והיא זקוקה לי. אמרתי למדריכים שלה שבכל מצב כזה ייצרו איתי קשר, ואני תמיד עונה, גם כשאני באמצע טיפול".
"העובדים במועצה האזורית התגייסו לעזור לנו, בכל דבר שהייתי צריך. אני מתייעץ באופן שוטף עם פסיכולוגית הילדים הגר אזולאי, שהיא מקצועית ואכפתית. היא אספה נתונים על הילדים מבתי הספר, בתי הילדים, המורים והמדריכים, ענתה בכל שעה לכל שאלה שלי וכיוונה אותי מה לעשות.
"שאלתי אותה כל הזמן אם לקחת את הילדים לטיפול פרטני, והיא אמרה לי שאשמור את זה לרגע שיהיה צורך חזק ואמיתי. אני עצמי התחלתי ללכת לטיפול בתקופה האחרונה, כי הרגשתי שאחרי השנה שעברנו, אני מתפנה לזה עכשיו וזקוק לזה".
והיו גם רגעים מאושרים. "לקחתי את איתן ויערה לטיול סנובורד באיטליה. יצאנו לשם ארבעה אבות עם הילדים, והייתי בעננים. זה היה השבוע הכי מאושר שלי בשנה הזאת. גם שם היה עצב, בכי וגעגועים, אבל גם רגעים שמחים עם הילדים, וזה היה המון בשבילנו.
"חזרנו עכשיו מחופשה של שבוע ביוון. גלשנו שם כולנו בים, נחנו ובילינו יחד. היה כיף אמיתי. הילדים מאושרים רוב הזמן, וזה נפלא עבורי. תראה אותם ולא תחשוב שהם עברו כזה אסון. למזלי הגדול הם מאוד נוחים, בריאים בגוף ובנפש ומלאי שמחת חיים, למרות הכל. הם הכוח שלי, ואני הכוח שלהם".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו