"פבלו פיקאסו היה דמות חשובה לאורך חיי", מגלה אנטוניו בנדרס במפגש עם עיתונאים בהוליווד. "גם אני, כמוהו, גדלתי בעיר מלגה, ובתור ילד הייתי הולך בכל בוקר לבית הספר מחזיק בידה של אמי, והיינו חולפים על פני הבית שבו הוא נולד ב־1881. התחושה היתה שכל תושבי מלגה חיים בצילו".
רק בחלוף השנים הבין כי הצייר והפסל שנודע במעבריו הווירטואוזיים בין קוביזם, סוריאליזם ופוסט־אימפרסיוניזם, וגם בהתנגדותו לנאציזם ובחיים סוערים - עשה לו שם גם מחוץ לעירו.
"תמיד ידענו שהוא אמן דגול, אבל לא ידענו בספרד מה זה בכלל גיבור לאומי, פיגורה בינלאומית בסדר גודל שכזה. מה גם שהשלטון התכחש אליו בצורה פורמלית. מכיוון שפיקאסו היה קומוניסט מוצהר, לא יכולנו להבין כמה הוא נודע ברחבי העולם, כי חיינו תחת המשטר הדיקטטורי של פרנקו (בין 1939 ל־1975, ד"כ). ולחשוב שהוא היה הרבה יותר גדול מפרנקו", בנדרס שוקע במחשבות.
"רק כשגדלתי, הבנתי שבן עירי הפך לאדם שהעולם כולו התאהב ביצירותיו, וזה לא הרפה ממני מאז. בעיקר לא כשישבתי בכל יום שעתיים - ולעיתים אפילו חמש שעות - בחדר האיפור כדי להידמות לו", הוא מחייך סוף־סוף, כשהוא נזכר בצילומים למיני סדרה "גאון: פיקאסו" (שבת ב־22:00 בנשיונל ג'יאוגרפיק), שם הוא מגלם את מי שנחשב כיום לאחד הספרדים הגדולים בהיסטוריה.
כבר קיבלת הצעות לגלם אותו בעבר.
"נכון, אבל בכל פעם סירבתי מחדש. זה לא הרגיש נכון או הולם, ובעיקר חשתי שמדובר באחריות כבדה מדי שלא הייתי מוכן לקבל בנקודות מסוימות בחיי. עם הסדרה הזאת זה הרגיש נכון כי יש בה תסריטים מצוינים, שגם נכנסים לעובי הקורה מבחינה היסטורית. היא עוסקת בנושאים כמו משמעות היצירה שלו והמורכבות שלו כדמות ציבורית.
"פיקאסו משקף את המציאות באמנות שלו, וכך זה גם אצלי. הוא גם נתן קונטקסט עמוק של פוליטיקה וחברה בחזון היצירתי שלו, וזו החשיבות שלו. אבל הכל אצלו בא יחד - הוא לא הפריד בין המקצוע לחיים, הוא לא הניח למכחול בסטודיו והלך לדרכו בסוף יום, ואני חושב שזה שיעור לכל אמן כי אי אפשר באמת להפריד בין השניים.
"אני יודע שעוד מוקדם עבורי להבין עד כמה אשתנה בעקבות התפקיד, רק בחלוף זמן מה אוכל לעכל את התפקיד הזה, אבל כבר מתחילת הצילומים מצאתי את החיבור אליו. המרחב האמנותי שבו שנינו מתקיימים לא מבדיל בין היצירה לבין החיים האישיים".
• • •
כמי שנחשב לאחד האמנים המשפיעים בהיסטוריה, רק בחודש שעבר נמכר ציור של פיקאסו תמורת 70 מיליון דולר בבית המכירות הפומביות הלונדוני כריסטי'ס, מחיר מציאה בהשוואה לציור קודם שלו שנמכר לפני שלוש שנים ביותר מ־170 מיליון דולר.
ואף כי שמות כמו ואן גוך, רמברנדט או רנואר משיגים גם בקלות סכומים כאלה, עצם העובדה שפיקאסו היה פעיל במאה האחרונה גרמה לכך שיש הרבה יותר יצירות שלו ומתקופות יצירתיות מגוונות שמועמדות למכירה. הוא הספיק ליהנות מפירות ההצלחה והתהילה במשך רוב שנותיו המקצועיות, עד למותו ב־1973 מבצקת ריאות בגיל מופלג יחסית של 91.
במקביל, הוא גם בלט כדמות בוהמיינית על כל המשתמע מכך בפריז, שבה התגורר, מוקף יוצרים אחרים בבתי קפה יומרניים, מסיבות וחיי מותרות תחת ארשת של אמן עמוק ונערץ, וכמובן תמיד עם מאהבות להנעים את זמנו.
פיקאסו היה איש של נשים, אב לארבעה ילדים משלוש נשים, שרק לאחת מהן גם היה נשוי, הבלרינה הרוסייה אולגה קוחלובה, אם בנו הבכור פאולו שנפטר שנתיים לאחר אביו.
לאורך 37 שנות נישואיו הוא גם ניהל מערכת יחסים עם מאהבות שהחשיב מוזות שלו, ובהן מארי תרז וולטר, אם בתו מאיה (82); פרנסואה גייו, אמנית צעירה ממנו ב־40 שנה שהרתה לו פעמיים, אם בנו פאולו (71), צלם מוערך, ובתו פאלומה (69), מעצבת ואייקון אופנה. בערוב ימיו נישא בשנית לג'קלין רוק, צעירה ממנו ב־46 שנים, והם חיו יחד עד מותו.
אחת המאהבות הידועות ביותר שלו היתה הציירת דורה מאר, שדמותה גם מופיעה באופן בולט בסדרה. זוהי גם מערכת יחסים שנויה במחלוקת שרבים טוענים שהפכה אלימה ותלותית, ואף שפיקאסו היכה והתעלל נפשית במאר ובמקרה מסוים הכריח אותה להתקוטט עם מארי תרז וולטר כדי שיתחרו על אהבתו.
כשבנדרס נשאל על כך, הוא ממהר להתייצב לימין גיבור ילדותו: "זה מוזר לשמוע, כי בתחקירים שערכנו לא נמצאו עדויות להתעללות פיזית מצידו. מה שכן, ניכר מאוד שהוא אדם כן, בצורה לא מתנצלת, כזו שיכולה בקלות גם לפגוע. הוא לעולם לא עטה מסכות. אם הוא הפסיק לאהוב מישהו, הוא אמר לו את זה בפרצוף.
"צריך למצוא איזון בין כל הסיפורים שיש עליו. אין ספק שמערכות היחסים שלו עם נשים לא היו פשוטות, וזה בהחלט אלמנט שבא לידי ביטוי לאורך כל עשרת הפרקים, אבל קשה להציג דמות בצורה אובייקטיבית, בייחוד אדם מורכב כמו פיקאסו.
"צריך גם לזכור שמדובר ביליד המאה ה־19, שגדל בפריז בחופש מוחלט ובשחרור מיני, משהו שהוא מעולם לא חווה מעולם בעיר הולדתו", הוא מוסיף, "צריך להביא זאת בחשבון כששופטים אדם".
פבלו פיקאסו. "מה שהניע אותו זה האמנות"
ועם זאת, חשוב לבנדרס להבהיר שהוא עצמו "תומך נלהב ב־#MeToo ובנשים שנאבקות לשים קץ ליחס הנצלני שהופגן כלפיהן במשך שנים. אבל חשוב לא להפוך כוחניים ושיפוטיים בעצמנו, כמו אותם גברים שמנסים למגר, ואני בטח לא בוחן אדם באופן מוסרי כשאני מגלם אותו. אני לוקח את כל העובדות שהוצגו בפניי ומפרש אותן כשחקן בדרך הטובה ביותר, אבל בשום מקום שקראתי לא נתקלתי בתיעוד של אלימות פיזית. אנחנו לא מהללים את פיקאסו, אלא משקפים בסדרה את מי הוא היה, כאמן, כאדם, וכן, גם כמי שהיה קשה לעיתים בהתנהלותו עם נשים".
דיברנו על האופן שבו הדמות שלו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי בספרד וברחבי העולם, אבל מה דעתך האישית על פיקאסו?
"יש לי את דעותיי, אבל אני לא מביא אותן לידי ביטוי. אני שחקן וזו טעות לאמוד את ערכה של הדמות, זה לא מה שאני צריך להתעכב עליו, מה גם שאני בטוח שהנסיבות בתקופתו היו שונות. הוא חי בתקופה אחרת מזו שאנו מכירים, וזה גם מה שהצופים צריכים להבין, בטח בכל הקשור לדינמיקה וליחסים בין גברים לנשים.
"פיקאסו נהג להתרחק כשחש שאישה מפתחת תלות או אובססיה אליו. זה הרגע שבו הוא נמלט, כמה שזה כואב. אבל כשבוחנים את חייו, הוא לעולם לא נטש את אותן נשים, ואחת המאהבות שלו הגדירה אותו כגבר ששמר את נשותיו חבויות בארון ושהוציא אותן ברגע שהיה בהן צורך. זה גועלי ולא הגיוני, אבל כך נהג. אני מפרש זאת בתור כנות מוחלטת - אדם שחי את הרגע עצמו, את ההתאהבות שהוא חווה בזמן נתון, ותו לא.
"מה שהניע אותו הוא האמנות, 24 שעות ביממה, עד מותו. אמנות היתה חייו, וככה צריך גם להתייחס אליו כאדם. הוא משך אליו מוזות, וזה היסוד שמאחורי מערכות היחסים שניהל. הוא לא רצה להתבגר, הוא רצה לצייר כמו עלם צעיר והתנהג כמו אחד כזה, וידוע שילדים יכולים להיות נבזיים".
• • •
עבור בנדרס, שסרטיו האחרונים לא הותירו חותם אמנותי של ממש, מדובר בהזדמנות פז לחזור למרכז הבמה בתעשייה. עונתה הראשונה של הסדרה, שעסקה בדמותו של אלברט איינשטיין, היתה מועמדת לעשרה פרסי אמי, כולל למיני סדרה הטובה ביותר ולשחקן הראשי - ג'פרי ראש.
אולי קשה להאמין, אבל המאהב הלטיני של הוליווד כבר בן 57. מי שפרץ בשנות ה־90 כאחד הגברים הסקסיים בעולם, יותר מחושף סימני שיבה במפגש שאליו הוא מגיע היישר מהשלמות של צילומי הסדרה, שנערכו גם באירופה.
בנדרס בכלל נולד בשם חוסה אנטוניו דומינגס (למורה ולשוטר), ולימים לקח את שם הנעורים של אמו - בנדרה - ושינה אותו לשם במה.
בנערותו חלם בכלל על קריירה כשחקן כדורגל והוביל את נבחרת בית ספרו, אלא ששבר ברגלו קטע את החלום. לימים החל להתעניין באמנויות הבמה, התחנך בקולג' לדרמה במלגה והופיע בהצגות, שבגלל חלקן נעצר על ידי המשטרה, שכן נחשבו יצירות פוליטיות שהגנרל פרנקו דרש לצנזר. "אני מעדיף להיות כוכב קולנוע מאשר כוכב כדורגל, כי אם הייתי כדורגלן הקריירה שלי כבר היתה מסתיימת לפני 15 שנים לכל הפחות, אז אני שמח ששברתי את הרגל", אמר בעבר.
כשהתקבל לתיאטרון הלאומי הספרדי בסוף שנות השבעים, עבר למדריד וחלטר כמלצר וכדוגמן כדי להתפרנס. באחת הפעמים ששיחק גילה אותו צופה בקהל, שזיהה את כישרונו. זה היה הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר. במהלך שנות השמונים שיתפו השניים פעולה בסרטים כמו "קשור אותי! אהוב אותי!" ו"נשים על סף התמוטטות עצבים", שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר ("גילמתי הרבה דמויות של הומוסקסואלים עבור פדרו, כך שמאהב לטיני קלאסי אני לא").
לאחר שעבר לארה"ב שקד בנדרס על שיפור האנגלית שלו ושיחק ב"ממבו קינגס" ב־1992 ושנה לאחר מכן ב"פילדלפיה" בתור בן זוגו של טום הנקס, שזכה באוסקר על תפקידו. הוא שיתף פעולה עם הבמאי רוברט רודריגז, בן טיפוחו של טרנטינו, בסרטים "דספרדו", "היו זמנים במקסיקו" וטרילוגיית האקשן לילדים "ספיי קידס". משנות האלפיים נודע בעיקר כחתול במגפיים, שאותו דיבב בחמישה סרטים בסדרת האנימציה המפלצתית "שרק", שהכניסה בקופות 3.5 מיליארד דולר.
במקביל, ואולי בדומה לפיקאסו, סיפק כותרות גם מאחורי הקלעים. ב־1987 נישא לשחקנית אנה לזה, שאותה עזב ב־1995, כשהחל להצליח בהוליווד. במהלך צילומי הקומדיה הרומנטית "זוגות בהחלפה" הכיר את מלאני גריפית, שהיתה נשואה אז בשנית לדון ג'ונסון. חודש לאחר מכן, במאי 1996, כשהגירושים מלזה הושלמו, נישא לגריפית ובספטמבר אותה שנה נולדה בתם, סטלה. אנטוניו גם שימש אב חורג לילדיה של גריפית, אלכסנדר ודקוטה ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור").
אחרי 18 שנות נישואים, שבהן דעכה הקריירה של גריפית והיא כיכבה בצהובונים בגין ניתוחים פלסטיים לא מוצלחים ואשפוזים תכופים במכוני גמילה עקב התמכרותה למשככי כאבים, הם נפרדו. בשנים האחרונות הוא בזוגיות עם יועצת השקעות הולנדית בשם ניקול קימפל, שצעירה ממנו ב־20 שנה. הונו מוערך ב־45 מיליון דולר, וכולל בתים בספרד, שם הוא גם מושקע ביקב בחבל אנדלוסיה, במנהטן ובמחוז סארי באנגליה, מקום מגוריו עם קימפל.
• • •
בשנה שעברה הובהל לבית חולים בלונדון עם כאבים בחזה, במה שתואר כאירוע לב קל. אז גם סיפר על בעיות הלב שאובחנו אצלו כמה שנים קודם לכן. "בעצת הרופאים אני נוטל כדורים. הפסקתי לעשן ואני עושה הרבה ספורט, וגם חשבתי שאפסיק לשחק אבל החלטתי שאני לא יכול, אני מתגעגע לחיים הללו. אירוע הלב היה מפחיד, אבל ידעתי מה מצבי.
"ברגע שאתה חווה דבר כזה אתה מבין כמה ההיתכנות של מוות היא אמיתית. לפעמים אני מתלונן שעלי לעצור ולנוח, אבל בחלוף יומיים אני כבר רוצה לאכול את עצמי משעמום. לשחק זה החיים שלי, ואני לא רוצה לחיות כאילו אני כבר מת. צריך לחיות, ואם אמות - אמות".
בשנים האחרונות שיחק, בין השאר, בסרט "33 כנגד כל הסיכויים" על חילוצם של הכורים הלכודים בצ'ילה מ־2010, ב"בלתי מנוצחים 3" לצד סילבסטר סטאלון והריסון פורד, ואף התאחד עם אלמודובר במותחן הספרדי "העור שבו אני חי", שלא הצליח כמו סרטיהם המשותפים הקודמים.
בין הפרויקטים העתידיים שלו אפשר למצוא סרט שבו יגלם את פרוציו למבורגיני, מייסד יצרנית הרכב האיטלקית, סרט דרמה של אמזון שיעלה בספטמבר, וכן הסרטים "המוטנטים החדשים" ו"המסע של דוקטור דוליטל".
"בסופו של דבר שיחקתי בכל ז'אנר אפשרי", הוא מסכם, "וכמו באמנות של פיקאסו, גם הקולנוע משרת מגוון רב של צרכים עבור האדם: להעביר מסר, להתאהב או אפילו רק לבדר את הקהל במשך שעתיים. אנחנו כאן כדי לתת מפלט, אבל גם כדי לשקף מציאות.
"אני לפעמים יכול לזפזפ בין הערוצים בטלוויזיה בלילה ופתאום ליפול על סרט שלי, אפילו משהו של אלמודובר, באחד מערוצי הכבלים הנידחים שמשדרים סרטים זרים. כל פיסה כזאת של קולנוע היא דף מיומן חיי. אני יכול לפתע להיזכר מה קרה לי באותו יום או באיזו אנקדוטה לגבי מישהו שעבדתי איתו אז והספקתי לשכוח. אני נשאב אחורה בזמן, ולצפות בעצמי זה אף פעם לא קל. מה שכן, האנגלית שלי השתפרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו