החגים האלה, עם כל הארוחות המשפחתיות, פלוס "תקפצו לקפה ועוגה" אצל חברים, בתוספת המחקר הפרטי שאני עורך על חומוס, גרמו לי לעלייה ניכרת במשקל. המכנסיים לא נסגרים, הנחירות התגברו, והאוטו לא סוחב. בצר לי (במכנסיים) החלטתי על נקיטת צעדים משמעותיים בתחום הקולינרי, כשהמטרה הראשונה היא ירידה במשקל, והשנייה היא שיפור הבריאות ואיכות החיים. החלטתי שאני רוצה להיות אבא ספורטיבי לבנותיי וגבר אטרקטיבי לאשתי, אחד שהנשים בחוף הים מצביעות עליו ואומרות: "כזה אני רוצה". חבר טוב שלי, שפעם נראה כמו דלת והיום נראה כמו משקוף, הסביר לי בלהט שחייו השתנו מקצה לקצה מאז שחדל לאכול פחמימות, שהן בעיניו "הרעל הכי גדול שאפשר להכניס לגוף". הוא פגש אותי כשיצאתי מאושר מ"בורקס יוון" ביהוד וקרא אותי לסדר. "הייתי כבר גמור", הוא נזכר, "היה לי לחץ דם, כולסטרול, טחורים, העורקים שלי נסתמו ועברתי צנתור. תראה אותי עכשיו - נמר! הבעיה היא הקמח. רד מהעוגות ומהבורקס ותעבור לפירות וירקות טריים. לא תאמין מה יקרה לך". מאותו רגע, כל ויטרינה של בית קפה עשתה לי עיניים. כמו אישה בהריון שרואה מולה רק נשים הרות, ראיתי רק בצקים לבנים. עוגות שלא הכרתי קרצו לי, בייגלה עם קימל לחשו לי "משש אותי, שמנמן סקסי שכמוך". ההתמודדות עם הריחות מאגף המאפים בסופר הפכה לקשה מנשוא. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא מנסה אותי: האם אוכל להתגבר על היצר? לאן שלא הסתכלתי, לחמניות עגלגלות, שמלאות במקומות הנכונים, חייכו אלי. פיתות עיראקיות ניסו לפתות אותי. ריבונו של עולם! מדוע כל התועבה הזאת? מה עם קצת צניעות, הכל חייב להיות חשוף? חייבים לפזר על המדפים את כל הפוקצ'ות האלה עם העגבניות-בזיליקום-אורגנו-שמן זית? צודקים הדתיים - קצת צניעות לא תזיק. יהודים, תכסו אותם! אחרי יום וחצי של התנזרות חזרתי לסופר, מרחיק את עצמי משדה המוקשים המכונה "מחלקת המאפים" ומתקרב בצורה אינטימית למחלקת הפירות והירקות. התחלתי להעמיס מלוא הטנא, עד שניגש אלי עמוס. עמוס הוא הישראלי היפה. קצין במיל', אגרונום, חובב טיולי שטח, בעל בלורית שופעת, סנדלי שורש וג'יפ. הוא אחז במנגו העסיסי שבחרתי בקפדנות ונתן בי מבט מזלזל שהזכיר לי מבטים של מורים למתמטיקה שמגיעים ללמד במגמת ספרות. "ניצני, נהיית אלברט פירות? פתחת דוכן מיצים? הפירות האלה זה אסון. אתה יודע כמה סוכר יש בהם? זה משמין בטירוף. אם אתה רוצה להרוג את עצמך, תקפוץ מעזריאלי וזהו". "והירקות-" שאלתי ברעד. "תראה איזה יופי של עגבניות ומלפפונים". "ואיך הם נהיו יפים כל כך-" השיב לי עמוס בידענות. "מזריקים להם הורמונים וסיליקון. זה לא ירקות, זו תוכנית ריאליטי. הכל מרוסס בחומרי הדברה ומושקה במי ביוב. המלפפונים מעזה, העגבניות מקלקיליה. אתה חושב שבני דודנו יבזבזו עלינו מים נקיים-" נשארתי חסר מילים. אחרי חצי שעה של הלם מוחלט, יצאתי מהסופר מהורהר ועם אריזת חיסכון של פריכיות אורז. בערב ישבנו עם כמה חברים. המארחים הגישו פיצוחים, "שטוחים", מנגו, עוגיות וגלידה. הסתכלתי על הנוכחים ועל כרסיהם התפוחות וזיהיתי שכולם קורבנות גסטרונומיים של החגים. זרקתי קצת דאווין על הכיוון החדש שאני לוקח בענייני מזון, כאילו כבר ירדתי גרם. דיברתי על הפרדת חלבונים מפחמימות, על זה שהתחלתי לאכול המבורגר עם סלט במקום הלחמנייה המסורתית, ועל חזה עוף שעדיף מסטייק. דיברתי ודיברתי, ולא שמתי לב לדנה, שהתקרבה אלי בצורה מסוכנת. דנה היא פעילה ב"תנו לחיות לחיות", טבעונית אדוקה ומתנגדת קיצונית למזונות מן החי. זה התחיל עם "לא ראית את ההרצאה של גארי יורופסקי-" אמרתי שלא, ופתחתי את שערי הגיהינום. "איך אתה יכול לאכול מישהו שיש לו אבא ואמא שמחכים לו בבית-! הרי מה זה אטליז, אם לא מקרר לאחסנת גופות. ידעת שלא מכבים את האור בלילה לתרנגולות בלול, כדי שלא יפסיקו להטיל ביצים? ראית איך מפטמים אווז? אנשים מבוגרים לא זקוקים לחלב. אתה יודע כמה הפרה סובלת בזמן החליבה? תחשוב על אמא שלוקחים לה את התינוק כדי שתיתן חלב. אם היית יכול לשמוע את הבכי של הגדיים שמנתקים אותם מאמא עיזה, מה היית מרגיש? זה הרי נורא". דמעה החלה לזלוג בקצה העין. הרגשתי שדנה אומרת אמת שמדברת אלי. לפני השינה עשיתי טעות וראיתי את ההרצאה של יורופסקי. בבוקר קמתי עייף ומרוט, אבל ידעתי את התשובה: קטניות ודגנים! התנדבתי ללכת לסופר, וקניתי שעועית, עדשים, קינואה, חומוס ומאש. קניתי גם לחם מעשרה דגנים, אך מכיוון שאני לא סומך על המאפיות ספרתי כל דגן. בחנות טבע קניתי לי תה ירוק לחיזוק הצ'י. מישהו בקופה זרק משהו על גרגירי פשתן כערובה לחיי מין סוערים, אז קניתי גם את זה. זרקתי לסל גם אצות להסדרת העיכול, חלב שקדים, מיץ נבט חיטה, קפסולות של אומגה 3, ויטמין סי וגם ליפה, כי זה יותר בריא מסתם ספוג. הייתי מאושר. לפחות עד ארוחת הערב. בתשע נעמדתי מול המקרר וחיפשתי אוכל. חשתי עצב קל, אבל ייחסתי את העניין לסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב. אשתי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי, ב?-פנים, שהפכתי לטיפוס בלתי נסבל. "כבר שבוע לא מזמינים אותנו חברים. לא נעים לאכול לידך. אתה מרצה לכולם על הדיאטה שלך ונהיית טרחן ונודניק. עשה לי טובה, תאכל איזה פיצה או שווארמה או משאושה עם שתי פיתות ותחזור להיות בן אדם. שחרר אותנו". "לעזאזל", אמרתי לעובד מהסביח, "אני מנסה להיות יפה בשבילה, והיא, לא אכפת לה". "אתה חייב להראות לה מה זה", הוא אמר. "להכין לך עוד מנה-" "כן", נאנחתי בהקלה. "ותביא גם קולה".
