"כשהציגו את 'סאלח שבתי' בפסטיבל סן פרנסיסקו, הצופים היו בהלם"

הרעיון לסרט "סאלח שבתי" נולד עוד בתקופה שבה הייתי מפקד להקת הנח"ל. ביקשתי שאפרים קישון, שאותו הכרתי עוד בנעוריי, יכתוב לנו, והוא הגיש לי מערכון ארוך בשם "סעדיה והסעד". העלילה עסקה בחיי המעברה, וכשהחלטנו להעלות את המערכון, נסעתי למשך שבוע, לחוות מקרוב את המעברה ששכנה בין הרצליה לרמת השרון.

שם פגשתי אדם שקראו לו סאלח, עם המשפחה המקסימה שלו. למדתי ממנו הרבה. כשחזרתי קראתי לאפרים ואמרתי לו שהשם "סעדיה והסעד" זה נורא נחמד, אבל מזוהה מדי עם עולי תימן, וחשוב לי לפתוח את הסיפור לעולים חדשים שמגיעים מכל מיני מדינות במזרח התיכון. כשהופענו עם המערכונים על סאלח, באמצע שנות ה־50, הארץ היתה מלאה במעברות בין הערים הגדולות. הופענו בפני עולים חדשים, פליטים מאירופה, שרובם לא דיברו עברית, ולכן מבחינתנו זו היתה ממש עבודת קודש. גם קישון עצמו ביקר במעברה.

אחרי השחרור מלהקת הנח"ל המשכתי את שיתוף הפעולה עם קישון במסגרת בצל ירוק. הוא כתב לנו עוד מערכונים עם דמותו של סאלח שבתי. לימים החלטנו, קישון ואני, להעלות את הדמות הזאת בסרט קולנוע באורך מלא, שיתבסס על המערכונים שעשינו בלהקות.

היתה לנו תחושה שאנחנו עושים משהו פורץ דרך, ראשוני, והיה ברור שזה יצליח, כי זה עבד לנו במשך שנים כסדרה של מערכונים. ידענו שהקהל הישראלי יתחבר, כי הוא יודע על מה אנחנו מדברים - המעברות, הפקידים, הביורוקרטיה.

עבדנו עם צלם שזכה בעבר באוסקר והסביר לנו מה זה באמת לעשות סרט, כי לא היה לנו ניסיון. למדנו ממנו הרבה מאוד - איך לחבר בין הסצנות, איפה כדאי לעשות קלוז אפ ואיפה לונג שוט. זה היה הסרט הרביעי שלי בחיים, אבל עבור אפרים זה היה סרט ראשון. 

היו לנו ספקות גדולים אם הסרט יצליח בעולם. אני זוכר שנסענו עם הסרט לפסטיבל סרטים בינלאומי בסן פרנסיסקו, שבו השתתפו אנשי קולנוע מכל העולם. בשלושת הימים הראשונים אף אחד לא ידע מי אנחנו ולא דיבר איתנו. ביום הרביעי הוצג "סאלח", וזה היה כמו מהפכה - העיתונאים האמריקנים והצופים היו בהלם.

בערב האחרון ישבנו, קישון ואני, בחדר שלו והתלבטנו אם ללכת לטקס הסיום, ואז מנהל הפסטיבל התקשר לוודא שאנחנו באים, ואפילו הבטיח לשלוח לנו רכב. בהתחלה לא ממש הבנו למה, אבל קישון אמר: "חיימק'ה, אני חושב שנקבל פרס". עד היום אני זוכר שממש חטפתי התכווצות שרירים בבטן, לא יכולתי לקום, וקישון המשיך: "תחשוב שעומר, הילד שלך, שם את האצבע בין המשקוף לדלת וקיבל מכה, ככה תתיישר". מייד התיישרתי כמו סרגל. כשהגענו לטקס התברר שזכיתי בפרס השחקן הטוב ביותר, וקישון בפרס התסריטאי.

הוא היה החבר הכי טוב שלי, עד יום מותו. החברות שלנו נמשכה גם כשגרנו במדינות שונות, תמיד הקפדנו לנסוע אחד לשני לביקורים. הוא היה איש חכם מאוד, והיה תענוג לעבוד איתו. אומרים עליו שהיה קשוח ולא הרבה לצחוק, אבל אני יכול להעיד שחצי מימי העבודה שלנו היינו על הרצפה מרוב צחוק. 

קישון הגיע לכל הציבור עם מה שכתב, אנשים קראו את הטורים שלו בעיתון עוד לפני כותרות החדשות. הוא היה ענק, יחיד מסוגו, שהשפיע על הקולנוע, על התיאטרון, על התרבות, ואפילו על הפוליטיקה כמבקר, כמו שרק הוא ידע לעשות.

•  •  •

אפרים קישון הוא מגדולי הסאטיריקנים הישראלים, חתן פרס ישראל. נולד בבודפשט ב־1924, ניצל מ"צעדת המוות" ועלה לישראל ב־1949.

את דרכו בעיתונות הישראלית החל ב־1951 בכתיבת טור סאטירי ב"אומר". כתב ספרים, תסריטים ומערכונים ופיתח קריירה קולנועית כבמאי עם "סאלח שבתי". הסרט היה מועמד לאוסקר וזכה בשני פרסי גלובוס הזהב - לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר.

קישון היה מועמד לגלובוס הזהב גם על "תעלת בלאומילך" (1969) וזכה בפרס בשנית עם "השוטר אזולאי" (1972). נפטר בגיל 80 בביתו שבשווייץ.